סיפורי נוסעים

רובינזון קרוזה בדורנו – 1910

800px-Shackleton_nimrod_50

האניה "נימרוד". המקור: ויקישיתוף

תערובות.

רובינזון קרוזה בדורנו.

עתוני חוץ-לארץ מספרים מקרה מפליא על-דבר איש אחד, אנגלי, שבחר למקום שבתו את מקום אחד האיים העזובים ברצונו הטוב.

הספינה „נמרוד“, שלותה בדרכו להציר הדרומי את סיר שיקילטון, סרה בדרכה מדי שובה אל האי מאקארי לאסוף שם ידיעות על-דבר מצב המקום.

האי מאקארי איננו ידוע לרבים. הוא נמצא במרחק של 545 מיל מזילאנדיה החדשה. כלו מכוסה סלעים טובים והרי שרפה שפלטה האדמה מלועה. האי נתגלה לפני מאה שנים על-ידי הקאפיטאן הזילבורג, ובימים הראשונים היו מרבים הבאים אל האי לשם ציד החיות, אך זה כעשרות שנים שעזבוהו הספנים ולא סרו אליו מעולם.

בגשת הספינה „נמרוד“ אל החוף, ירדו אנשי האניה אל האי והתחילו לאסוף את האבנים המענינות, שרידי הדור הקדום, שמצאו שם. אחרי ששהו שם שני ימים עברה „נמרוד“ לצפון האי, למקום הררי-סלעים גבוהים. ומה מאד התפלאו לראות מרחוק עשן מתאבך ועולה לא הרחק מן הים. הם ידעו, כי אין נפש אדם על האי הזה והבן לא יכלו את סבת החזיון. אז הלכו אל מקום העשן ומה גדלה השתוממותם בגשתם ובראותם שני בתים קטנים בנויים היטב על-פי דרכי הבנין, ואיש יצא לקראתם חמוש בנשק.

התושב היחידי המוזר של האי הוא איש אנגלי ושמו וויליאם מאקובין, בן נ"א. הוא לא נתן להמלחים כל באורים ודחה את הזמנתם לבקר את הספינה. אז הלכו המלחים וספרו את הדבר להקאפיטאן דיורס וזה בא אל החוף ונכנס לבית האיש, בית מקושט בעשב ובאלונים ונקיון שרר בכל פנותיו. מאקובין כבד את האורח בלחם ממולא בבשר דגי הים – הבשר היחידי שאפשר להשגי באי השומם הזה. הנזיר הבודד, הוא בריא אולם, הוא בא אל האי לפני חמשה ירחים. בעברו על-פני האי באניה, עלה רעיון על לבו להנפש כשנה אחת ולברוח מחברת האנשים ומשאונם-והמונם ולעסוק בציד של כלבי הים, אריות-הים וצפורי-הים ולאסוף את העורות ולמכור אותם אחרי-כן בסכום רב. הוא לקח מאת הקאפיטאן של האניה את כל המכשירים הדרושים, בנה לו בית, הכין חלב וחמאה ועסק בציד של כלבי הים. חבריו ואנשי בריתו הם שני כלבים המתגוררים אתו.

בעת הראשונה בקרוהו אורחים מסוכנים – החתולים הפראים. אך היריות של הציד הרחיקו אותם במהרה מעל ביתו והם לא העיזו עוד לגשת אליו. שתי פעמים נכשלו אניות על-יד החוף של האני ואנשיהם טבעו, והוא הציל רבים ממות. ששה אנשים מתים, שהגלים זרקו את גויותיהם אל החוף, נקברו על-ידי רובינזון החדש על האי, ולפרקים קרובים בקר את קברות המתים – הזכרון היחידי שהיה לו מעולם החיים.

מאקובין נפרד מבני האניה „נמרוד“ ונשאר בודד באי העזוב עד תום השנה שקבל על עצמו להיות נזיר מן העולם.


"הזמן", שנה רביעית, מס' 183, 28 באוגוסט 1910, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

[Macquarie Island]

פנקס יומי של נודד – 1904

The_Steerage_1907_Stieglitz

נוסעי המחלקה השלישית. צילום: אלפרד שטייגליץ, 1907. המקור: ויקישיתוף

פנקס יומי של נודד.

ד.

… זה עתה הרימה אניתנו את עגנה ותזז ממקומה. הים שוקט. הגלים מכים בו לאט לאט בלי כל שאון. צלצול הפעמון בשר לנו, כי תור ארוחת הצהרים הגיע. כל אחד מהנוסעים מהר לכבוש לו מקום נאות. השלחנות ערוכים לפי הטעם האשכנזי. המזון הנתון הוא על צד היותר טוב. גם אנחנו היהודים המדקדקים באיסור והיתר מצאנו לנו מאכלים נאותים. אצל כל שלחן עומדים משרתים הכן למלאות אחרי כל היוצא מפי הנוסעים. המה מתיחסים אל האחרונים ביראת הכבוד. הנסיעה במחלקה II בכלל היא עונג ממש. החדרים מנוקים תמיד ומיופים, המטות מוצעות בכרים וכסתות כדבעי, אורה בכל פנה. הרהיטים המקושטים והכלים הנאים מרחיבים את דעת הנוסע, עד כי יש אשר לפעמים הוא מדמה, כי בביתו הוא יושב. ביחוד בעת שהאניה מפליגה כיאות בלי רקודים וכרכורים, אז הוא שוכח, כי בדירת ארעי הוא יושב.

ירדתי לראות את שלום אחי דרי מטה. במחלקה זו החלה זה עתה שעת ארוחת הצהרים. התבוננתי אל המאכלים הגסים והמזוהמים וגועל נפש תקפני למראם. נדמה לי כאלו בטעות הגישו להנוסעים מאכלים שהוכנו לכתחילה בעד הולכי על ארבע… אולם בין המסובים בכנופיא זו מצאתי רק מעט יהודים. שאלתי אותם, אים המה שאר אחיהם. „היהודים הכשרים הללו, ענוני בלצון ובאיזה כעס מוסתר, עורכים להם „סדר“ מיוחד; אסטנסים המה ואינם יכולים לעַכל בשר בהמה בלי סירכא“… פניתי מהם בשאט נפש ואתור אחרי היהודים הנזהרים מפת בגם. מצאתי חבורה גדולה של יהודים יושבים על קרקע האניה ואוכלים תפוחי אדמה בלתי מקולפים, דגים מלוחים ופת קיבר.

„הזה הוא ה„מאכל הכשר“, אשר בעלי האניה מפרנסים אתכם בו“? שאלתי אותם. „גם זה הוא חסד גדול מהאדון רב החובל, אשר הואיל בטובו להרשות לנו את העונג הזה; בהיותנו בהמבורג הבטיח לנו לתת גם בשר, גם הרב שטערן ערב לנו, כי באניה ערוך תמחוי כשר בשביל היהודים, אך בבואנו הנה נוכחנו, כי „לא דובים ולא יער“, אין כאן מאכל כשר, כי אם סמית עינים ולא יותר“.

מה רב ההבדל בין המחלקה II למחלקה הזאת, דמיתי בלבי: בראשונה הכל טוב, הכל מתוקן, ופה, אהה, מה נורא המחזה! לא מקום משכן אנשים פה, כי אם מרבץ לבהמות; החלאה והזוהמא, האויר המעופש והמחניק עושים את הישיבה בה למסוכנה. תמה אני במה הפסידו כל כך הנוסעים במחלקה זו, הלא הסכום העודף שהנוסעים ממדרגה שניה משלמים הוא מצער מאד לפי הערך ומדוע איפא זכו הם להרחבה כזו והראשונים משוללים גם את צרכיהם ההכרחים?

… היום החמישי לישיבתי באניה. אתמול והיום כבר לא הלכתי אל השלחן לאכול. „הנענועים“ כבר החלו. מעת באה האניה ב„אוקינוס“ המירה את מהלכה השט והישר והיא עושָׁה קפיצות משונות. גלי המים הזידונים מכים בה בלי חשך והיא מתאבקת אתם ונלחמת על נפשה. התמורה הזאת הביאה תמורה גם במצבם של הנוסעים. שלשת הימים הראשונים היו עליזים ומבודחים; התאבון גבר אצלם והקיבה עשתה את תפקידה. אך ביום האתמול כבר סר מהרבה מהם הרוח העליז והמה יושבים עצובים על מכסה האניה ומתפרנסים רק באוירו של ים. אוכל תזהם נפשם.

והדברים אמורים רק בנוסעים ממחלקה II, אולם הנוסעים דרי מטה אינם מסתפקים בדברים המנוים למעלה בלבד… הם אינם יושבים בטל חלילה, המה מתעסקים ב„הקאה“ כדין וכדת. „מחלת הים“ ענוה היא והיא אוהבת להתחבר ביותר אל נחותי דרגא…

והסחי והחלאה מתרבים במדור התחתון והרצפה מלאה קיא צואה בלי מקום. והמשרתים האשכנזים חורקים שן ומקללים קללות נמרצות את ה„נפשות הנמבזות“ ואת ה„חזירים הארורים“ ואינם זזים ממקומם לנקותה.

ורב החובל והרופא? אמנם כן המה עושים את חובתם. על מכסה האניה במחלקה I ובמחלקה II המה מטילים כמעט כל היום והמה נגשים כפעם בפעם אל הנוסעים ופונים אליהם בשאלה: „ומה, השלום“? ביחוד המה מתיחסים בדאגה יתרה אל ה„מין היפה“ כלומר אל אלה אשר השם הזה הולמן באמת…

יהודי אחד רופא, נוסע אתנו במחלקה II והוא סר כפעם בפעם אל המחלקה השלישית לעין על החולים ולהמציא להם עזרה. הוא איש בעל מדות תרומיות. הנה הוא עומד וזועק חמס, לפני כנופיא של נוסעים, על העול הנעשה להאמללים דרי מטה; על אשר רב החובל והרופא, המנומסים לכאורה כל כך ולטוב לבם אין קץ וקצב, לא ישגיחו כלל על החולים השוכבים סרוחים על מטותיהם ומתכוצים מרב כאב. הנה יהודיה עם ששה ילדים הראה באצבעו ממעלה למטה על אשה אחת השוכבת על המכסה ומסביב לה מחנה קטנה של ילדים, זה כשני ימים אשר לא בא אל פיה אף מעט מים, גם הילדים לא טעמו כל אוכל; המחלה תקפתם בחוזק כל כך, עד כי פשוט בסכנה הם. מהראוי לתת להם איזה דבר בשביל לחזקם מעט, אך אין איש אשר ישים את לבו להם. הדר כבוד הרופא איננו משפיל את עצמו לרדת אל הדיוטא התחתונה“.

בתוך כך נגשו הרופא ורב החובל וכמנהגם קראו אל כל הכנופיא: „ומה השלום“? „אין שלום, ענה הרופא שלנו, בקול רועד ובכעס כבוש. ו„מה אתך, אדוני?“ שאלהו רב החובל. אי אין דבר לי שלום אך שם למטה ב„לול של תרנגולים“ נורא המצב. אנשים גועים ממש לעינינו ואין מושיט להם עזרה. רב החובל עקם את פניו ויפסיקהו באמצע דרשתו. „אל לך, אדוני, להתמרמר כל כך. אנחנו משגיחים גם שם. כמובן לשהות שם כל היום אי אפשר מפני הריח הרע הנודף מהנוסעים המזוהמים“…

כך הוא כבר המנהג באניה מכיון שאדם נוסע במחלקה III אין כדאי לטפל בו והוא מוקצה מחמת מיאוס…

נוסעים מנוסים אמרו לי, כי בכל זאת בברמן אין הדבר כך וההבדל בין המחלקה השניה להמחלקה השלישית לא גדול באופן כל כך מבהיל.

א. קפלן.


"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 220, 11 באוקטובר 1904, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

עמוד מים – 1862

Arena_magazine_-_Volume_35_(1906)_(14578014168)

אניה בסערה. המקור: ויקישיתוף

עמוד מים

אלה דברי נוסע אחד אשר עבר ארחות ים הדרומי מעבר לקו המשוה (אקוואטאר) ארצה אוסטראליען: עברה אניתנו את קו המשוה בשלום, ותלך דרך ישרה על כנפי הרוח במים עזים ותבוא עד המעלה השמינית ברחב הדרומי. והנה נעצר הרוח מאחריה ויקם לדממה, שבת שאון גלי הים, והררי המים נמוטו בלב ים ויהיו למישור. ומעט מעט המעיטה גם האניה את מרוצתה, ותתנהל בכבדות כל היום וכל הלילה; ואך ממחרת בבקר השני התחולל רוח חזק מצפון, ומספר ימים לא הרפה ממנו. ומבלי יכלת להישר דרכנו מפני הרוח הדופק במפרשי האניה בעזוז חמה, נעו מעגלותינו במרחבי הים ולא ידענו אנה אנחנו באים. כה רדפנו הרוח על צוארנו, ונלך תעה בתהו לא דרך, שלשת ימים לילה ויום. ויהי ביום השלישי ופני השמים טהרו ונשא עינינו ונרא כי טלטלנו טלטלה גדולה עד מול פני אמעריקא התיכונה, כעשר פרסאות מיבשת הארץ הרחק מאד ממחוז חפצנו. ואחריכן נרפה גם הרוח הזה וירף ממנו. ואניתנו כעיפה ממהלכה הרב הזה הלכה בעצלתים, ולאט לאט עמדה מלכת, ותנח תחתיה על פני תהום רבה, כסלע כבד עלי ארץ מוסדה. כל הלילה ההוא לא משה האניה ממקומה אף מספר צעדים, וגם כל היום ממחרתו אפסה כל כל תקוה לעשות דרכה מזה והלאה, כי מי הים היו כמי מנוחות שקטים ונחים, וכל מפרשי האניה קמטו על תרניהם, כעלים נבלים על ראש אמיר ביום צנת קרח. ויהי לעת הצהרים, והשמש הבעירה את קרני אשה ותשלחם בנו לשרפנו חיים, כלנו כדנג מפני אש נמסנו, וכפגרים מתים שכבנו בירכתי הספינה. בכליון עינים ובמפח נפש זכינו לקום בחיים עד הערב ברדת היום וירוח לנו. השמש באה ויהי לילה, גם אתא בקר ורוח לא היה. ובחצות היום החלה עוד השמש לענות בעצמת אכזריות את שארית כחנו מיום אתמול, וכמו עמדה עלינו לכלותנו מנפש עד בשר. והנה פתאום לבשו השמים קדרות, ונשיאים התנשאו מירכתי הים ויתאבכו ויתרוממו מעלה מעלה, ויכסו את פני השמים ותחשך השמש. בעת ההיא חשך אור היום ותהי חשכת לילה בצהרים, ולא יספנו עוד לראות את פני יבשת אמעריקא כאשר ראינו עד כה, כי היה החשך על כל פני הים. כשתי שעות לא ראינו אור, ובשעה השלישית רגזו העננים ויערכו מלחמה כבדה איש לקראת רעהו, ויהיו קולות וברגים רבים ונוראים מאד מאד, ולאור הברקים וקרני השמש אשר פרצו אז פרצים בעבי העננים אשר כסו פני השמים, האירו פני הים מעט מזעיר. עוד אניתנו שכבת כמתעלפת מבלי התנועע, וענני זעם עוד לא השלימו, ויוסיפו ויחגרו שארית חמות ללחם בלב השמים, נגשו וידחקו זה את זה במלחמת תנופה, כמו קצרו למו רחבי שמים מהשתרע יחד. ויקומו להפך ארץ ממקומה ולכלותה, לפנות להם מקום נרחב למען הרחב גבולם, ואיש על רעהו יגבר חילים לרשת לבדו את מקום הארץ. ואנחנו בראותנו כי רעה נגד פנינו, ובצרה גדולה אנחנו באפס תקוה, הרפינו ידינו ורגלינו ונעמד כנציבי חמר על יציע האניה ממעל, ואך עינינו נשואות למרום, לראות אי מזה עבר יגיחו העננים המנצחים ומשם גם רוח יבוא; כי אם מחדרי תימן ישתער רוח עלינו אז המות נכון לנו, כי ידיחנו הרוח דחה והשלך אל החוף על סלעי מגור וצורי מכשול, ופור תתפורר האניה ואנחנו אבדנו. אולם אם מצפון יאתה אז לא אבדה כל תקוה להנצל מרדת שחת, כי הרוח הזה ירדפנו וינהגנו בלב הים, ואולי בין כה וכה ימחו העבים והעננים יכלו, ורוח לא יהיה עוד ואנחנו נצלנו. בעת הרעה הזאת מהרנו למצא תחבולות בידים ממהרות לעשות, ונגלום את המפרשים לבלתי היותם גם הם עוזרים לרעתנו, ואך אחדים מהם קטנים וקצרים הותרנו תלוים ופרושים לעת הצרך. כל אנשי האניה חרדו איש אל רעהו ולא קמה עוד רוח בהם, ואני עמדתי משמים על יד רב החבל על ספון הספינה מעל, ונוסף לראות פעם למעלה ראשנו השמימה, ופעם נכח פנינו נגד החוף, אך לשוא לטשנו עינינו, כי עלטה גדולה הליטה את כל פני הים ולא ראינו מאומה. ויהי בהשתפך ובהתעטף עלי נפשי הבטתי לתמתי לפני על פני המים החלקים, וארא בקרבת האניה כחמשים רגל הרחק ממנה, והנה המים אשר נחו שקטו עד כה כמי בצה, פתאום מפכים ועולים, מתהפכים ומסתובבים סביב סביב כמים בסיר נפוח.רב החבל! נתתי בשמחה קולי, האח באשרנו, הנה הרוח מעבר היבשה! אך הוא נבעת ויענני במנוד ראש ובכבדות פה, הוי יעזרנו אלהים! עתה צרה קרובה וישועה רחוקה, כי עמוד מים עמד ועלה מן הים, ובעוד מספר רגעים וכלנו תמנו למות בענין רע באין מציל. עודנו מדבר זאת בלאט כמלחש באזני, והשמועה פרצה ותעף כסערת חמה מאזן אל אזן, ותרב באניה תאניה ואניה, ותהי חרדת אלהים בינינו. אלה גזו שערות ראשם מרטו זקנם ומתופפים על חזיהם בהתודותם על חטאתיהם הנגלות והנסתרות. ואלה נפלו על פניהם ברגזה ובעתה ויאחזם השבץ מבלי כח עוד לעמד. מבוכה גדולה נהיתה בנו, ואימת מות נפלה עלינו, ונהי מתים עוד בחיים. הוי! אך זה פחד  וזאת בהלה, לא ידעם אדם על כל פני האדמה!

והמים אשר עד עתה היו מפכים ומתהפכים בנחת, החלו להתפרץ ולהתרוצץ בשוא גלים ובקצף גדול, וכמו שאול מתחת התרגזה ותצת מקדי עולם מתחת לארץ להרתיח כסיר מצולות מים אדירים. רמו והמכו ויתגלגלו כגלגלים, גלים גדולים כהרים גבנונים בלי מחשך. ובעוד רגעים אחדים, והנה ענן גדול וכבד מאד, עינו לבנה שחרחורת כעין האפרת, הקריב מרחוק דרך עקלתון, וילך הלך וקרב למקום החזיון הנורא הזה על פני המים. והמים גם הם חרדו לקראתו, ומשברים רבים התרוממו וישתפכו אנה ואנה בחמה שפוכה ובשצף קצף. מראה איום ונפלא יחד חזו עינינו. כי אם במקום המהומה, קטן ועגול אשר אך קו שלשים רגל יסבנו, פרץ הטבע חקו לעשות נפלאות גדולות, בכל זה סביב למקום הזה מחוצה לו, ועל כל פני הים שכנה דומית דומה לחרדת לבב. כבקעה רחבת ידים נשקף הים כמלא עינינו, ופני המים כמראה הענן העמד ממעל להם חלקים ומלטשים כרצפת אבני שיש נחמדים למראה.

והמון המים בקלחת היה הולך הלך ורב כהמות מים כבירים, שוטפים בהשתפכם מראשי גבעות עולם אל עמק עמוק עד תחתיות ארץ. והענן העמד ממעל להם, חלץ פתאום מקרבו שד ויושט אותו אל מול המרקחה מתחת, ועד ארגיעה וירומו המים, ותעל מקרבם כחץ מקשת למהר "עמוד מים" ויגבה עוף במרוצה נשגבה אין חקר לה, אל הענן המחכה לו למעלה. ויהי בעלותו לא עלה קממיות וישר דרך, כי אם פתלתל בעקלקלות כתמרות עשן ברוח סערה. והנה הוא עתה מצב ימה ומרום קצו מגיע במתי שחקים. עביו התיכון היה כדי שבע רגל, וגבהו, מארבעת עד חמשת אלפים –. כה זרמו מי הים ויתנשאו ממצולה עד לב השמים, וכל הנמצא בהם מתחת, מדגה עד עשבות הים, וכל אשר בהם הסיעו עמהם, וישאום ברמה וירכיבום על העבים. ועוד עד הנה היה השקט ומנוחה שלטת על פני הים, ושרב גדול מאד להחנק הצר לנו ויכנו כפעם בפעם. והנה החל העמוד בארכו וחסנו להרים רגל גאוה, ללכת ממקומו ולחלף על פנינו וילך הלך וקרב. לשוא עוררנו את כל כלי נשקנו לתגר בו מלחמה, להכריעהו תחתיו, או לסגר דרכו ולהבריחהו מנגד פנינו, יריעו עליו ברעם וברעש גדול כדורי ברזל ועפרת רבים, עם אש מתלקחת וגפרית בערה, אך הוא לא חת ולא זע מתגרת ידנו, וילך ויקרב אלינו, ולשוא אחרי כן אמצנו יתר כחנו להטות האניה מני ארחו הצדה, כי בכל יגיעותינו לא  יכלנו, מאין רוח עזר לנו להסיענה ממקומה, ולהפנותה מפני המשחית, וכמעט הסבנו בעמל רב את פניה אחרנית, ותסב ותעמד בקצה האחרון על אם דרך העמוד. ומבלי עצה ותחבולה להחיש מפלט לנו, וחיינו תלוים לנו מנגד כהררים התלוים בשערה, נואשנו מחיים ונחכה למות. כחמש עשרה רגל הקריב עתה אלינו, ומגמת פניו לסל מסלת אידו עלינו לבלענו חיים. עתה ראינו כי כלתה עלינו הרעה. המלחים וכל תפשי משוט האמינו כי בא קצם, ויפנו איש לאלהיו ויזעקו ויתפללו, והמושלמנים אשר היו אתנו הרבו לבקש עצות, כי השבע השביעו את המלאך המחבל או את העזאזל אשר בשם Budu יקבוהו, לפדותם ממות, אך הוא כפתן חרש מאן לשמע אל רנתם ואל תחנתם ולא פנה להם, והמות נגד פנינו כי קרב העמוד אלינו עד ער רגל ממנו. עתה הרחיב צעדיו ויעבר במלא קומתו על פנינו ויגע באחורי האניה בקול המולה גדולה, ויקח אתו מדי עברו מעל גג הספינה את מבנה הסללה עם כל כלי הנשק, ואת אהל הקאמפאס, ואת כל הנמצא שמה. ואת האניה הקטנה אשר לרב החבל לבדו שבר לשתים, וינהג חציה האחד אתו  וחציה השני השאיר לנו למזכרת צרה. גם התרן האחרון הסיע ממכונו עם בדיו ומפרשיו, עם יתדותיו ומיתריו יחד, וינטלהו וינשאהו למעלה אל העבים. עוד רגעים אחדים הבטנו אחריו בעלותו, אך מהר  נעלם ממנו ואיננו. עתה עברה הבהלה ותהי ההצלה, כי ראינו את העמוד מעבר האניה נגבה. ועוד כארבעים רגל הרחיק ללכת בשאונו וגאונו, וכהרף עין נתקו רגליו מהים מתחת, ויעפיל לעלות כלו בקול פחדים ושאון גדול השמימה, ויתכנס בהעבים ולא נראה עוד.

עבר האסון וקול שמחה ושירים נשמע באניה. אך עוד רעה מרחפת עלינו להאבידנו, כי נעצרו הרוחות  ואניתנו במקומה עמדת לא תמוש, והעבים מלמעלה המלאים מים כבירים לרגעים חשבים להבקע והמה תלוים ועמדים מעל לעומת ראשנו. ומגורתנו זאת גם באה לנו, כי בשעה השביעית בערב התבקעו בטני העבים, ומטר סחף כמבול מים נתך הימה. ובשטף עובר עברו המים על כל גדות האניה, כי צרו כל החרים מתחת גדותיה להוציא כל המים אשר ירדו על המכסה הרבה מאד, וכל האנשים אשר באניה עמדו עד חצים במים עד חדל המטר ויחסרו המים. ויהי בהכלא הגשם, ותעל עוד שאה גדולה מכל קצות הים, וברקים נוראים עם קולות מפחידים, האירו את הלילה כיום, ותהלך אש להבות הימה סביב לראשנו ורעדה אחזתנו כאשר בתחלה והנה פתאום נסע רוח מצפון ויסע את האניה ממקומה, מהרנו ונפרש עוד מפרשים אחדים, והרוח לא מנע חסדו ממנו הפעם, וינחנו דרך ישרה אל אשר היו פנינו מועדות שמה שמחים וטובי לב היינו כלנו אחר העמל והתלאה אשר עברו עלינו, על המחזה הנפלא ממפלאות הטבע אשר ראינו בעינינו, ואנחנו נברך יה!

אברהם הכהן קאפלאן


"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 7, 20 במרץ 1862, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

נמל יפו – 1898

800px-Flickr_-_…trialsanderrors_-_Jaffa_from_the_sea,_Holy_Land,_ca._1895

 יפו, 1895 לערך. המקור: ויקישיתוף

בארץ אבות

פרק ראשון

(המשך מגליון 41).

תמונת העיר יפו, בהביטנו עליה מן הים, יפה מאד. העיר הזאת בנויה על גבעה אשר על החוף בתבנית חצי-עגול. הבתים מסודרים בשדרות שדרות, זו למעלה מזו. בעשרות השנים האחרונות נבנו ביפו הרבה בתי אבן עם גגות בטעם אירופא. הבתים האלה עם גגותיהם האדומים מוסיפים לוית חן על פני תמונת העיר. משני עבריה ישתרעו צפונה ודרומה נטלי החול אשר גורשו ממי ים התיכון ויכסו את כל החוף לארך במרחק שעה ויותר לרחב. נטלי החול האלה הולכים ומתרחבים יותר ויותר והם – סכנה אמתית לארץ. ב„ראשון לציון“ יגיעו כבר עד הכרמים וסכנה נשקפה מהם כבר גם לכרמים.

אך במקום אחר נדבר על זה בארוכה.

האניה לא תקרב ביפו אל היבשה, כי לפני החוף תמצא שורת סלעי-מגור, כי ע"כ תעמוד האניה הבאה ליפו במרחק ידוע מן החוף ומן הסלעים. מרוב הסלעים אשר מתחת למים, הים על חוף יפו סוער ומתגעש לעתים קרובות מאד. ביום סערה לא תעמוד האניה כלל, מיראה פן תנפץ אל הסלע וגם מאשר כי אז לא תוכלנה האניות הקטנות להביא את הנוסעים אל החוף. ואמנם, להביא את הנוסעים מן האניה אל החוף תבאנה אניות קטנות עם מלחים חרוצים מאד. באניות הקטנות האלה יובאו הנוסעים אל החוף, הם ומשאם וכל אשר להם. המלחים החרוצים יודעים לכון את מהלך אניותיהן הקטנות למהלך גלי הים. ואמנם, בגשתם אל הסלעים אשר לפני החוף יחנו רגע לעלות הגל מעל לסלעים והם עוברים ככה את הסלעים יחד עם הגל. חריצות המלחים האלה כה גדולה ונפלאה, עד כי רק לעתים רחוקות מאד מאד יקרה אסון וגם זה רק כאשר הים זועף.

העוגן הושלך; רעש גלגלי המכונה בהשלכת העוגן אל הים חדל. האניות הקטנות עפו במהירות נפלאה אל אניתנו; כל אחת התאמצה להיות הראשונה.

הנה קרבו אל האניה, אחת אחת, בשאון ורעש, בלחצם איש את אנית רעהו. המעלות עוד לא הורדו מן האניה ובעלי האניות הקטנות עמדו ויחכו בעינים כלות עד אם יתנו להם לבא אל לב האניה. ובחכותם קללו ויחרפו איש את רעהו, לא מרוע לב, חלילה, כי אם מהרגלם לזה.

האנגלים שלנו עמדו לפני גדר האניה, איש וקני-ההשקפה בידו האחת וספר ה„בדקר“ בידו השנית; עמדו ויביטו אל המחזה אשר לפניהם בעיני תמהון. נשען אל גדר האניה עמדתי גם אני ואביט… לא על התמונה אשר ידעתיה והכרתיה, כי אם על אניה קטנה אשר קרבה אל אניתנו. באניה הקטנה הזאת ישבו חמשה או ששה אנשים לבושים בגדי אירופא. במדה שקרבה אל החוף הכרתי שנים מן היושבים בה: ראש הועד הפועל ואחד ממורי מקוה ישראל. הבנתי, כי גם שאר האנשים הם ממיודעינו – מאנשי שלומנו – כאשר הרגלנו להגיד. ראש הועד הפועל, מכירי מפאריז, נתן לי אות שלום וגם המורה ממקוה ישראל.

לסוף: הורדו המעלות. המון המחכים על אניותיהם הקטנות פרץ בשאון והמולה אל תוך האניה וכרגע מלאה האניה אותם. הם קללו, חרפו, צעקו, רעשו, התגעשו, דחפו זה את זה; כל אחד חפץ לפרץ לו קדם חברו. כרגע היתה האניה לשדה קרבות מקום שם כל הגבור מחבירו יגבר עליו. פקיד שוטרים אמנם בא מן החוף, אך גם הוא עשה כמעשי אחרים: קלל, כעס, צעק, דחף…

מהומה ומבוכה… צריך להיות קר-רוח במדה מרובה לבלי התקצף והתרגז למראה הערבים אשר יסובבו את הנוסע מכל העברים וימשכוהו, זה הנה וזה הנה. טוב טוב אז לעמוד ולדום עד יעבור הזעם, או להמסר בידי אחד מבעלי בתי המלון או משרתיהם הבאים אל האניה לבקש את הנוסעים. היהודי טוב יעשה מאד אם ימסר את עצמו בידי בעל בית מלון קמיניטץ – זה בית המלון האחד ליהודים הראוי באמת לשם זה. טוב עוד יותר לנסוע מאלכסנדריה ע"י סוכנות קוק – זו הסוכנות היותר נודעה בארצות המזרח והיותר מסודרה. אך עם הסוכנות הזאת אפשר לנסוע רק במחלקה הראשונה והשניה (מחיר המסע במחלקה השניה מאלכסנדריה הוא כחמשים או כששים פֿראנק).

סוכני קוק היו הראשונים לבא אל האניה. חיש מהר – עד כמה שאפשר במהומה ומבוכה כזאת, לקחו הסוכנים תעודות-המסע מידינו ויצוו על מלחי אניותיהם הקטנות להוריד את משאותינו.

כרבע שעה עבר ואנחנו כבר ישבנו כלנו בשתי אניות קטנות ואנשי שלומנו אשר באו לקבל את פנינו ולברכנו בבואנו ישבו באניתם הם אשר באו בה. הנה ירדו מן המעלות גם סוכני קוק וישבו אתנו.

– לדרך! – צוה אחד הסוכנים.

ועל ראש המעלות נראה אז הקומנדנט. על ראשו היה כובע לבן אנגלי אשר ישאו יורדי הים באניות בארצות המזרח להשמר מקרני האור הלוהטים.

– קפטן! קפטן! – נשמע קול האנגלים במבטאם.

הקומנדנט הרים את כובעו מעל ראשו.

– יחי הקפטן! יחי הקפטן! – נשמע עוד קול האנגלים.

שכחתי לספר, כי אתמול בערב ערכו האנגלים מכתב-תודה לקומנדנט ואנכי תרגמתיו לצרפתית.

הקומנדנט של האניה „אוקסוס“ הוא אמנם איש טוב מאד, פאריזי „מכף רגלו ועד שערות ראשו“.

– יחי הקומנדנט! – צעקתי גם אני צרפתית.

ואניותינו התרחקו מן האניה הצרפתית ותלכנה הלך וקרב אל חוף יפו.

(המשך יבא)

אברהם ליודוויפול.


"הצפירה", שנה עשרים וחמש, מס' 42, 2 במרץ 1898, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מסע ארץ הקדם – 1878

ענגלאנד.

מסע או משׂא ארץ הקדם.

מאת הרב אליעזר גראייעווסקי בליווערפאהל.

(המשך מגליון מ"ב)

עזבתי את עיר אלכסנדריא ואשב באניות-קטור הנקראת „אדעססא“ ושמתי פעמי לעיר יפו. עברנו דרך עיר חדשה אשר בעת נתיסדה חברת חופרי תעלת זועץ לחבר ים האדום הנקרא ים סוף עם ים התכון, הקימו יסודתה היא העיר קטנה פארט-סאיד. היא בנויה בנאוה לפי חוקי ומשטרי בונים חדשים, ושם נמצא מגדל המאיר על פני הים אשר הצרפתים והאנגליים ברוב חכמתם העמידו אותו שם למזכרת על חכמתם. – שמה נפשנו כשמונה שעות ורוב הרגשות עלו בקרבי עת גשנו אל החוף בהתבונני, איך אנכי עומד פה בפרשת דרכים מחולקים דרך אחד המוביל ארצה אינדיא חינא, והשניה הפנה דרך ים התיכון וכל כדור אייראפא פתוח לפניו, ובהתבונני על המחזה הזה ועל החכמה הנפלאה הזאת לחבר ים סוף עם ים התיכון דרך מדבר-חול אשר נשלמה ע"י המהנדס הנפלא לעספעס. אך עד היום עוד לא נגמר הדבר על נכון, כי מרוח סואה וסער אשר ינשב סביבות התעלה ימצא בתוכה לפעמים כמו גל חול ואבנים, ומוכרחות אניות קטור קטנות, לצוף על פני המים ולשוטט הנה והנה לפנות המקום לאניות הגדולות, ולטהר את התעלה מהחול אשר הרוח ינוע לתוכה, למען לא יהיה לאבן נגף להאניות הגדולות אשר יבאו שמה. – בהעיר הלזו מצאתי הרבה מאחינו אשר לרגל פרנסתם כוננו מושבם פה להביא די טרף לביתם, אף לא מצאתי מרגוע מאתם כי הם פליטי חלאת מין האדם אשר יתנו שם ישראל לשמצה בדרכיהם ובמעלליהם כי הם נקבצו מאלכסנדריא ומסטאמביל ואת אשר פלטה מדינת איירופא תקבץ אלכסנדריא וסטאמביל ואת אשר גם הן הפליטו תקלוט פארט-סאיד. העיר הזאת הוא מקום טוב להכנסה אשר כל אדם יוכל להביא די פרנסתו בכבוד, כי דרך בה יסעו כל הנוסעים מאיירופא לאינדיאה מאינדיאה לאיירופא ופה יעמדו להנפש מדרכם הארוך, ויראו את מחסורם אשר יחסרו להם ויקנו בכסף מלא, אם אך לא ירצו אחינו הגרים פה לחיות בבצע מעשקות, ואם ימצאו פה איזה אנשים היודעים דרכי מסחר איירופא, כי אז ראו שכר טוב בעמלם. וליושבי ירושלם אקרא: למה תדחקו עצמכם לחיות בירושלם ולחכות על נדבת אחיכם באיירופא? הלא טוב היה, אם תבחרו מאתכם איזה אנשים יראי ד' ויודעים גם בדרך ארץ להאחז בעיר הקטנה הלזו כי עתה תפקחנה עינכם לראות איך נואלתם עד היום, ותשחקו לאנשי איירופא ולמסת נדבתם כי תחיו חיי עונג, ותפארו גם כן שם ישראל במעלליכם. ואת שלום העיר תוכלו לדרוש מרחוק כי רק ערך שש עשרה שעות בדרך ים מארץ הקדושה ותוכלו לבקר לפעמים גם בית ד'.

התמהמנו שמה כשעות אחדות ואחרי הצהרים החילונו לשום פעמינו ליפו. בנסיעה הלזו על האניה ראיתי אנשים שונים ממדינות שונות מאחינו העברים אשר תוי ששון ושמחה נראו על פניהם, ובמרוצת דברינו שאלתים אן איפה מגמת פניהם ובקול שמחה השיבוני: „בית ד' נלכה“, אז עלה על רעיוני דברי מנעים זמירות ישראל:  „שמחתי באומרים לי בית ד' נלך“ והתעלסנו מאד באהבים כי חכינו בכל רגע אשר נבוא עד גבול ארץ הקדושה, וכל כך התענגנו  עד אשר העת נתקצרה לנו ונראתה בעינינו רק כרגעים אחדים, ופתאום הופיעה נגד עיננו מגדלי עיר יפו. אכן רוח סערה החל להתחולל על ים והים עשה משחוק מספינתנו עד אשר דמינו כי תתפוצץ לרסיסים. עודני עומד תפוס ברעיוני אשר אולי כמקרה יונה בן אמיתי אשר ירד בים יפו לברוח תרשישה, והרוח החל לרדות באף עוזו נאלץ היה להגיד לפני מרעיו: „עברי אנכי“, ויען כי התיימר בשם „עברי“ השליכוהו הימה, יקרני גם אני, ונבקה רוחי בקרבי, עד אשר רחם ד' עלינו והסער קם לדממה, והספנים התחילו לירד עוגנה הרחק מן החוף. ספינות דוגות ערביאות התחילו לשוט ולסבב אותנו והספנים התחילו להוריד אותנו מן האניה והובילונו העירה. הנוסעים היו רובם ככולם הבאים רק לראות את שלום ירושלם כי לשמה ולזכרה תאות כל נפש ואין הבדל בין דת לדת כולם יעריצו את שם ירושלם והמונים המונים מכל אפסי ארץ ינהרו אליה.    (המשך יבוא.)


(המשך מגליון מ"ג)

מה עצמה היתה שמחתי בראותי, אשר קרבו אניות-דוגה קטנות להובילנו החוף על גבול ארץ הקדושה (וכמחלוקת ר"י ורבנן בגיטין דף ח' ע"א) ועוד מעט ורגלי  ידרכו על אדמת הקודש. מרחוק ראינו את העיר, אך הרוח לא נתננו לשוט מהרה על פני המים, ובכח עוזו הדפינו בגלי תהום וירדפנו בסערתו בלי הפוגה, ופני הים סביבות החוף מכוסים בקצף מי גלים (שוים). שאלתי להנוסעים עמדי, מה זאת? והשיבוני לפי תומם, כי קבלה אצל הספרדים, אשר מעת ירד יונה בן אמיתי לברוח תרשישה והושלך פה הימה, מני אז לא ינוח הים מזעפו. אם קבלה היא נקבל, ובלבבי דמיתי (ואולי כוונתי להאמת), יען כפי סלע נטועים בתוך הים לכן מלא פניו בקצף (שוים)…

אחזנו דרכנו דרך שני כפי סלעים גדר מזה וגדר מזה והדרך סגור על מסגר בכפים וצורי חלמיש עד כי אין דרך לעבור רק במשעל צר, ומדי תעבור אניה דרך שם תפול רתת וחלחלה גם על המלחים אשר הסכינו לעבור דרך שם ובכל עת מדי עברם יצעקו לאלהים (אללא לא! אללא לא!) וגם אנכי חרדתי לקול הקריאה וימת לבי בקרבי, וכל האנשים אשר נסעו עמדי פנו גם כן מיראה ופחד כי היינו בסכנה גדולה בעברנו בין טורי האבנים האלה. אך תקותנו היתה בד' ובעזר העליון עברנו בשלום.

קרבנו אל סלע גדול (אשר הונח שם לכבוד קיסר עסטרייך אשר נסע שם) לצעוד בשלבי הסלע אל היבשה ובלוית ה' חיים בעקער איש הוראדנא אשר נתארחתי בביתו באנו העירה ועברנו דרך השער, והנה העיר בנויה כמשטר כל ערי הקדם ובתיה בנוים מאבנים לבנות, וממעל לראשי העיר נראו ראשי ארמונות מבתי מסגד הישמעלים, ולעומת זוהר השמש אשר הופיע על מגדלי העיר נראתה העיר מרחוק כמחרוזת פנינים מעולפת ספירים. עיר יפו היא מקום אשר מי הים יצופו סביבו על כן ינהרו אליה המונים המונים מארצות המערב וארץ מצרים לשאוף אויר צח ולרחוץ במי הים כי היא על חוף ימים תשכון, ואנכי בנסעי חזרה לביתי נשארתי בה גם כן  ימים אחדים לרחוץ במי הים. בדורות קדומים היתה עיר יפו עיר בצורה למאוד עד כי נאפאליון באנפארטע האדיר והעריץ צר עליה בחודש פעווראר בשנת 1799 ולא יכול לה, ועד היום נמצאו שם זכרונות וציונים עתיקים מחרבות הראשונים. בחפצי היה, להתמהמה פה ולבקר את העיר ולראות כל מחמדיה, אך התשוקה הנמרצה אשר סערה בקרבי, לראות עיר הקודש ולדרוש את שלומה (וכתשוקת נעים זמירות ישראל אשר בעת השתפכות נפשו ביקש „מתי אבוא ואראה פני אלהים“) לא הניחתני להתמהמה פה, ומה גם כי קרבו ואתיו ימי חג הבכורים וחפצתי, לחוג חג הביכורים בירושלם, על כן חשתי ולא התמהמתי לשום דרכי ירושלמה. שכרתי לי שני חמורים אחד בעבורי והשני בעבור הבגדים והכלים שלי עם ערבי אשר הוא הולך רגלי אחרי החמורים והשתוממתי על המראה בשמעי, איך גם הערבי יכנה ירושלם בשם „קודש“. קצבתי משכורתו ששה באשליקעס הוא כערך שני רוב"ם מעות רוססים, ולפינת ערב שמנו דרכנו לבוא ירושלמה.    (המשך  יבא.)


"עברי אנכי", שנה ארבע עשרה, מס' 43, 12 ביולי 1878, עמ' 4; מס' 44, 19 ביולי 1878, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

קורות היוצאים לבראזיליא – 1891

קורות היוצאים לבראזיליא.

אחד מיושבי העיר לאדז קבל זה לא כביר מכתב מבנו אשר יצא עם משפחתו לבראזיליא. המכתב נדפס במכה"ע „דזענניק לודזקי“ ונעתק גם במכה"ע בעירנו, ואלה דבריו:

„בללומענוי יום 5 לירח נאוועמבר שנת 1890.

"הורי הטובים! אחרי עמל ויגיעה בלי הפוגות מצאתי לי שעה פנויה לערוך מכתבי זה להודיעכם את ההרפתקאות הקשות אשר עברו עלינו בדרך מסענו הארוך אשר נסענו לארץ בראזיליא.

כאשר באנו לברעמען בעמל וטרח רב ויגיעת בשרים במסענו במסלות הברזל ובעגלות מצאנו שם את מיודענו ה' ג. ונשב אתו ימים אחדים. אח"כ נודע לנו, כי האניה הנועדה להוביל אותנו לבראזיליא תפליג בים ביום 25 סעפטעמבר, ונכין לנו צדה לדרך ובעצם היום ההוא בשעה 5 בערב נעתקנו מעל החוף.

האניה אשר ירדנו בה נקראה בשם „וועזיר“ ורב החובלים עליה הוא האדון ווינטער. האניה העמסה אדם רב יותר מאשר תוכל שאת לפי מדת גדלה. אחרי הספירה נוכחנו לדעת, כי במחלקה השלישית בלבד נוסעים אלף ושבע מאות איש. כאשר באה האניה על פני הים הרחק מן החוף נפוצה השמועה בקרב הנוסעים, כי האניה לא תעצר כח לשאת את כל המשא הכבד הזה ועתידה היא להטבע במצולות ים. המבוכה גדלה מאד ולא הועילו שבעי שבועות המלחים להשקיט את סערת לב הנוסעים ולהרגיע את רוחם הנפעם והנרגש מרוב פחד. הנוסעים חרדו ויפחדו לרגעים פן יבוא האסון הנשקף לעיניהם, וגם אמנם פחד היה פחד, כי האניה היתה ישנה ומלאה בדקים מתוקנים וחורים מסותמים בטלאי על גבי טלאי אף כי מחוץ היה מראה יפה. גם הסוכנים של הסוחרים הנוסעים תמיד באניות לרגלי עסקיהם, אשר באו אל לשכתנו מן הלשכה למחלקה הראשונה, התפלאו הפלא ופלא על זדון לב רב האניה אשר העמיס עליה משא כבד כזה וגם המה חרדו ופלצות אחזתם למראה עבים על פני השמים. רק קול הששון ועליצות הנפש אשר הגיע לאזנינו מפי מלחי האניה ומשרתיה הרגיע את המית לבננו מדי פעם בפעם ויסר מאתנו את הספק הנורא. אחרי עבור שני ימים סר הפחד מלבנו ומה גם כי הצרה האחרונה השכיחה את הראשונה: כי תקפתנו מחלת הים בעצם תקפה. הלחץ והדחק בלשכת מושבנו היה גדול מאד, וע"כ כאשר פרצה בנו מחלת הים מלאה כל רצפת הלשכה קיא מבלי מקום, והחולים אשר מבלי יכלתם לעמוד על רגליהם נפלו ארצה התבוססו בסחי ומאוס ולא ידעו ולא הרגישו עד שוב רוחם אליהם. ריח הצחנה אשר עלה באף היושבים בלשכה היה כבד מנשוא וימר לנו עד מאד. אכן כל ההרפתקאות האלה כאין ואפס הם לעומת יסורי השעבוד אשר סבלנו מאת הממונים על האניה אשר רדו בנו כמו בעבדים ובשפחות. רב החובל הוא איש אכזר וכמוהו כל מלאכיו עושי רצונו אכזרים כיענים במדבר ויתנהגו עמנו במדת אכזריותם הקשה. על כל עון קל שנמצא באיש הנוסע במחלקה השלישית ענשו שבעתים במכות חדרי בטן בלי חמלה.

עטי לא יעצר כח להעלות עלי גליון את חזיוני התוגה אשר עיני ראו ולא זר במסעי זה באניה. אכן רק זאת אוכל להגיד בכלל, כי אך מקום התופת וגיהנם נחשבה האניה הזאת בעיני עם מלאכי החבלה ועם הרשעים הנדונים בדין קשה. אחרי סור מעלינו מחלת הים אבד מאתנו החשק לטעם אוכל ורק אחרי עבור ימים אחדים שבה קיבתנו אל מצב בריאותה וחכנו טעם אוכל. אנכי חליתי את מחלת הים עשרה ימים ואשתי ובתי חלו רק יומים. האוכל אשר נתן לנו לא מתק לחכנו, כי נפשנו אִותה מאכל חמוץ והאוכל אשר נתן לנו היה מתוק יותר מדי או שהיה מר ומלא מלח. רק במחיר כסף רב יכולנו לקנות מידי שר המבשלות קורטוב של חומץ אשר גנב מבית המבשלות ויתן בכסף מבלי דעת אדוניו רב המלחים, אשר אסר מכירת חומץ לנוסעים. בבוקר בבוקר נתנו לנו משקה קאפֿע בלי חלב. אכן ריח המשקה הזה לא היה נעים לנו, וע"כ רבים הם מן הנוסעים אשר משכו ידם מאכול ארוחת הבוקר. לאשרנו לקח אתו מיודעי ג. מעט פרחי טהע ונכין לנו משתה חמין בבוקר בבוקר ונאכל יחדו ארוחתנו. אכן גם זה בא לידינו ביגיעה רבה, כי לא על נקלה הצליח בידינו לגשת אל פי הצנור של מים חמים, אשר סבוהו כדבורים אנשים למאות ואיש את רעהו הדף בצד ובכת, והריבות והמדנים עלו למעלה ראש עד שבא רב החובלים עם מלחים אחדים ויהס את המריבים ויפיצם מעל יד הצנור בחמה שפוכה ובזרוע נטויה. ביתר שאת התרוצצו על יד הצנור האכרים אשר התאמצו איש איש לקחת לו מעט מים בקערה לפתות בהם פתים של לחם יבש לאכלה, כי כן יאכלו גם בביתם בארוחת הבקר השניה. בשעה 12 בצהרים נתנו לנו ארוחת הצהרים. וגם המזונות האלה היו קשים לנו כקריעת ים סוף, וכל החפץ לזכות בארוחה ראויה לאכילה היה נטל עליו להלחם מלחמת זרוע תנופה בחבריו ולהדוף בצד ובכתף להקדים אותם לבל ישאר באחרונה והיה חלקו לארוחתו רק מי רחצה אשר ישפשפו בהם את הדוד והקלחת.            (סוף יבוא)

(סוף מגליון 9)

אחרי עבור תשעה ימים למסענו באה האניה אל החוף על ידי האי „פאל פאלמא“ ותעמוד שם יום תמים. שם תקנו בדק האניה ויקחו מים מתוקים ואבני פחם וגם צדה לדרך. למראה היבשה התאוו הרבה נוסעים תאוה להציג כף רגלים לרגעים אחדים על האדמה ואולם רב החובלים לא נתנם לעלות מן האניה. רבים מהם היו נכונים להשאר על האי ויתאמצו להתגנב ולהמלט מן האניה, ואולם רב החובלים העמיד שומרים בצדי האניה לבלתי תת לאיש לעלות. יושבי האי נגשו אל האניה בסירות דוגה ויביאו אתם פרי עץ למכור ואנחנו היינו נכונים לקנותם בכל חפץ לבב, ואולם רב החובלים נתן פקודה נמרצה להרחיק את הסירות מעל האניה ולא פנה אל תלונה הנוסעים ואל בכי הילדים אשר עלה מכל עברים. האניה נעתקה מעל החוף ותחל לשוט הלאה. רוח תוגה ועצבון לבש את כל הנוסעים והגעגועים לארץ מולדת השכיחה מהם את פחד האסון.

אז הודיע רב החובלים את הנוסעים, כי בעוד מעט תעשה בהם הרכבת אבעבועות. כל הנוסעים קבלו את הידיעה הזאת בחפץ לבב, כי יראו מאד ממחלת אבעבועות. לבד מחולי מחלת הים חלו באניתנו הרבה אנשים מחלות אחרות קשות מאד וביחוד גברה מחלת הילדים. ידי רופא האניה היו מלאות עבודה כל היום ולא הספיק לבקר את כל החולים. שבעה ילדים מתו באניה וגויתם השלכה בלילה הימה מאחורי האניה לבל יראו הנוסעים. בעת בוא האניה אל חוף בראזיליא עוד נמצאו באניה ששה חולים. ביום הששה עשר למסענו הגיעה אניתנו אל הקו המשוה. לאשרנו היו השמים מכוסים עבים וע"כ לא הגיע החום רק עד 38° במעלות צעלזיוס. ביום הכ"ב למסענו כאשר האיר השחר באה שמחה בלבות כל הנוסעים למראה חוף אדמת בראזיליא מחוז חפצנו. העיר ריא-זשעניירא נשקפה לנו בהדרה ועמקים וגבעות מכוסים ירק דשא מסביב נתנו ריח ניחוח מרחוק לאפינו ונתאוה תאוה גדולה למהר ולהחיש עליתנו מן האניה. ואולם למגנת לבננו נצטוינו לשבת באניה עוד יום תמים ואך ממחרת גשת אניתנו אל החוף נתנה לנו רשות לעלות היבשה, ואולם עד מהרה נוכחנו לדעת, כי אך מדחי אל דחי באנו הפעם הזאת. אחרי עלותנו היבשה נצטוינו ללכת הלאה ונבוא במעברות אל אי אחד ששם הגידו לנו כי המקום הזה נועד להבאים מארצות רחוקות לארץ בראזיליא. שם נתנו לנו מקום ללון בגרנות ריקים ואנשי צבא כתרו אותנו מסביב ויתנהגו אתנו באכזריות וגם מכות ומהלומות לא חשכו מאתנו, ונהיה בעינינו כשבויי חרב, וגם לא יכולנו לקרא חמס, כי איש לא הכיר את לשוננו. אחרי שנכנסו כלנו אל הגרנות בא אלינו איש פקיד וישאל אותנו בשפת אשכנז את שמותינו, את מספר שנות חיינו, מאין בא כל אחד מאתנו ואנה הוא חפץ ללכת. על השאלה האחרונה לא ידע איש לענות כראוי, כי אין אתנו יודע עד מה את טיב המקומות בארץ החדשה הזאת, אשר ע"כ ענה ע"פ רוב כל אחד מענה אשר שמע מפי רעהו שקדמו. אחרי שנפקדנו כלנו בשמות נודע לנו כי מספר הבאים באניתנו לבראזיליא עולה לארבעת אלפי איש, פולנים, איטלקים, אשכנזים, צרפתים, שוועדים, ספרדים ובעלגים. אח"כ הודיעו אותנו, כי נטל עלינו לשבת על האי הזה ולחכות עד בוא פקודה מריא-זשעניירא לשלוח אותנו אל מחוז חפצנו. אנכי ומכירי ג. בחרנו לנו במחוז סאנטא קאטארינא אשר שמענו על אדותיו כי האקלים טוב וממוצע והאדמה פוריה.


"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 9, 22 בינואר 1891, עמ' 2; מס' 10, 23 בינואר 1891, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הנסיעה האחרונה של ה„קרונפרינצסה צעציליא“ – 1916

Drawing_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_at_sea_by_an_unknown_artist

אנית הנוסעים "קרונפרינצסה צציליה". המקור: ויקישיתוף

הנסיעה האחרונה של ה„קרונפרינצסה צעציליא“.

הקונסול הגרמני, פֿרייער, נמצא באמריקה בשעה שפרצה המלחמה. ע"י גלגולים רבים ומוזרים עלה בידו לשוב משם לגרמניה. אחרי שהשתתף בקרבות על החזית המזרחית והמערבית קבל מלאכות לפקד פלוגת-צבא במזרח. מפאת זה יצא אל הערבה. בה„פאס. צט"ג“ מספר הקונסול ע"ד נסיעתו באניה ה„קרונפרינצסה צעציליא“, ששם הדביקתהו הידיעה ע"ד התפרצות המלחמה בשעה שנמצאה הספינה בלב ים:

בכ"ז יולי עזבה ה„קרונפרינצסה צעציליא“ את חוף הולבוקען.היא היתה מלאה נוסעים, והרבה אלפים איש באו ללוות את היוצאים ולתת להם את ברכת הדרך. הימים הראשונים של הנסיעה היו יפים ובהירים, מזג-האויר של הקיץ היה שוקט. בין הנוסעים אמנם נראו פקידי-צבא יותר, מכפי השיעור הרגיל. נמצאו הרבה אופיצרים אנגלים וצרפתים. במחלקה השניה נמצאו רזרוויסטים צרפתים ורוסים, גרמנים ואוסטרים. בין הנוסעים נמצאו ג"כ דפלומט שוויצי בעל כהונה גבוהה; אשתו של אחד הדפלומטים האמריקנים, סוחרים אנגלים ואמריקנים, גבירות אמריקניות אחדות ועוד איזו בני-אדם, שאין להם אופי ברור ומסוים ושאפשר לפגוש אותם תדיר על מכסי האניות השטות על האוקינוס.

למעלה מהתאים, בתא-הקפיטן ישבו שני בנקירים נויורקים מפורסמים, אשר נסעו לאירופה, כפי שהתברר אח"כ, ביחד עם טרנספורט-של-זהב גדול, אשר נועד בשביל פאריז ולונדון. אותו הטרנספורט הגיע לעשרת מיליון ל"ש. זה היה הסכום היותר גדול שמסרו אז לאנית-מסחר להובלה. האניה ה„קרונפר. צעציליא“ יחד עם הסחורות הטעונות עליה נערכה בשיעור ט"ו מיליון ל"ש.

באירופה הלך המצב הלך וקשה. על האניה הופיע עתון מיוחד שהיה מפרסם טלגרמות שנתקבלו עפ"י הראדיוטלגרף. מן העתון הזה נודע לנו, כי רוסיה, צרפת ואנגליה מהלכות אימים על גרמניה. בין הנוסעים כמעט עברה רוח רעה. נראה היה, שהם מתבדרים ומתגודדים כנופיות כנופיות לבד. כולם נחלקו לשני מחנות, אשר לא התיחסו אמנם זל"ז באיבה, אבל השתמטו מלהזדמן יחד. רק האמריקנים הוסיפו להתיחס לכל הנוסעים בלי הבדל, אבל גם מצדם ניכרת היתה איזו קרירות.

את הקפיטן החביב, פוללאק, אי אפשר היה לראות עתה לפעמים קרובות כמו שהיה נוהג. אם שליד השלחן, בשעת הארוחה, לא ניכרו עפ"י רשמי פניו עקבות הטלגרמות האל-חוטיות הרשמיות שהיה מקבל בכל שעה ושלא ניתנו לפרסום. זהו אדם חביב ומצוין, הקפיטן הזה והוא ידיד זקן שלי. בשנת 1900 נסעתי יחד עמו באסיה הדרומית. עכשיו הוא הקפיטן הראשון בין רבי-החובלים של הללויד: הוא נחשב למעולים שבעוברי-הים.

בל"א יולי בערב ישבו אחרי הארוחה שלשה אנשים על המכסה והזינו את עיניהם במראה היפה של הים וקרני הלבנה שטבלו בגליו. הלילה היה יפה ונעים. אחד מן החברה ישב וחלם בעינים פקוחות, השני התבונן בעונג לעגולי העשן של הסיגרה שלו, השלישי הסתכל במרומים ובכוכבים המזהירים והמבריקים במקום זה יותר מאשר במקומותינו.

„האם יצא הירח מדעתו?“ – קרא פתאם החוזה-בכוכבים הזה. החולם והמעשן חרדו למשמע הקריאה הפתאומית. אכן, הירח עזב את דרכו הרגילה והתחיל להסתובב במהירות גדולה מסביב לאניה, ויחד עמו יצאו במחול ה„עגול“ הזה גם כל כוכבי השמים!

גם מבלי עזרתה של חכמת התכונה ונסיונותיה הוברר לנו תיכף החזיון הזה: אנית-הקיטור הגדולה, שעליה נמצאנו, סבבה פתאם על מקומה והתחילה לשוט אל המקום שממנו באה.

התנועה הזאת לא עברה מבלי שהכירו בה גם נוסעים אחרים. תיכף נאספו חבורות וקבוצות שונות אשר דנו על המאורע, על סיבותיו ותוצאותיו. כעבור זמן קצר אח"ז הקהיל הקפיטן את כל הגברים אל האולם הגדול, שנועד לעישון ונשא באנגלית את הנאום הקצר הזה:

„המלחמה הוכרזה בין גרמניה ובין רוסיה, צרפת, אנגליה! ה„קרונפרינצסה צעציליא“ שבה לאמריקה. יש לנו פחמים ומכולת למדי ואין שום יסוד לחששות. בבקשה, הרגיעו את הגבירות, מפני שאינה נשקפת לנו שום סכנה“.

מפי הגרמנים והאוסטרים התמלטה תרועת-ששון אבל מהולה בצער ע"ז, שאי-אפשר יהיה להם עתה לבוא לארץ מולדתם. אצל האופֿיצרים האנגלים והצרפתים ניכר היה בטוי של התמרמרות וקצף מפאת זה, שהאניה היקרה והגדולה הזאת לא נפלה בידי האנגלים. אצל הגבירות – פחד היסטרי וחרדה. אלה היו הרגשות השונים אשר הובעו ע"י כל הנוסעים בעקב המאורע הגדול.

First_Class_Dining_Room_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_(length_view)

חדר האוכל של המחלקה הראשונה. המקור: ויקישיתוף

הקפיטן פוללאק הקדים בנאומו את יום הכרזת המלחמה, מפני שההכרזה של המלחמה נתפרסמה באירופה רק בימים הראשונים לח' אוגוסט. אבל מובן מאליו, ששלטון הללויד הצפוני-גרמני, אשר צוה להקפיטן בטלגרמת-רמזים לשוב לאמריקה, ידע על סמך ידיעות מדויקות, שקרב זמנה של המלחמה. הפֿורמליות של ההכרזה הרשמית לא היתה חשובה ביחוד בנידון זה.

הימים שבאו אח"כ הביאו אתם שנויים ותמורות כאלה, שגם הנוסעים הרגילים באניות לא ידעו על אדותם. את ארובות-העשן משחו בצבע כתום ועל זה הוסיפו עגולים רחבים ושחורים, למען שיהא נדמה מרחוק, כי האניה שייכת לחברה אנגלית ידועה, שאניותיה גם הן יש להן ארובות-עשן מצבע זה. את השם של האניה כסו בצבע שחור. את החלונות של האולמים ושל התאים כסו בלילות בארג-מפרש, למען סתום בעד האור. כמו-כן חדלו מלקבל מאת הנוסעים טלגרמות אל-חוטיות לשלחן אל היבשה. אם שמתחלה, בכדי שלא להרגיז את הנוסעים, היו מקבלים מידיהם את הטלגרמות, אבל לא היו משלחין אותן, מפני שכל אות וכל נקודה היתה יכולה לשמש הודעה לאויבינו. כעבור איזה זמן השיבו להנוסעים את טופסי הטלגרמות שלהם עם הכסף אשר הכניסו בעדן.

השיבה הפתאומית של האניה לאמריקה לא נעמה ביחוד להבנקירים האמריקנים. אחרי התיעצות קצרה פנו שנים מהם להקפיטן והודיעו, שיש בדעתם לקנות את האניה כולה. הם נכונים לשלם בעדה מחיר גבוה מאד ככל אשר יתאים לבעליה. הם הוסיפו, שהקפיטן יכול לשאול עפ"י הטלגרף האל-חוטי את הדירקציה של הללויד בברעמען בדבר התנאים, או אם אינו רוצה לשאול, יכירו הקונים את הקפיטן לבעל האניה גם מבלי אישור הבעלים. הקונים ירימו תיכף את הדגל האמריקני על האניה ותחת חסותו של הדגל הזה ישוטו לאנגליה. הבנקירים האנגלים תמכו גם הם בחבריהם האמריקנים. הקפיטן לא יכול להתאפק מצחוק-קל למשמע ההצעה האמריקנית הזאת. ואולם ברוב עמל עלה בידו להוכיח להבנקירים, שאין לו החפץ לעשות את העסק היפה הזה, מפני שבזמן מלחמה אי-אפשר למכור שום אניה, היכולה אפשר להיות לאנית-מרוץ גרמנית.

בינתים נסענו במהירות גדולה אל הגלילות הצפוניים של הים האטלנטי, הרחק מדרך שיט האניות הגדולות. כבר ביום השני היינו לוטים בערפל אשר שם סתרה עלינו. המכונות לא השמיעו את שריקתן, החלונות היו מכוסים בלילה; במהירות של כ"ד קשרי ים בשעה הוספנו לשוט. זה היה יותר מדי בשביל העצבים של הגבירות האמריקניות העדינות. למען הרגיען במעט הוכרח הקפיטן להשמיע את קול החליל של המכונה לכה"פ בטון חרישי, פעם אחת בכל רבע שעה; שריקת החליל כמו נסכה ברוח השאננות האלו את הבטחון, שאניתנו לא תזדקר אל התהום ולא תפגע באניה אחרת.

בצהרי יום אחד פרצה פתאם קרן-שמש בעד הערפל אשר מסביבנו. לפתע היה אור מסביבנו והמרחקים נגלו כולם. איפה אנו? – על גובה עיר החוף האנגלית, האליפֿאקס, בירת שוטלנדיה החדשה! לאשרנו היה המרחק מן החוף גדול כל-כך, עד שמשם אי-אפשר היה לראות אותנו וגם לדלקנו. רק אניות-התורן הלבנות והרבות אשר סביב שתו עלינו, אניות אנגליות כולן, התבוננו בתמהון לאנית-הקיטור הענקית, אשר הופיעה לפתע פתאם ביניהן. ואולם אחדים מהאנגלים הכירו בודאי, שאניתנו היא גרמנית. ראינו, כי אניות-תורן אחדות מהרו לשוב ולשוט להאליפֿאקס, למען הודיע שם על מראה עיניהם. אפס אנחנו לא פחדנו מזה. המרחק מהאליפֿאקס היה גדול. אנית-מלחמה של האויב או אנית-קיטור עם טלגרף אל-חוטי לא נמצאה לאשרנו במקום זה.

פקיד הטלגרף שעל ה„קרונפרינצסה צעציליא“ לא היה צריך לשלוח שום טלגרמות, ולמרות זה עמד יומם ולילה ליד המכונה שלו, בכדי לקבל את ההודעות האל-חוטיות של אניות אחרות. שעות מעטות אחרי שנקבלה הפקודה המסוימה של שלטון-ללויד קבלו שורה ארוכה של פקודות שנשלחו מגרמניה לאניות גרמניות אחרות, אשר שטו על הים האטלנטי. בהן נצטוו הקפיטנים לשנות את מהלך האניה ולהסתתר בחופים ניטרליים. עד כמה חשובות היו הפקודות האלו אפשר לראות מן העובדה, שמלבד האניות שנמצאו בשעת התפרצות המלחמה בחופי האויב נפלו רק מעט מאד מהן בידי האויב.

מענינות עוד יותר בשביל הקפיטן פוללאק היו שיחות אל-חוטיות שונות אחרות, אשר התנהלו בשפה האנגלית בין אניות-המלחמה הצרפתיות והאנגליות, אשר שטו ליד החוף המזרחי של אמריקה וכמו-כן בין האניות האלו ואניות-הנוסעים האנגליות. בשיחות האלו, אשר מפאת אי-הזהירות התנהלו, כפי שנזכר, באנגלית, נדברו רבות גם על אדות ה„קרונפרינצסה צעציליא“, שנעלמה פתאם ועקבותיה לא נודעו. על יסוד השיחות האלו הוברר, ששלש אניות-המרוץ האנגליות ושתים הצרפתיות, שהיו שטות במימי אמריקה הצפונית בתור משמר על צי-הדייגים הקנדיים והצרפתים, חנו עכשיו לא-רחוק מהמבואות אל החופים האמריקנים וארבו לאניות גרמניות, וביחוד להשלל היקר – ה„קרונפרינצסה צעציליא“. להלן נודע לנו מן השיחות הללו, שהצרפתים והאנגלים אינם יודעים את מקומנו, והם משערים, שאנו שטים במימי אירופה, או אנו מסתתרים בחוף ספרדי. בודאי גדל תמהונם, כאשר נודע להם, כי עברנו לא-רחוק מחופי אנגליה.

First_Class_Drawing_Room_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_(painting_of_Crown_Princess_Cecilie_herself)

חדר ההסבה של המחלקה הראשונה. המקור: ויקישיתוף

שוב הליט אותנו הערפל, עד כי אפשר היה לראות רק על מרחק של מטרים אחדים. הוספנו לשוט קדימה, לנוכח מטרה בלתי-ידועה. כל אחד התפלפל ועמל למצוא – איזהו החוף, שאליו נבוא, לבוסטון אול פורטלאנד, או לדרום משם; אבל אפשר היה לשער, כי על המבואות חונים האויבים ואורבים לנו.

בלילה ראו נוסעים גרמנים אחדים, כי מן הגשר האמצעי אשר ממעלה למכסה ניתנים איזה אותות-אור. הקפיטן, אשר הודיעו לו תיכף עד"ז, אסר תיכף את האופֿיצר האנגלי אשר עשה זאת ושם עליו משמר.

בלילה ההוא לא נתנו שנת לעינינו. כל אחד חפץ להיות ער בשעות האחרונות הללו. לפנות בוקר התחיל לטפטף גשם, והנוסעים נתפזרו לתאיהם. רק הקפיטן והאופיצרים אשר לו, אשר זה כששה ימים כמעט לא סגרו את עיניהם, עמדו על משמרתם. עוד שני נוסעים גרמנים עמדו על המכסה הרטוב. פתאם עלתה השמש ופזרה את העבים. לא עברה עוד חצי שעה וממעל לנו התרוממו שמים כחולים ועמוקים. ממולנו נראתה רצועת-יבשה תלולה. איפה אנחנו? בכל אופן, בתחום מימיהן של ארצות הברית. „בשעה מוצלחת!“ – קראתי אל הקפיטן.

עוד זמן קצר והנה משני העברים התנשאו צורים וכפים מכוסים יערות ברושים. ביניהם שטה האניה עד הגיעה לאמת-ים בהירה ושקופה, לא רחוק מאי עטוף יערות. זה היה „באר הארבאור“, אחד מנאות-הקיץ הנעימים במדינת מעהן שבאמריקה, לא רחוק מהגבול הקנדי. לא עברה עת רבה וכבר נאספו על החוף כל הקייטנים, שהתעוררו משנתם בגלל המאורע המצוין הזה, וכבר מהרו רבים להביא את מכונות-ההצלמה ולצלם את האניה הגרמנית הגדולה.

אחרי מלוי הכללים הפֿורמליים ביחס לשלטוני החוף, עזבנו את האניה, למען שבת במסע מיוחד ולנסוע לנויורק. עם הקפיטן פוללאק החלפנו לחיצת-כף חזקה, ובקריאה „תחי גרמניה“ נפרדנו איש מעל אחיו.

ה„קרונפרינצסה צעציליא“ עמדה על עוגנה ב„באר הרבאור“ עוד חודשים אחדים, אח"כ הובאה תחת חסותן של מחבלות אמריקניות לבוסטון, ששם היא נמצאת עד היום ומחכה לקץ המלחמה. עשרת מיליון הל"ש שנמצאו עליה נשלחו בחזרה לנויורק, למפח-נפשם של הבנקירים. משם נשלחו אח"כ בשיעורים אחדים לאנגליה דרך קנדה.


"הצפירה", שנה ארבעים ושתים, מס' 110, 17 במאי 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

 

 

המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה – 1905

SS_Deutschland_seen_near_New_York_in_1903

אנית הנוסעים "דויטשלנד" (Deutschland). המקור: ויקישיתוף

בעד וכנגד*.

(המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה).

ב„איזראליטישעס פֿאמיליאנבלאטט“ אנו קוראים: בגליון 50 הבאנו בשם „הצפירה“ ידיעה, כי איזה מן הנוסעים שהפליגו בספינת הקיטור „מאָלטקע“ מהמבורג לאמריקא התאוננו על חסר מאכל כשר בספינה ההיא. מראש היינו מסופקים באמתת השמועה הזאת, אחרי אשר ידענו היטב את דיוק ההשגחה המעולה מצד שלטון בעלי הספינות בנידון זה. עתה הגיעונו מאת שלטון הפלגת הספינות הדברים האלה המקיימים באותות ובמופתים את דענו האמורה למעלה:

„זה כחצי שנה קבענו בבתי המבשלות אשר בכל אניה ואניה המפלגת מכאן לנויארק קלחת לבשול מאכלים כשרים בעד היהודים הנוסעים על מכסה האניה והננו דואגים לכלכלתם הנחוצה. בימים האחרונים, כאשר נתרבה מספר היהודים הנוסעים, עוד הוספנו שלמות בשמירת הכשרות והכנת המאכלים עפ"י דת ישראל. פרטי הדברים בנידון זה תוכל לשמוע מאת חברי העדה ההמבורגית, האדונים: הרמן גומפרץ ולעא מנדלזאן, אשר עזרו לנו בעצה ובפועל בהכנת הדברים הנחוצים, ויקבלו עליהם את ההשגחה על זה בתור באי כח הקהלה. ולפי אשר ידענו היטב, הפלגת אניותינו היא עתה היחידית המצטיינת בכשרות המאכלים ובכל הפרטים הנחוצים לרוח הנוסעים מבנ"י. הנהגת הכשרות, כל עוד ירבה מסר  נודדי ישראל, קבועה ומחייבת לא רק באניותינו, אך גם בבתי המקלט והמלון, ובראשם האכסניא הגדולה המכילה כאלף איש, שבה ימצאו מנוח כל נוסעי רוסיא עד הפליגם בים. גם על זאת דאגנו להכין במקומות הלינה האלה בתי תפלה בעד הנודדים היהודים. כל התקונים האלה נעשים מאתנו ברצון טוב, אם כי קשורים המה בהוצאות רבות, יען כי חושבים אנחנו חובה לעצמנו לעשות רצון נוסעינו בכל מנהגיהם, כפי היכלת האפשרית בחוג האניה המצומצם ובאופן שלא יבולע מזה לשאר הנוסעים. הנסיעה, אשר עליה סובבת השמועה שהובאה בהצפירה, עברה לפי עדות רב החובל והפקידים, בשלום ובמנוחה שלמה, ולא נשמעה שום תלונה וקובלנא מצד הנוסעים. האניה היתה מצוידת בכלים כשרים, דגים ומאכלי בשר וכו', עד כי אין להעלות על הדעת שום נטיה מדיני ישראל והפרת חק. לדאבון לבנו לא נוכל ברגע זה לגבות עדות בעל פה, יען אנית הקיטור נמצאות עתה בנויארק. ואם יש שמץ דבר בידיעה הזאת, הלא הוא רק זה, כי רוב הנוסעים היהודים לא חפצו גם לשמוע ע"ד מאכל כשר. וכבר קרה מקרה, אשר מארבעה עשר נוסעים יהודים משכו שלשה עשרה את ידיהם ממאכל כשר ורק אחד קבל על עצמו לאכול כדת. כמובן לא היה כדאי לבשל תבשיל מיוחד רק בעד נוסע אחד. האדון מנדלסזון, אשר שאלנוהו פשר דבר, באר לנו, כי יש בישראל, כמו בבעלי דתות אחרות, אדוקים בדת וחפשים בדעות המזלזלים בחקי הדת. מובן מאליו, כי אין לנו רשות להאכיל את נוסעינו מאכל כשר בעל כרחם. ובנוגע לכלכלה והספקת מזון לנוסעים, על זה יש השגחה מעולה מצד הממשלה, ולפני כל נסיעה בודקים פקידים הממונים לזה אם הוכן מזון וצידה כפי השעור הקצוב. אד. שטראָם בא-כח מסלת המבורג-אמריקה.

*) הרובריקא הזאת נועדת לברור שמועות וחדשות שונות שיש להן ערך צבורי.


"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 298, 10 בינואר 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

השמרו מבוא אל האניה „ווירגיניא“ – 1891

מיניעאפולי. אנחנו הח"מ עוברי ים האטלנטי מצאנו לנכון להודיע לאחינו קוראי מכ"ע היושבים בארצות שונות מעט מן המעט אשר קרה אותנו על דרכנו זה באשמת סוכני אגודת אניות „המבורג-נויארק“ ל.פ., י., וו., ש. מ. ועוד, כי אחרי אשר פשטו עורנו מעל עצמותינו לקרת סך 110 מארק מחיר כל תעודת מסע (תחת אשר אחדים מאתנו קנו מסוכנים אחרים בעד שמונים מארק) ותשלומי שלשה וארבעה מארק שכר לינת לילה על מצע דשא ועל רצפת הבית חמשים או ששים נפש אדם נשים וטף בחדר אחד צר ואפל, עוד סבבו את כלנו בכחש (גם לאלה אשר היתה להם תעודת מסע על אניה הממהרת דרכה (שנעללדאמפפֿער) לעבור במשך שמונה ימים) וישיבונו באנית „ווירגיניא“ החדשה אשר עוד לא נסתה לעבור ארחות ימים, ויזכונו לחנכה ולהעניק ממיטב כספנו עד קרוב לששים אלף מארק לבוזי אדם אלה, ונהיה בה משך חמשה עשר יום בכל רע, כי לבד אשר רב החובל באניה הזאת אנטיסימיטי הוא לכל פרטיו ודקדוקיו, הכלימנו גם עשק משפטנו משפט צדק, ולבד אשר עוזריו וחובליו הרשעים לא חשכו מפנינו כלמות ורוק ולאחדים מאתנו חלקו גם מהלומות רשע, עת בקשו אוכל מידם להשיב נפשותיהם הרעבות כי עשקו חלקם, לבד כל אלה היה כפשע בינינו ובין המות, כי ביום הששי למסענו התחולל סער נורא ואיום ובעצם היום הזה נבקע קנה האויר (לופֿט רעהרע) וקנה אחר לא היה אתם מן המוכן, ולא יכלה האניה למוש ממקומה, ותעמוד בלב ים סוער וזועף וגלי הים התנשאו כהררי אל וידחוה מדחי אל דחי משך עשרים שעות. נורא היה המראה, חרדת מות כסתה כל פנים, זעקת שבר נשמעה מכל עברים, אמרנו עוד מעט תבלענו מצולה, עוד רגע ותהום יכסנו, גם על דברת רב החובל ועוזריו חשבה האניה לרדת מצולה, אך בחמלת ה' עלינו העביר ביום המחרת רוח על הים וינח מעט מזעפו, אז תקנו את שברי הקנה למען תוכל האניה לעשות הפעם דרכה עד נויארק, וכן בחסד ה' עלינו לא הוציא עוד רוח מאוצרותיו, עד כי היה לאל יד רב החובל לנהלה לאטה לרגל קנה האויר השבור והחבוש עד כי ביום החמשה עשר לשבתנו עליה באנו נויארקה תחת אשר היה לה לבוא ביום השנים עשר, ותחת אשר הציל ה' את נפשותינו ממות אמרנו להודיע את כל אלה לאחינו, כי ידעו להזהר מנפול ברשת זו יטמנו להם הסוכנים הנקובים המוכרים את אחיהם האמללים בעד בצע כסף, ולהשמר מכל משמר מבוא אל אנית „ווירגיניא“ כי בנפשם הוא!


"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 233, 5 בנובמבר 1891, עמ' 942. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

נסיעה סביב כדור הארץ – 1862

ב-1862, שנת הופעתו הראשונה, פרסם עיתון "הצפירה" רשימה בהמשכים שכותרתה "נסיעה סביב כדור הארץ". היו אלה קטעים מספר פופולרי בעל אותו שם שכתב הצייר והסופר הצרפתי ז'ק אראגו והועתקו לעברית על ידי נתן נטע שפירא. אראגו היה הצייר הרשמי של משלחת חקר בראשותו של לואי דה פְרֶסִינֶה, שיצאה מצרפת ב-1817 באנייה "יוראני" כדי לערוך תצפיות מדעיות אחדות באוקיינוס השקט, ושבה ממסעה ב-1820 לאחר שהקיפה את העולם. ספרו של אראגו, Promenade Autour du Monde, ראה אור בפריס ב-1822, והוא תיאור לא רשמי של קורות המשלחת וחקירותיה. הוא ערוך בצורת מכתבים לחבר, הכתובים בשפה ססגונית ושנונה ומלווים בליתוגרפיות נהדרות מעשה ידי אראגו עצמו. הספר זכה לפרסום רב מיד עם הופעתו, יצא מאז במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, איטלקית, פולנית, רוסית ועוד.

נתן נטע שפירא (1897–1817), סופר ומשורר נשכח של תקופת התחייה ואביר השפה העברית, מתאר בכישרון יוצא דופן נושאים הרחוקים כל כך מעולמם של קוראיו היהודים במזרח אירופה. ספרו של אראגו הופיע לראשונה בשפה הפולנית בוורשה ב-1847 בתרגומו של ווֹייצֶ'ך שימנובסקי, ואפשר שבו השתמש נ' שפירא בעבודתו.

Toulon_1850

טולון, 1850. המקור: ויקישיתוף

 נסיעה סביב כדור הארץ *)

נ' שפירא

[1] נסענו אל פאריז ונבוא אל טולאָן מקום חוף האניות לממלכת צרפת, עיר גדולה ובצורה, בגאוה ובגודל לבב תביט אל אחיותיה הערים אשר מסביב לה, בדבר זכרון המעשים אשר נעשו בה בשנת 1729; על פני תושביה נשפך רוח מלחמה, והמה חרוצים עד מאוד במעשיהם, בעוד לילה בעת אשר אנשים כמוני מתהפכים על משכבם, המה יהמו ירעשו בשוקים וברחובות. שפת המון העם היא רבת הכח, כי מלה אחת תכלכל בקרבה ענינים שונים; תהלוכותיהם בלי סדרים, לא יכירו שוע לפני דל, יקללו בשפתם את הנקלה והנכבד יחד באין מעצור לרוחם, שיריהם השגורים בפיהם ישוו לקול המון הגשם, ולקולות מים אדירים הנשמעים על שפת נהרי אפריקא, הפוערים פיהם לבלי חק לבלע ולהשחית את חוף אניותיהם.

בבואך אל טולאָן, תאמץ כח להסיר מלבך ולשכוח את נועם השפה ותפארת הלשון אשר הרגלת לדבר בה בעיר הממלכה פאריז, או אז תשמע את דברי העם הזה, והמה יבינו את דבריך – נבול תבול אם לא תשקוד על המדרש מלים אשר למקום הזה, ובלי עזרתו תחשוב כי הרחקת נדוד כאלף  פרסאות מעם המדברים שפה נכונה; אל שפתם זאת אם תחבר עוד את תנועותיהם הנמהרות והשונות למיניהן, למען הבינך עד מהרה את מחשבת לבבם, אז תכיר את האנשים האלה, כי ישעם וחפצם הוא לתת פועל לכל רגע ורגע מימי חלדיהם, מדאגה פן תקצרנה עתותי חייהם מהכיל את כל מעשיהם אשר ידמו לעשות, כי חייהם כשטף מים כבירים מהר תלכנה תמם תחת פועל כפיהם.

בכל אשר תפנה תראה חובלים, עבדי הים, ומלחים, עם עזי נפש; כל פה מלא נאצות וגדופים, בשוקים וברחובות תביט מכת אגרוף; בבתי המרזח תשמע שיחי לא תואר ולא הדר לו, שרי חמשים ושרי עשרות יחוגו וינועו כשכור בלכתם, כאשר הורגלו מנעוריהם לנוע הנה והנה על האניות המתנודדות לגלי הים, והמה מדברים איש אל רעהו מארץ כינא, כילא, ובענגאליען, כאשר ידבר איש כמונו מכפר הסמוך לו, או משכנו הקרוב אליו.

בהתהלך ברחובות קריה, תצילנה אזניך לפעמים מצלצולי הנחושתים אשר ברגלי האסירים, המעוררים דאבון נפש בלב השומע, וידענו אמנם כי בין אנשים האלה רק אחדים מהם מורדים ופושעים באמת, ורבים מהם זכים מפשע, אך בזדון או בשגגה נחרץ משפטם לכרוע תחת אסיר. ביניהם נמצאו אנשים אשר לא יראו על בלויי הסחבות אשר יכסו מערומיהם, וילכו קוממיות בגודל לבב, וכיום ביום יבואו בבתי הנכבדים, שמה יפנו להם מקום בחברת משפחות יקרות, יסובו על שלחנם ויפרטו על פי הנבל, את בנותיהם אשר לא תשמענה גערה מפי אמותיהן הכסילות ואבותיהן הבוערים, ילמדו שפת צרפת או לשיר בכלי שיר; את זאת ראו עיני, ואמרתי אני בלבבי: אם אנשים כאלה בחרו להם להורות את בנותיהם, מה תהיה אחריתן.

טולאָן היא עיר מפוארה ונודעה בשערים, בגלל בית הנשק הגדול אשר בקרבה, הבנוי בפקודת לודוויג הי"ג הנודע למפזר הון, – חוף האניות אשר לבית הזה הוא רחב ידים ובטוח מכל מכשול, עליו יסוכו באברתם, המצודה הגדולה הנקובה בשם "לא מאללגוע", ובתי מסכנות לכל כלי תותח אשר על הגבעות סביבו.

רחובותיה הנה טהורות וסדורות לארכן בלי נפתל ועקש, אדמת הרחובות ירטבו לילה ויומם מן מי המטר ומים הדלוחים הנשפכים מן הבתים ומן החצרות, ונאספים בצנורות ומקוה המים המוגרים במורד.

העמודים הנצבים על שפת הים, אשר עליהם היציע לבית אסיפת היועצים נשענת, יפליאו את עין רואיהם עד למאוד, אפס כי שן העת תאכל במלאכה המפוארה הזאת הלוך והשחית;

אחרי אשר הכינו את הנצרך לעוברי ארחות ימים על הדרך, ניתן אות לפרוש נס האניה – כל אחד מהנוסעים יברך את אוהבו וגומלו וכל מיודעיו, ואת ארץ מכורתו, והאניה תלך על פני תעלת הברכה הקרובה אל החוף, והעוברים עליה משתחוים ויכופו ראשם אל מול קבר רב החובל המהולל לאטושע הקבור שמה, כאשר עשו בני ארץ ענגלאנד בעזבם את המקום הזה; הן את מעשה האיש הגדול הזה יכירו וידעו אנשי הארץ הזאת הרבה יותר מאשר נדע אנחנו, וראוי לתת כבוד ויקר לאיש אשר הגדיל לעשות.

היום הננו הולכים על פני מי הים – גלי ים התיכון אינם גדולים ורחבים כהרים גבנונים, כמו משברי ים האטלאנטי וימים אחרים, אבל לעומת זה אדירים המה ועזים למאוד, סאונם סואן ברעם, ארור אפם כי עז – ובשטף מרוצתם יניעו אותנו כאשר ינוע בכברה – וכמהר השועל אל טרפו ימהרו גם המה כחתף, לבלע ולהשחית כל הבא לנגדם ואין אומר השב. הרי אלפען והרי פירענעען יאחזו בד בבד משולבים יחד במצולות תהום, מן כוף ניצא עד החוף קרעאום, ובגלל זה ישאו המים הזדונים האלה את דכים, יפערו פיהם לבלי חוק, רבים חללים הפילו, ואין קץ לאוצרות מעשה ידי אנוש, אשר באו שמה אל קרבם וירדו במצולות.

בלילה הראשונה בהיותי על פני תהום, הראה לנו ים התיכון את גדלו ואת ידו החזקה, המלחים הוכרחו לאסוף את רוחם האמיץ ועמל ידיהם לעמוד על נפשינו, ולעצור בעד סער המתחולל הרגיל לבוא כפעם בפעם על הים הזה, ואשר ישא בקרבו רעם וברק כעצמות בבטן המלאה, המכסים את פני הרקיע בשואה ואמש, כי במשך רגעים אחדים יגע הרוח בארבע פינות האניה, עד כי תחשב להשבר; ורק יד התופש משוט המהיר במלאכתו, תצלח להצילה מרדת שחת, כל אחד מהנוסעים עמד על עמדו ואני בראשם, אולם תנועת האניה אכלה כחי ואוני, עדי מלא קומתי נפלתי ארצה כאבן דומם, בין ארוני עץ ואגודות מלאי כל מסחר ומרכולת, הנפוצים הנה והנה בלי סדרים, מושלך מימין לשמאל ומשמאל לימין, זה עתה עמדתי לפנים, וכרגע והנה קולעתי לאחור – נער המשרת אותי לא ידע מה היה לי, חפשני בחפש מחופש ולא מצאני, כי זה הראו לו מקום מצבי אשר גאה אותי האניה שמה, עד מהרה אמנם עזבתי את מקומי כי השלכתי משמה כנצר נתעב, ורק אחרי עמל ויגיעה רבה מצאני.

האם פה אתה אדוני? שאל אותי הנער, כי נכמרו נחומיו על אודות, כי גם הוא נשא עמל ויגון למדי, "מה לך פה אדוני? מהר המלט על נפשיך כי מיתרי האניה ירעוך קדקד"; אולם אין מענה בפי כי נאלמתי, רק אנחות יוצאות ממעמקי לבבי ישמעו על פי.

"מהרה אדוני קומה ולך! כי רעם וברק ירדו משמים ארץ, הציתו אש במכסה האניה, עוד מעט וכולנו נהיה לברות למאכולת אש"; טוב הדבר מאוד מאוד, עניתיו, הוי כאבי אנוש; ופתאום והנה מחדש מוט התמוטטה האניה ונפרד איש מאת רעהו – ממחרת כאשר שקט הים מזעפו וסערה היתה לדממה, מצאו אותי נגוע ומעונה שוכב בין שני כלי עץ מלאים יין שרף; באתי אל המקום הזה אחרי אשר קולעתי הנה והנה פעמים למאות, ובכל זאת נשארתי בחיים, אך אצבע אלהים הוא!

*) העתקה מדברי הנוסע הצרפתי יאקאב אַראַגאָ


[2] חולי הים הוא מכאוב אנוש, מכל אלה אשר סביבותיך אין חולה מהם עליך, אין מי ינוד לך ואין מי ינחמך, ונהפוך הוא עוד תצלינה אזניך משחוק המלחים המצחקים עליך ועל מחלתך. בעתות היגון האלה ערל לבבך לכל שמחה ונוחם, כי המחלה הרעה הזאת תקהה כל כחות נפשך עדי לא תרגיש כל מאומה, או אז בלבבך נתת תודה לאיש אשר יטילך אל נבכי תהומות – בלכתי למסעי על פני הים כארבע שנים לכל אשר הוליכני הרוח, רבת שבעה לה נפשי ממחלה הזאת.

Sea-sickness_-_published_by_G.S._Tregear,_96_Cheapside

חולי הים. המקור: ויקישיתוף

היום צח, הים שקט ושאנן, אך מעבר מזרחה ישוב רוח צח לא כביר הדוחף אותנו הלאה. עברנו את פני החוף הקטן "קרטאוס" המגביל בין ריסולאן ובין קאטאלאניע. אם נשימה לנגד עינינו קנה הבטה, נוכל לראות ממקום הזה ולחזות בבנות קאטאלאניען ההולכות לשוח על פני ראמבלא. עברנו הלאה באין משבית, חופי ספרד נאבדו מנגד עינינו אחד אחד, אך לפידי אש היוצאים מתנורים קודחי המסים הנמצאים שמה, כהרים מוריקי אש האירו לנו את חשכת הלילה.

בעת ההיא קמו נגדנו איי באלאריען בראשיהם השחורים ופניהם הנזעמים: מאיארקע, מינארקא, וקאברערא, אלה המה שארית מהפכה אשר לא חלו בם ידי מלאך המשחית לעשותם כלה, ובעת הסער והרעש הגדול אשר שאול מתחת רגזה והרתיחה כסיר מצולה, נעתקו מן היבשה. המה היו בימי קדם מושב בעלי חצים המפוארים, אשר עצרו כח לעמוד במלחמה נגד הערביים ימים רבים, עתה יתנו טרף לשני צאצאיהם בני בלי שם ואנשי משחית. ארץ ספרד היא עתה במצב רע מאוד, מאשר היתה במאה החמש עשרה, צעיף אבל על ראשה, פניה קומטו, טומאתה בשוליה, חרפת עניה תשא עלי מצחה, ככה עמים יאבדו, ככה ירדו שחת כל מפעלי לאומים, אם עם לא בינות המה, לדעת כי לרשת ארצות אחרות ונצחון מלחמות, רק אז יעלו מעלה, אם הצלחת העם תרים קרן.

מינארקא נצב על חוף בטוח ורחב ידים, נשיא הארץ „דע רישעלליער“ יסדהו; בין כל מעשה תוקף וגבורת האיש הזה הנודע למשגב, המפעל הזה הוא בלי ספק היקר והנבחר. על יד מינארקא נצב חלמיש צור, עליו הושיבו האנגליים (בהלחמם בצרפת ונפלו שבי בידיהם) שנים עשר אלף צרפתים בל כל מזון ומחיה, בעת נכנע לפניהם שר החיל דופאנט וילחץ לתת את העיר בידיהם. בעת הצרפתים עלו ראשונה למלחמה על אנשי ספרד, בנו בקאמבערא מגדל הצופה למוד בו את הקו הפונה לצפון העולם *), אלם עד מהרה נעצרה המלאכה ע"י האנגליים, באמרם כי נעשתה התועבה הזאת למען משמה יוכלו תת אות לצבאות האויב. האיש אשר חכמי צרפת נתנו בידו המלאכה הזאת ויאמינו בו להוציאה אל הפועל, חשבוהו כמרגל את הארץ, ויסחבוהו סחוב והשלך מבית כלא אל בית כלא, עדי חרצו משפטו למות. בנוסו מבית האסורים האחרון פאלאמאס, הלך לאפריקא, שם התגורר ימים רבים כאחד מפליטי חרב, ובכל זאת שם עין פקוחה על כל אשר מצאה ידו, לדרוש ולתור בחכמה אשר היתה באמנה אתו, ולקבץ בחינות הטבע. משם שם פעמיו לארץ מולדתו, וההצלחה עמדה לימינו להוליכו בלי פגע בין מחנה האנגליים העומדת לשמור את החוף, עדי שב לביתו בשלום; האיש הזה אשר היה בעת ההיא עדנה צעיר לימים הוא פֿראנץ אראגא.

איי באלאריען כמעט רחקו מאתנו, ומחזה בלהות קראנו לעלות על מכסה האניה, כי המות האכזר שדד מקרבנו אחד התלמידים, נער נחמד לא ידע פחד, אשר הלך את שר האניה להתבונן על מעשיו ולראות נפלאותיו במצולה, שמו פראט בערנאן, הנער הזה עזב את מולדתו בלב מלא שמחה ותקות נעורים, הוא היה הטבעת הראשונה בשלשלת המקרים הרעים המעותדים לבוא עלינו בדרך הארוכה הזאת. העודנו בחיים או הושם קץ ליגונו? שאל כל איש בלב נשבר ונדכה, בעינים מלאי דמעה, כי עדן לא למדנו לסבול רעות כאלה ולראות עמל ויגון, לשמוע אנחת בני תמותה בלב קר. גוית המת שוכנת בבית הנשק על ערש החולים, המתנועע כפעם בפעם מתנועת האניה, ושני אנשים נצבים עליה מודדים במדת האמה ארכה ורחבה, ועל פי המדה הזאת יחתכו בסכינים הגדולים אש בידיהם, מן שמיכה אחת המונחת לרגליהם, אשר היתה להם לנס האניה מקדם, חלק גדול ורחב למען יכיל בקרבו את גוף המת, וישטחו אותה שטוח על קרקע הבית; האחד אחז בראש המת והשני החזיק ברגליו, והגויה נפלה ברעש כצרור ארץ, השלישי בא במשכו אחריו שני כדורי ברזל כבדים צרורים בשק קטן, ויקשור את הכדורים האלה בקשר אמיץ לרגלי המת, – אנשי קשי לב האלה, הרואים בכל אסון ופגע בלי כל חמלת לב, השלשתם שאפו בפיהם עשן הטאבאק, עת תפרו בידיהם את השמלה אשר חתכו סביב גוית המת, וכאשר השלימו מלאכתם זאת, קרא האחד: הגבה למעלה! וכרגע והגויה מונחת על היציע האחוז בקיר הבית; עתה דממה שוררת, וחברת הנוסעים דחקו איש את אחיו לבוא אל קדמת האניה, הקרש אשר עליו הטבח ינתח את המנות להמלחים, מונח על שפת היציע וראשו האחד יוצא חוצה על פני המים, עתה יסירו השמלה מעל ראש המת, והכהן יזרוק מלוא חפנים עפר על גופת אחינו המת. וכאשר המשנה קרא בקולו „אל המים!“ ראש הקרש היוצא חוצה ישפל והגויה תצנח על פניהו עדי תרד מצולה, וכהרף עין תהומות יבלעוה, והאניה תלך לדרכה מאין פנות על כל הנעשה!

*) נודע הוא שבעת ההיא שלחו חכמי האקאדעמיא בפאריז בהוצאות הממשלה חברת אנשים תוכנים ומהנדסים למדוד קו הצהרים לכדור הארץ (מערידיאנס פערמעסונג), בכדי למצוא תמונת כדריותה בדיוק, וקבעו להם מקומות משמרות בארצות שונות, אשר שמה  יעמדו החכמים החמושים בכלי מחזיהם להכין המדידה הזאת, והחוקר הגדול פראנץ אראגא היה המפקח עליהם במלאכה הזאת להוציאה אל הפועל.                  המ"ל


Arago,_Jacques_(colored)

ז'ק אראגו. המקור: ויקישיתוף

[3] האדם בעיר כי  יגוע, חברת מאהביו יתאספו אליו, דמעות עיניהם תעידנה על שבר לבבם, את עצמותיו יקברו בקבר אבותיו, מקום כל מיודעיו ישליכו עליו איש את שושנתו ואיש את פרחו, פה אמנם כי ימות המת, תהום רבה תבלענו עד מהרה, ולא ישאר אחריו רק מזכרת עונותיו או צדקותיו אשר עשה בארץ החיים.

שבולת המים דחפתנו, וכל עמל המלחים לא עמד לנו, ללכת יותר מחצי פרסה ליום. ביבשה יחשב המרחק בין איש לרעהו, לפי מספר הפרסאות אשר יפרידו ביניהם, אולם לא כן הוא על המים, כי פעמים רבות יקרה מקרה, כי אתה קרוב אלי ואני רחוק מעמך וכמו כן להיפך, לו חפצו לבוא אלינו מגיבראלטער בסירת דוגה, הלא בא עד מקום תחנותנו במשך איזה שעות, ואנחנו לשוא עמלנו כעשרת ימים, ללכת כחמשה או ששה פרסאות אשר ביננו ובין מקום המרגעה, אשר שאפנו אליה לשאוף רוח אחרי עמל ותלאה רבה, אולם השמים זכו, והחרט אשר בידי לתוס בו כל דבר יקר ונחמד הנראה לעיני לא נרפה ממלאכתו – הנה לפנינו נראה ג י ב ר א ל ט ע ר, לשון הים ישר הולכת, מעבר השמאלי ההר הנקרא הר הקופים, הוא הענק האפריקאני מראהו שחור כבני ארצו, מעבר השני צור חלמיש גבוה ותלול, פיותיו הפתוחים למרחב, יכילו בקרבם נהרי אש כי התותח, המוכנים בכל עת להקיא אבדון ומות על כל הבא לקראתם – שני העמודים האלה, ושברי ים האטלאנטי אשר בזעם ישטופו ומבדילים ביניהם, המה יציגו לעינינו את תאר להט החרב המתהפכת, הם העומדים על משמרתם על מבוא הממלכה הזאת, לעצור בעד כל זר מבוא שעריה; מעבר ספרד מזרחה, עיר חומה גבוהה דלתים ובריח, רבת חיל לעמוד נגד מחנות האויבים מכל אפסי ארץ, על ראשה יופיע דגל האנגליים. מקרוב לעיר הזאת עיר קייטא, מחוזר אשר נפש ענגלאנד נכספה מני אז ללכדה, ואין לאל ידם לקחת אותו מידי בני ספרד; לכל עמי הארצות כח לעשות חיל, אולם רק לעתים ידועים, בעת אשר אהבת ארץ מולדתם חזקה עליהם, הרוח הוסיף חיל ויגבר על שטף המים, ואנחנו תקענו יתד האניה, לרגל ההר אשר בו הערה הערקולוס את עמודיו הנוראים – כאשר כלינו מלאכתנו להחזיק מעוזי האניה, לעשותה בטוחה נגד כל רעש וסער, התרנו לבא אל היבשה, אחרי אשר קדמנו את פני נשיא הארץ במנחה ההולכת לפנינו, בהרעימנו מכלי הרעם אשר לנו אחד עשר פעמים, והוא גם הוא צוה לענות לנו על כל רעם ורעם.

לצרפת ציר שלוח בגיבראלטער, הוא הביט בנפש חפצה על דגל בני ארצו, אשר הופיע על ראש תורן אנית מלחמה אשר היינו בה, באמרו כי המחזה הזה יזכירנו נפלאות אשר עשה שר האניה לינאָאַס אשר במתי מספר הגביר חילים על האנגליים, ובמקום קרוב אל המקום אשר עלינו בו אל היבשה, לקח מהם שתי אניות, ועל כל אחת מהנה היה 74 כלי תותח.


1874_-_Sir_Whately_Eliot_-_From_Sea

גיברלטר, 1874. המקור: ויקישיתוף

[4]  סלע גיבראלטאר גובהו עד 1440 רגל ורחבו 6000; העיר אשר חופף עליה היה מצער ובלא סדרים, אך בתים מעטים בקרבה הבנוים בהוד ותפארת, ורובם עומדים ברחוב הפונה לאפריקה. שמה יגורו נכבדי האנגליים.

תושבי גיבראלטאר הם 122000 במספר, אם לא נחטא בשפתינו לקרוא בשם תושבים את ילידי ספרד הרקים והפוחזים, אשר בעד שנים או שלשה שקלי כסף יאסרו אל עבות העגלה כסוס ופרד, למשוך משא כבדה מן הבוקר עד הצהרים; שארית היום ישבו בצל המרגעה, יבלו עתותם בהרגם את התולעה והרמש אשר ישחיתו בבשרם.

בנשף בערב יום אם תאבה לשכור לך אנשים לעבודתך, יצחקו עליך ועל אודותיך, בקנה עשן בין שניהם ישתרעו על המרגעה או על ערמת עפר, שם ישנו בהשקט ובטח ולא ידאגו על יום המחרת. בטרם תצא השמש יעזבו את משכבם לבקש להם עבודה, ואם רכשו להם בפועל כפיהם די שכר למלאות נפשם, אז לא ישאו פני כל כופר לעזוב משכבם, או את מצבת האבן אשר ישבו שמה הוזים נרדמים, מגאות לב ושפלות ידים.

בעת מלחמה, חלוצי צבא אשר שם יספיקו לדבר את האויבים בשער, ובעת השלום ישנו את תפקידם ואת משמרתם לפי חפץ הנסיך ולפי צורך הממשלה. רוח הדרור אם יפעם בקרב יושבי קאדיקס לפרוק את עול העבדות מעל צוארם, ומאלאגא תעמוד מתרדמתה, ויושבי אלגאזיר ירוצו ברחובות ישתקשקון בנשקם ויאמרו "השמד", אז גם האנגליים ירימו נסם, אנשי חיל המתולעים יבואו במחילות עפר, והרם היוצא מקני רעמם יבשר כי הוכנו גם המה למלחמה.

אנשי גיבראלטאר יכינו מלבושיהם כדת בני ארצם, אך מעטים הם ילבשו מלבושי האנגליים, כי גם את נמוסיהם גם את תהלוכות אלה המושלים בהם, קבלו מאתם. בנות הארץ עושות מעילי שני מעל למדן, האף כי האדום הזה יתחר את שושני לחייהן, אפס יודעות הנה לכסות בו גויותיהם במהירות נפלא למען ישית נוספות ליפין.

כאשר הוגד לי, המסחר גדול ורב הוא בגיבראלטער, אולם לבבי לא כן יחשוב, כי מעטים הנה האניות החונות שמה, גם מצב האניות אף כי גדול הוא ממצב האניות אשר בטולאן אך איננו בטוח כמוהו. בגיבראלטאר אין נדיב נדיבות יועץ, אין חברה וריעות, אין מי אשר יחרד לקראת הבא מארץ נכריה, וכל איש יחיה רק למענהו.

האנגלים יסדו שמה בית עקד הספרים להלל מאוד, בעד שרי חיליהם אשר ישיאם חפצם ללמוד כל חכמה ודעת; בקרתי את הבית הזה פעמים רבות ולא מצאתי איש, בלעדי הסוכן אשר על הבית; פעם אחת מצאתי שמה אנגליי אחד, בהתבוננו בכל לבבו על הציורים אשר יציגו לנו את מומי התולדה וערות הבריאה (קאריקאטורען).

ציר האנגלים היושב שמה הגדיל תפארת ביתו עד מאוד. כאשר הגיד לי עברי אחד, הוציא לתפארת ארמונו זה, כשמונה מאות אלף פראנק, גם הגיד לי כי רכושו רב, עד כי בחפצו לא אזלה ידהו מלקנות את החוף ואת העיר ואת כל תושיבה גם יחד.

עת היותינו בגיבראלטער באה השמועה כי מושל אלגיר הומת מידי עבדיו הנאמנים, וציר בארבאריא לא זע ולא חרד כל מאומה לקול השמועה הרעה הזאת; ערך את מכתביו לשלחם ליד המושל כאשר הסכין לעשות עד הנה, רק על עבר המכתב חוצה השאיר מקום לכתוב עליו שם מלכו ואדונו החדש, עת יודע לו מה שמו; אשרי ארץ אשר מות מלכה לקללה יחשב לכל העם!

רוח קדים החל לנשב בנו, רוח עז וחזק, אז קמנו יחד, אלה בשיר ורננה ואלה בקללות נמרצות, לאחוז במיתרי האניה להסיר את היתד התקועה בקרקע הים, ולהביאו אלינו, ובעזרת הרוח הבא מאחרינו באנו אל לשון הים, ועפעפינו יישירו נגד שן הסלע הזה הגדול והנורא אשר עזבנו; שמחנו כעל כל הון כי יכלנו להתבונן מקרוב על מקורו ותוצאותיו; האניה הלכה בראש בין אפריקא ובין ארופיא, אפריקא אשר עיננו יראוה מהרה מעל חוץ "מצר התקוה" וארופיא הנחמדה אשר רבים מאתנו לא יוסיפו לראותה עוד עד עולם. את פעץ ואת מאראקא ראינו רק מרחוק.

משברי הים החלו להניע אותנו בשטף מרוצתם כדרכם מאז, אולם שעות משעות חלפו והאניה שבתה מתנועתה, ותשא אותנו בהשקט על פני ים האטלאנטי _ מה רב ההבדל אשר בין העובר דרך מי התעלה לעובר ארחות ימים; פה חלד חדש, פה ירגיש לב האדם חדשות לא שערום אבותיו! אך רקיע ממעל ומים מתחת עיניו תראינה, אך המון הסערות ורעש הגלים אזנו תשמענה, רק בדברים כמו אלה תוכל לבלות עתך אשר תנהג בכבדות; אחר אשר עמלת ביום צח לצייר על הגליון את אשר מצאת נכון לפניך, בלכתך אחרי כן כעשרים או שלשים פרסאות, בהביטך על המרחב הנורא בלי חוק וגבול אשר לפניך, אז יפול לבבך ירפה רוחך מלדרוש אחר כל מדע והשכל, תנחם על אשר עזבת את ערץ מגוריך מיודעיך ומשפחתך, אשר עיניך כלות עליהם ואין לאל ידיך, _ אפס בכל זאת גם היגונים האלה יחלופו וימיהם לא ימשכו, גם ממשלת הים איננה ריקה היא מכל טוב, גם בקרבה ימצאו עתותי שמחה וששון, עתותי מרגוע ומנוחה שאננה, ובמשך ימים מעטים נשינו את כל עמלנו, ועפעפינו יארבו מרחוק אם לא יתראה ראש סלע, אי הים, חוף ויבשה, אשר נחפוץ בכל עוז להחיש אליהם למען נכירם ונדעם.

היבשה הולכת וגדולה לקראתנו בתמונות שונות ונפלאות, והנה אחת מאיי קאנאריען לנגדנו. טענעריפא היא זאת!  וקול ברעש נשמע "פתחו חרצובות הנס"! היתד נפלה בחזקת היד אל קרקע הים, והננו לפני העיר סאנט־קראא; אך רגעים אחדים חלפו והנה סירות דוגה רבות סבבונו. מביניהם נשמע קולות שונות, זה הביא אתו דגים קטנים, וזה פרי עץ הדר. מה רבו החמודות אשר תשחרנה את פני ההלך! תוגה וגילה, רעב ושובע, אחוזי יד מתהלכים כל הימים, זה הולך וזה בא.

אנחנו בלא דעת עברנו מאויר קר לאויר הממוצע ואין אתנו יודע עד מה, אמנם גם פה רעה השיגתנו, ותחת אשר בגיבראלטאר לא התמהמהנו כרגע מלבוא אל העיר, פה מטעם הממשלה לא נתנונו לבוא אל היבשה, לחצונו לשמור את האניה ארבעים יום, בטרם דרכה רגל אחד מאתנו היבשה, כה משפטם כל הימים; האורחים הבאים שמה יניחו במשמר (קאראנטענא) ארבעים יום בטרם יבואו העירה, ודברים הנחוצים להם להחיות את נפשם, יתנן למו על עצים ארוכים מן החוף; הן גם זאת אחת החלאות היא אשר ינוגעו בהן עוברי ים.

הלילה שוקע ונחמד, נפש כל איש מאתנו נכספה לראות את אור הבוקר, שכבנו כלנו על המכסה ועיננו צופיות אל מזרח אפריקא לראות איך השמים יאדמו עצם;  ראשי המגדלים וראשי הגבעות אשר שם צפרים יקננו האדימו כתולע, ואנחנו בכל אוות נפשנו יכלנו להשביע את עינינו במחזה הנחמד הזה תאוה לעינים.

חוף הים אשר שמה מלא נקיקי סלעים וצורים חדים, רק במקומות מעטים נתיב צר יעבור ביניהם, עת גלי הים יסערו עליהם בשצף קצף קול כחולה ישמע מתוכם, והד הרים יענה עליו עשרת מונים; ערמות עפר ואפר אשר תראה בכל אשר תפנה, הם יעידו על הרעם המרעים בקרב המצולה בלי חשך; חלקת אדמה שטוחה כמטפחת על צדיי הסלעים, אחת על אחת עד אין מספר, ואין הצופה תוכל להבחין את העת, בה עמקי תהומות הקיאו את יריעות עפר האלה על ראשי הסלעים.

לשוא תעמול יד האדם לצייר בטוב טעם את המראה הגדול הזה על הגליון, אולם נקל הוא לו לשמרהו בקרב לבו; בכל שעל ושעל אשר השמש תגביה מעל הארץ, המחזה ישנה את מראהו. צללי ערמות העפר וגבעות האדמה, עתה יגיעו עד עבי שחקים, כרגע יקטינו כאמת איש; עתותיך תקצרנה מלהתבונן במראות האלה, כי חדשים המה לבקרים, והחדש ימחה את זכרון הישן מקרבך.


[5] איי קאנאריען נודעו מאז ומקדם בשם "איים המאושרים", המה יחלקו לשבעה איים; הגדולים אשר ביניהם המה: גאנאריא, פארטאווענטורא, וטענעריפא; האי האחרון הזה ישא אוכל למכביר, גם מספר יושביו עולה על כולמו. שם יאספו אל יקביהם מדי שנה בשנה, עד שמונת אלף חבית יין. הנה כאשר ידענו, בעיר פאריז לבדה ימכר יותר מעשרים אלף חבית לשנה, נדע על כן בטח כי לא דרך הים לבד, יובל היין לפאריז.

כותבי הקורות ממאה הי"ח יספרו מאי טענעריפא, את אשר שמעו מפי החובלים, כי על האי הזה ועל האיים הקרובים אליו, נמצאו עצים גבוהים, אשר יגיחו אל קרבם האדים הצחים העולים מן הארץ, ובהניע איש בהעצים, יתנו מקרבם מים זכים וטהורים. הנה בכל דבר שקר, גם שמץ דבר אמת ימצא; וגם אנכי מדבר על העצים האלה באשר יבוא, והסופרים אשר ירבו לספר בדברים אשר למעלה מן הטבע, אל נא יהיו לשחוק בעיניכם בטרם יבחנו דבריהם.

כאשר יגיעו הסופרים הקדמונים, נגלה לנו האי פאלמא על ידי איש ואהובתו, אשר הגלו שניהם מקאדיקס עיר מולדתם; ויקנו להם אניה קטנה וירדו בה הימה, לכל אשר הוליכם הרוח, וישבעו שבועה לבל יפרדו בחייהם ובמותם, והאחד לא יחיה במות השני; המה תעו בין נבכי הים ימים כבירים, עד בואם אל העי הזה, שמה בעמל ותלאה רבה עלו אל היבשה, ויקראו למקום ההוא פאלמא (אי התמרים) על שם התמרים הגדלים שמה למכביר. הן כבר ידענו עד כמה לנו להאמין בספורי אהבים כאלה, אולם לו החדלנו מאת הקורא את מתק ספורים כאלה אשר יצודו הנפשות, הלא קטן ודל היו ספורי קורות החלד הנותרים.

האיים האלה מוריקים אש כככל יתר האיים האחרים על הים הזה; מספר תושביהם מאה וארבעים אלף, ומאלה ארבעים וששה אלף על האי טענעריפא. נשיא הארץ יושב בסאנט־קראא, עיר הממלכה באיי קאנאריען.

סאַנט־קראָאַ היא עיר קטנה ודלה, מקצת רחובותיה מרוצפים באבנים, אנשי ספרד היושבים בה יחזיקו במנהגיהם אשר להם מימי קדם. צלעי הבתים צבועים שחור ברוחב איזור, כדמות השמלה אשר ילבש גבר בימי אבל אבותיו, ומרחוק יראו כמתים אשר לקבר יובלו. חוף הים שמה הוא חפשי לכל רוחות השמים, למען בעזרתם יעתקו את האניות האלה ממקום מצבם, כי הרוח מפאת הים לא יבא שמה רק אחד מאלף; יסודותיו הם רפי כח על כן המצב הוא מסוכן מאד, שם מצאתי איזו אניות מסחר מצרפת ומאנגליא הבאות שמה לקחת להם מים; מאחריהן עמדו שש סירות דוגה מספרד, אשר אנשיהן הפיחו בה רוח על דרך נפלא ויעתיקו אותנה מן המקום ההוא.

חשוב לך בנפשך תבנית אניה קטנה אשר עלה רקב בעצמותיה, שתי קורות עץ תומכות את יתר הפלטה מן התורן אשר השאיר שן העת; על התורן הרצוף הזה נאחזה שמלה בלה ומטולאה מצבעים שונים, והיא רפת כח לעצור בעד הרוח העובר בין בתריה; קרעי כתונת אדומה או זנב רעקין אחוז בראש התורן למלאות מקום הדגל, על האניה הזאת כארבעים אנשים חשופי שת, מראיהם כנחשת, אלה קופצים ודוהרים, אלה מקללים, וכולם יחישו ימהרו בכל עוז לעבור את המים לבוא אל חוף הלבן, לצוד דגים וללכת אתם אל טענעריפא למכרם. מאכלם הוא ירק השדה או לחם דוחן. ותקטן עוד זאת בעיניך דעת אל נכון תכונת האנשים האלה ארחם ורבעם, נמוסי ארצות אחרות מוזרים הם למו, לא ישמעו רק אל החוקים אשר יחוקקו להם המה; קול צוחה הוא אות אהבת איש לרעהו, בריבם ירב יהמו ירעשו, שכניהם הם כלי נשקם ונקמתם אך דם _ על אניה כזאת, הנעשה מן האספסוף הנאסף משרידי עשרים אניות ישנות ונרקבות, תמצא בין אנשיה גם שתים ושלש נשים, מראיהן ירוק דלות בשר ועטויות סחבות, הנשים האלה בל תדענה הכלם, תשכבנה בין האנשים שואפות קני עשן מקללות כמוהם; בעת הסער הן הנה הראשונות אשר יודעות לעמוד על נפשיהן, ולהציל גם את נפש בעליהן מרדת שחת. פעמים רבות יקרה מקרה כי כל מחנה הנוסעים חיבו תת תודה להן על פדיון נפשיהם. על ערמות יתרים דקים המשוחים בשמן, שוכבים הילדים אשר עוד לא עצרו כח, לישא משא החיים המרים האלה; את כל אחד מהחובלים יקראו בשם אב. בעת האניה תנוע בחזקת הרוח, יטולטלו גם המה טלטלה רבה ויתגוללו בין כלי עץ המלחים המלאים דגים, משם ימשכו פעמים רבות מידי אמותיהם ידי נשים לא רחמניות מוכים ופגועים מתבוססים בדמיהם, ולב הא לא יחרד לדבר הזה.

את אחת האניות האלה בקרתי, ידעתי כי זכרוני לא יסוף מלבם ימים רבים, בחפצי להביא עזר מעט למרירי יום האלה, לקחתי אתי דברים אחדים, ואחרי אשר באתי בעמל רב ובסולם שבור ורצוץ אל האנשים האלה אשר ברזל וזפת מחצבתם, שאלתי בשלומם בשפת ספרד ובקול חמלה כאשר יכולתי, בקשתי את פני אחדים מהם לתתנו לחקות תמונתם על לוח, וכולם יחד נדרשו לשאלתי בכל לבם. עד הנה לא ראיתי תבנית קשה וחדל הרגשה כמראה אשר ראיתי שמה, האשה הזאת הנצבת עמי בזה אשר בחרתיה לי לחוק תמונתה להיות משמרת עמדי,עמדה לפני במצב נפלא, פניה מלאו זעם ושחוק על שפתיה, עדי לשוא עמלתי להתאפק משחוק. אחרי כלות מלאכתי, קראתי לאחד החובלים אשר עמדי, אשר לו הרהיב בנפשו לנגוע באחד מאנשים האלה אשר תאכלמו התולעת, להביא לי את האגודה אשר נתתי על ידו לפקדון, השלכתי מטפחת אחת וכתונת קטנה לאחד הילדים, והוא הביט עלי בנפש חפצה ושפתיו רחשו תפלה; להנשים נתתי ארבעה מעילים, אשר תוכלנה להסכן בהם תחת בתי הנפש, שני מספרים, שלש או ארבע מסרקות לתקן בהן שער ראשן וראשי ילדיהן, ואת הנשאר באמתחתי חלקתי בין הנותרים. בהפנותי ללכת, אין אחד מהם מלאו לבו להושיט ידו לי, כי חשבוני למושל כל הארץ, אשר תמונתו מרחפת נגד פניהם כל הימים. בלכתי ברכוני בכרוע ברכיהם; ידעתי כי האומללים האלה ערכו בעדי תפלה ותחנה לאלהים להסיר ממני כל מחלה, כי אחרי אשר התמהמהתי ביניהם כרביעית היום, לא דבקה בין צרעת ולא הוכתי בשחין רע.

הרוח אשר נשב מעבר הים היה בעזרי לשוט על מי הברכה, לצפון ולדרום העיר סאנט־קראא, והמסעות האלה היו בעזרי להפיק זממי, כי בחנתי וחקרתי על דברים הרבה, עליתי על היבשה, חפצתי לבוא אל העיר בלאט אשר לא כדת הפקודה הרובצת עלינו.


[6] על שפת הים שמה ראיתי חבל עלמות הולכות הנה והנה על יד אמותיהן השומרות לראשן, כשלשים במספר, מעיל קטן הנושאות על כתפיהן הוא פתוח מלפניו, ולא יכסה את זרועותיהן העגולות ושדיהן ששזפתן השמש, והוא קרוע לקרעים או מכוסה בטלאים השונים לצבעיהם, ידיהן חלקות ורכות, תנועותיהן נמהרות, ומה יפו פעמיהן – הלילה שוקע ונחמד, בעמל רב אספתי סביבי את החובלים, שבנו אל האניה.

שני ימים חלפו ואנחנו על מצב אחד, ורק מרחוק ראינו את ההר הגדול פיק, בעד ערפל; נפשי אותה עד מאוד לעלות על ההר הזה, אולם מרחק ארבע פרסאות הפריד בינינו, אף הדרך לבוא אליו נפלאה ממני, בכל זאת קוינו כי נשיא הארץ יושיט לנו עזר לבא שמה בלי טורח רב; ואחד מילידי ארצנו הממלא בזה מקום ציר צרפת, הגיד לנו כמצחק כי נשיא הארץ יתן לנו מענה על המכתב אשר שלחנו לידו מפקיד ארצנו; אך כאשר שמענו בגיבעראלטאר כי נשיא הארץ הוא שר החיל פאלאפאקס, קצר שכלי מהבין מדוע יחשה מלהשיב, אולם ציר צרפת הזה קרא שמו דאן פעדרא, אף הוסיף להגיד לנו כי ידי הנשיא כבדים מלכתוב. והסופר העומד עמו? שאלתי, לא ידע ספר, השיב, עתה אבינה דבריך; אמנם אנשים כאלה המה מאשרי העם הזה? – ונפשי השיבה לי אמרה: האם הנשיא אשר לנו בטענעריפא טוב הוא ממנו?

הלכתי לבקר את בית החפשית הרחק מן העיר כחצי פרסא, סוללה שפוכה מאבנים קטנים מפרידה בין החולים ובין יושבי העיר; חלוץ אחד מאנשי הצבא, ומטה עץ עב כדמות כלי נשק על זרועו, עומד על המשמר, בידו מחזיק פת לחם, הלוך ילך ואוכל; – מה זה תאכל גבר עמיתי? – פת לח! – הינעם לחכך? – עד מאוד; – הגם כסף תקחו במשכורתכם? – אין – ואמתחותיכם ריקה אין כסף?. במחיר עשרה רעאל שלחנו ואלכה דרך כל האי לארכו ולרחבו – התקח מידי חצי פיאסטער, קחנו ושתה כוס רויה בגלל שלומי – הה! רב ועלום הוא לאנוש כערכו.

אמרתי אני בלבי כי אחד מחלוצי צבא צרפת רק בעפעפי עיניו הלא יחריד כל המחנה הזאת הבאה להחליף את המשמרת.

כאשר התבוננתי על המגדלים הבנוים לנצור בעד כדורי האויב, את החומה הקטנה עם בתי נשק על ראש הגבעות סביבות העיר, בראותי כי מכל עבריה יש לאל יד האויב לעלות על החוף בעזר אניות קטנות בלי כל עמל ותלאה, נפלאתי עד מאוד; איכה היתה כזאת אשר שר האניות נעלזאן אבד כל אניותיו, כל דגליו ומבחר חילו במקום הזה, ולא עצר כח לכבוש את העיר סאנט קראא? יבא נא הנה אחד משרי אניות צרפת, ידעתי נאמנה כי לא יאבד כל מאומה והאי תהיה לצרפת.

ופקודה יצאה מאת הממשלה כי נשאר בבית משמרתנו שמונה ימים; הלילו עלי אחי ורעי! רע ומר גורלי, כי יאלצוני לשבת דומם ולבלות עתי בלי כל מלאכה. הטבע אשר לפני היא שמה ושאיה, לראות את הר השלג פיק המוריק אש. רב המרחק ביננו; לעבור בין בתרי נמוסי תושבי האי הזה אשר מחציתם ספרדים ומחציתם גוואנכען, ולאספם באמתחתי, לא יתננו רוח המושל נשיא הארץ, האף הרחקתי ממני כל מורא ופחד הנוגע לבריאות התושבים אשר תחת שבטו יחסיון; ומה לעשות? – נשובה נא נחקורה את הקורות אשר הסבו לתת את האיים האלה ביד הספרדים ולאחדם אל גבולם.

יאן בעטענקורט, עז פנים ואיש מצליח, בעזר הנארמאנדען וגאסקאנען לכד בשנת 1402 את לאצעראט פארטע ווענטורא, ואת גאמארע, אפס את האיים אשר בקרבתם לא צלחה ידו לקחת, קאנאריע וטענעריפא לא פתחו שעריהם לכל צר ואויב עד שמונים שנה, כי הגוואנכען תושבי האיים האלה בעת ההיא, בידם החזקה עצרו בעד כל אויב מלבא בגבולם, ומלך צרפת אשר  נלחם בעת ההיא באנגליא קצרה ידו מלהחיש עזר לפקוד חילו הלוחם שמה, אף כי נשכח מלבו בחשבו כי זה כבר בא שאולה (את האי טענעריפא קראו בעת ההיא בשם שאול על דבר ההרים המוריקים אשר בקרבה), אך היינריך השלישי מלך קאסטיליען הושיט לו עזרה, ואבי הכהנים אשר ברומי שלח אתו סגן אחד מאנשי עדתו, ובידו מכתב תעודה כי נסיך המלך הזה ימלוך על האי והכתר נתן בראשו.

פה מבלי חפץ, דבר יגנוב לכל איש אשר לב רגש בקרבו, כי כל אנשי השם אשר היו מני שים אדם על הארץ עד היום הזה, לא מצאו עזר וסעד בארץ מולדתם, וכל הנסתרות אשר נגלו בתחבולות אנשים חזקי לב ואמיצי רוח, פרי עזרת עם נכרי המה, וזמורת זר סעדתם, איש הגדול כי ימות, אז עצמותיו ישובו למקומו וארצו.

בארי דע סאנט ווינצענט, בספרו הנכבד "תכונת האיים המאושרים" ידבר גדולות ונפלאות מתולדות ההר פיק, יאסוף בחפניו את כל אשר דובר בו עד הנה, והוא האציל מרוחו עליהם להודיע לנו מכל הנמצא בו מן החי  ומן הצומח ומן הדומם.


[7]  נשובה נא אל בית משמרתנו.

נשיא הארץ לא יכול עוד להתאפק להשיב ריקם את כל בקשתינו, נשא את פנינו לשלחנו לחפשי, ויתן לנו רשיום לראות את כל החי לשים עין כל הנמצא בו; מלאי גיל ותודה על כל הטובה הזאת, הסרנו את היתד ונצא על פני המים, ורעם אחד מקנה הרובה בשר את לכתנו – נעזבה נא את מחנה העלמות, את דיגי ספרד, וכל פורשי מכמורת אשר קול מנגינתם ישמע עד למרחוק –

ההר פיק ירים את ראשו הלבן מבעד עבי השחקים אשר כסוהו מעינינו עד הנה, ויראה לנו עתה בכל הודו האדיר והנורא, גם ביום המחרת אחרי אשר הרחקנו ממנו כעשרים פרסאות תמונתו עודנה מרחפת נגד עינינו, שפת הים חלפה מעינינו שנית, שטנו על המים ההולכים לאט, כי במקום הזה לא נראו הסערות האלה המפרקים את הנס, המשברים את התורן, ומנפצים את ירכתי האניה. פה שבת המון הגלים המכבידים אכפם על עוברי ים, ולא יוסיפו לדאבה עוד, האניה לא תחוג כשכור למוג לב הנוסעים, פה השקטה שוררת, כל איש יכתוב יתאר בשרד על הגליון כאות נפשו, לא יארכו לנו עוד הימים לבוא אל בראזיליען. ומרחוק שמה נראה עב קטנה כזרע גד לבן ההולכת וגדלה מעת אל עת, תפרוש כנפים לתימן, תגיח אליה את האדים הסובבים אותה, השמים לבשו קדרות, מראה הבזק רצוא ושוב, יניח אחריו ריח גפרית חזק מאוד; מי הים אשר עד הנה בשקט הלכו, עתה ירימו מצח, יעלו קצף כמים אשר תבעה אש; חום עב וכבד בוער באש, כנפי הרוח שבתו מעבודתם, ולא יוסיפו לנפוח נשמת חיים בנס האחוז בראש התורן, האניה תסוב על מצבה, כי אזלת כל יד להניע אותה ממקומה – פתאום וגלי הים החלו לסאון ברעש, "הסירו הנס"! קול קורא מסביב והאניה מהרה לעוף כבני רשף, רעם נורא יתן קול, ברקים ירוצצו, הגלים יהמו ירעשו, התורן יכוף כאגמון ראשו, התהום יפתח לועו לבלענו חיים, נצבו כמו נד נוזלים, ולהשמיד בלבבם, גשם שוטף, הברד יכה בלי חמלה ובקול המולה; המלח אשר כל פחד ומורא מוזרים לו, יושב בראש חבל ולא ידע אם נבכי הים מתחתיו, או מטרות עוז המה אלה אשר ירטיבוהו ישטופו באין מרחם –

לילה חושך נען וערפל על פני תבל.

עתה מלחמת ילידי הטבע שבתה, דומיה שלטת, האניה הולכת לתומה כמקדם ולא תסלף דרכה, ענן וערפל הלכו למו, ועינינו תראינה לנכון את כל הבא לקראתנו; השמש זורחת מבין אויר זך ונקי כעין הבדולח. ומה האותות האלה? הרוח סועה היא זאת, או סער קטב? המלח ענה בשחוק: אך מטר סוחף הוא!

בארצות אלה אשר מקומם תחת קו המשוה (עקוואטאר) וקרני השמש יורידם ביושר על הארץ לא בנטיה, שמה גשם ומטר לא ימשכו עת כביר, והעבים המוריקים חשרת מים כאשר באו כן ילכו, והשמים ישארו אחריהם זכים וטהורים.

הסער חלף ועבר, העוף המבשר (פעטראל) נדד כנפיו סביבות התורן, לאמור: ענן וערפל לא יבואו הנה. התנן הגדול (רעקין" הלך לאטו בתפארת עזו, שהק לפחד ולא חת, לפעמים הראה לנו את גויתו הגדולה מרחוק, פתאום כחץ יעוף שטט הנה והנה לטרוף טרף ובשטף מרוצתו הרעים את מי הים, אשר בשאון דכים הניעו את האניה פנים ואחור, עד לריק יגעו ידי רב החובל להתיצב נגדם.

רעקין! רעקין! קרא אחד המלחים, רעקין מאחרינו! ומלח אחד רדף אחר בקיעי עץ או סחבות המושלכים מעל מכסה האניה אל המים; וזאת היתה סיבת התנועה ושטף המים ביום צח ובהיר אשר לא ידענו שקרה, ואשר הסבה את לב המלחים לקלל קללה נמרצת כדרכם בכל מקרה, רע או טוב. – כרגע החזיקו בידם את החכה המוכנה להם בכל עת, את ראשה החד ושנון תחבו בנתח בשר מלוח, ואת ראשו השני קשרו בקשר אמיץ בחבל עב וחזק אל ירכתי האניה, וישליכוה אל שבולת המים; ודג אחד קטן, המאשר ומתעה את התנין הזה ומדריכו בדרך ילך, הודיע את אדונו זה בתנועותיו הנמהרות כי שלל לא יחסר. ובטרם חלפו שני רגעים, וזאב המים הזה בנפשו הצמאה לטרוף טרף, סב אחור ויבלע את המטעמים האלה עם חץ השנון הטמון בקרבם, וראשו החד מגואל בדם נשקף בעד לחיו העליון; לויתן זה לשוא כלה כחו להציל נפשו וכל חכמתו תתבלע; מנת חלקנו הוא! כלנו יחד שלחנו ידנו בבזה, סחבנו אותו מביתו ונחלתו ונשליכנו על קרקע האניה,  ודג הקטן המאשרו נאמן בבריתו לאדונו לא עזבו גם במותו, וימת אתו יחד; רבים מהחובלים עליזי ההצלחה הזאת בקול רנה וצהלה באו על החלל בקרדומות, המה לא פללו ולא חלם להם כי בארוחת הצהרים הזאת יערב לחכם דגים.

אחד המלחים בשתי מכות הגרזן הפריד את הזנב מן הגויה, הדג הזה במותו כתת בחרבות שניו את המשוט העב אשר תקעו בגרונו עד אשר דק לעפר; האיש הקרב אליו חרף למות נפשו, כי גם המיתר החזק לא עצר כח בעד נדודיו העצומים. שני המלחים המהירים במלאכתם זאת נתחוהו לשנים לארכו, הטבחים האלה אכזרי לב שחקו על משבתו, ועל כל רגש כאבו ענו מהתלות אשר מצאו פי שחוק כל שומעיהם; את לבו ומעיו הסירו מקרבו, והגויה נשארה שלימה, ועין כל אדם צופה לבחר לו בלבו נתח טוב ושמן לאמר "זה יהיה מנת חלקי". אולם גם אחרי אשר גזרוהו לשנים עדן נשאר בו רוח חיים; ולבו, אחרי אשר הוסר ממקומו כשתי שעות התנועע בידנו עדי בתרוהו לבתרים, את הבתרים הטמינו במים למען לא יבאשו, וביום המחרת עוד נראה בהם אות חיים – אורך התנין הזה היה שתים עשרה רגל, והוא היה במספר הגדולים אשר במין הזה; המכות האכזריות אשר נתנו לו מיד המלחים הרבו את כאבו וכעסו, ותנועותיו ורגשותיו היו בחוזק יד למוג לב כל העומדים סביבו, אולם אשר סיפר ממנו אחד המלחים כי ראה בעיניו פעם אחת תנין כמוהו אשר בהכותו בזנבו הרס בעברתו את היציע אשר שכב עליו, שקר ענה האיש הזה, כן דרך המתהללים, בחפצם להפליא את לב שומעיהם יגדילו בפיהם את כל דבר, יסובבוהו בכחש כי בנסעם לארצות רחוקות ראו נפלאות אשר לא תשורם עין רואי, והמה מעולם לא הרחיקו ללכת מקיר ביתם וחוצה, אמת הוא כי התנין הזה גם בעת מותו ידיו רב לו להפיל איש ארצה, או ליתן מום באדם אשר לא נשמר ממנו, אמנים לאיש העומד מרחוק אין מורא ואין פחד.

שעות מעטות חלפו, וכאשר הגידו הצופים בכלי מחזיהם על פני השמים, באנו אל תחת קו המשוה, נשינו את כל הקורות אשר עברו עלינו ביום אתמול, כולנו יחד מוכנים לחוג את יום המועד בשמחה כאשר מאז הסכינו לעשות כל עוברי ים בעברם את קו המשוה, וגם אלה אשר מטרת מסעם היתה רק לאסוף ידיעות חדשות, אינם נקיים מנימוס הישן ונושן הזה.

אין דבר רודה בארץ בשבט ברזל, כמנהג הישן המושרש מאז ומקדם בלב העם! יקרה היא העת בעיני המשוטטים אשר בה יעברו את קו המשוה, חצי כדור הארץ ישנה את טעמו, ככבים חדשים מאירים את פני הרקיע לא שזפתם עין המשוטט עד הנה, ככבי העיש הגדול ירדו מצולה מתחת האופק ותהומות יכסוהו, והצלב (תמונה הנודעה בצורות השמים הדרומים) ירים ראש יתהלך קוממיות בגאון עזו ממעל לאניה.


800px-Passage_de_l'équateur

טקס חציית קו המשווה. המקור: ויקישיתוף

[8] במאה הי"ד היה היום הזה להעוברים יום התקדש חג, יום מורא ופחד מקרא קדש, באחרית הימים נהפך להם היום הזה למטרת צחוק, מלאכת המשוט הוסיפה חיל הרחיבה גבולה על ידי אנשים תוכנים, ידיעה ברה וצחה המיוסדת על נסיונות רבים, למדתנו למוד במתג האמה את הנפלאות ואת המחזות אשר ראו עינינו במקום הזה, מורא ופחד חמק עבר, וכל האותות והמופתים חלפו הלכו למו, ומעת הרהיבו בנפשם להאמין כי כל האותות האלה אפס ותוהו המה, תפלה ותחנה שבתו מפיהם, אולם עוד נשארו דברים רבים לשטן להם, ומלחמות חדשות קמו בדרך הזה לעצרם בלכתם, אמנם לקץ הימים כאשר נצחו גם את אלה, אז הנצחון הזה מסך בקרבם רוח עועים, וכבא העת ההיא יפצחו רנה וצהלה בקול המון חוגג כשמחת בקציר, יסלח לי הקורא כי אתמהמה מעט פה תחת קו המשוה כי דבר יקר היא בעיני בין הקורות אשר אספתי, במסעי הארוך הזה.

ביום האחרון לפני החג, ההמון והרעש הנשמע בבית אסיפת החובלים, יענה, כי הראשים אשר נבחרו לחוג את היום על פיהם, יודעים היטב את המנהגים הישנים; קני הרובה ברעם נתנו קולם, כקול היוצא מתחת הולם פעם אשר יהלמו בו מלאכי שאול את רקועי הפחים, לעשות מהם כתר ושבט מושל למלך בלהות – המשוררים אשר בין החובלים, הכינו להם שירי צחוק והתולים וזמירות האלה אשר לא  נצרפו מכל סיג ושיח, או אלה אשר באו בם כל משל ומלצה, נמחו מספר; את שם אלקים וצירי שאול נשאו יחד על שפתם, וכבוד שניהם בקלון המירו. דבר יקר הלא היה לאסוף את כל שיריהם בספר.

באה העת, חדר המלחים נשאר שמה, כלם יחד באו על המכסה, והכרת פניהם ענתה על שמחת לבבם; קול חליל ומצלתים נשמע, ומראש החִבֵּל, מקום בו קננה החסידה, מלח אחד נשמט ארצה ועקרבים (שפארן) בעקבותיו, ויגש אל שומר הפתח ויאמר; דבר לי אל שר האניה, יבא לפני כרגע ! השר בא בבגדיו החמודות, – הנני למצותך, מה מני תחפצה? – אובה לדבר אתך – שומע אנכי – אדוני, מלך קו המשוה שלחני אליך לאמר: מה לך פה כי באת בגבול ארצו? – באתי הנה לקבץ ידיעות תכונות השמים – אִוֶלֶת היא זאת וכלימה! לחשוב מחשבות, לידע ולהודיע שטח הארץ מכל עבריו – סכלות! –

לחקור נימוסי עמים ומנהגי לאומים – פתיות! ומה יועילו לך כל אלה? – יביאו לי שם טוב כבוד ויקר – היטיפו לך יין ושכר? – לא כל הימים – ולמה זה לך לכלות שארך ובשרך בגללם? יהי לך אשר לך! הן זה דרכיהם מני אז אתם ראשי העדה, בנים סכלים אשר תחבאו אל הכלים עת אשר בגדינו נרטבו מגשם ומטר, אך לא עת עתה לדברי רוח כאלה, ואתה דע לך, מאטהעיוס פאקוע מלך קו המשוה שלח לך מכתב על ידי, הנהו לפניך, הידעת לקרות? – מעט – קחנו מידי והשיבני דבר –

וזה דבר האגרת: פקיד המחנה! אנכי לא אהיה לך לשטן, כלי גומא אשר לך ילכו בלי פגע, אם אתה וכל מחנה האוילים אשר לרגליך תכניעו את ערפכם לעשות חוקותי, ואם אין, שוב לך אל המקום אשר באת משם. פי המדבר, פאקוע מלך קו המשוה, — ידעתי את חובתי השיב השר, ומעת הזאת והלאה הנני עבד לאדוניך – טוב הדבר, אפס התוכל ללכת ראשך בשפל ורגליך רומה? – אלמד לדעת – אך דבר נקל הוא לאלה אשר לא ילבשו שמלת אשה… אולם האכלת היום בשר ודגים וכל מטעמים?  לא אכלתי עודנה – אכל תאכל, שנן כעת חרבות שניך; עתה שמע נא דברי, אם הרוח לא יהיה לך לשטן, צחיח סלע אם לא יעצרך בדרך, אם אניתך לא תרד מצולה, ואתה אם לא תמות בדרך, ידוע תדע, כי תראה עוד את ארץ מולדתך,  וזכור, כי פי הוא המדבר אליך – תודות לך על החזיון הנחמד הזה אשר חזית לי – אמנם היום חם מאד – צדקת, מהרו הביאו צפחת מים טהורים בגלל ציר הנכבד הזה! – התאבה לצחק בי? – ומה אתן לך? הדם ענבים תחפוץ? – לא אדוני – עתה ידעתיך בשם, קח לך בקבוק יין שרף – אמנם לא אחפוץ היות פסח רגל אחת – גם את השנית תקח לך – עתה מצאתי את לבבך נאמן כאשר יאתה לאיש כמונו, ידע תדע כי בא תבא בטח אל מטרת חפצך, היה בטוב עד למחר…

השופרות הריעו מחדש, הציר שב למקומו אל קן החסידה, שמה המושל עם בחורי החובלים חכו בואו, וכאשר כל העם התאספו על המכסה לראות את כל הנעשה, המושל פאקוע המטיר עליהם מי הים אשר הכין לו, כגשם שוטף, ואותנו העומדים בירכתי הספינה, הכה ברד עדשים וכוסמת עדי נסנו איש לאוהליו.

ביום המחרת, ומבית אסיפת החובלים יצאו המון אנשים מתנכרים במלבושים שונים, על פניהם מסוות מוראים וכגואלים אשר תִּקַע נפש האדם מהם, זה שרוע וקלוט, זה גבן ופסח לא ראיתי כמוהם לרוע; המעיל אשר לבש בו המושל נעשה משני עורות כבשים הנשחטים ביום אתמול, גליון כדמות נזר על ראשו; שני חרוזים תפוחי אדמה המנותחים כתבנית כל אבן יקרה, עטרו את צוארו הארוך; מלח אחד הנתעב והנאלח בין כלם, לבוש מלבושי אשה, עומד כשגל לימינו, וסדין מכסה אותו ממתנים עד ירכים הנצמדו מעשר מטפחות שונות לצבעיהן. שעיר בעל הקרנים דמות לוציפער, יסחוב נחושתים כבדים ברגליו, ואחד ממלאכי זעם הולך מאחריו ומכהו הכה ופצוע במקל חובלים עב וארוך; לוצפער המוכה יערים להמלט, ובחפזו לנוס אחזהו רעד מן המים אשר זרק עליו אחד הכמרים, והוא מר צורח ובחרון אפו נושך בשניו את נחשתו וכמו בלי צדיה יגוף ברגלו את העלמה בת המושל, העלמה נזעקת שבר תפול בחיק אמה הרחמניה, וגם היא תענה אחריה בקול ייליל.

ההמון והרעם הזה נמשך עד פנה היום.

הלילה, בא, ורוח צח שפים הוליכנו לברעזיליען.


[9] אניתנו מהרה ללכת על פני ים האטלאנטי ממזרח למערב, אין שטן ואין פגע רע, אך לפעמים עצרו את דרכנו קורות המעותדים לכל עוברי ארחות ימים הרחוקים, כמו, מטרות עוז. סופה, דומיה, רוח זלעפות היוצאת מבין הרים גבנונים, המון הגלים הנרעשים מרגש התנינים הגדולים הממהרים לרוץ אורח בים הגדול הזה, שם עוף המבשר יום צח יפה הנוצה בהדר גחונו יגביה עוף על ראשיי הנוסעים ועיניהם נכחו יביטו. שם (גלפטאק) יושב על ראש התורן וכמואם בחיים הנלאה לנשאא משאם בנפש חפצה יתן חייו לממיתים; שם (זאגלאשטשיג) אשר המשוררים במשפט יקבוהו בשם צפור הסער, ישחה עתה במים מקרוב לך, פתאום כחץ יעוף ימהר יפרוש כנפיו למרחק, או מכה בכנפיו את הגלים הניצים בעבור הרעימם לאמר, הלא מצחק אני לזעפכם – כרגע יגביה שחקים במקום ישכון הרעם לשמוע קולו המרגיז ארץ אשר יערב לאזנו, פה (מעווע) השוחה המהיר, יעוף אתה השמים, עתה ירד בשפל לחתף טרפו, פה מחנה (דעלפֿהינען) יניסו לפניהם המון דגים המעופפים; שם לחומי רשף מהירים למרחב; שם אניות נחמדות מתהלכות לרגל רוח חרישית; שם חיות קטנות מתנכלות נגדך בכל עת, כנמלים עפות תחשבנה לך עתה, כרגע תדמה בנפשך כי אשכל ענבים זאת או אגודת שושנים; כל מחמדי הטבע תשתפכנה בראש כל חוצות, חכמות ברחובות תתן קולה: שלח ידך ואספני אל ביתך; לאיש אשר עט סופר או חרט אנוש בידו לא יארכו לו שם הימים – אפס, על כל אלה ביאת השמש במקום הזה תעורר לבך ביתר שאת; ביאת השמש אחרי חום היום באקלים המאושר הזה, תציג לפני מחזה שדי, תשכילך בינה להבין מציאות מושל כל הארץ, תגרש מהסתפח מלבך כל מזמות רשע האומרות אין אלקים – עת יישירו עפעפיך נגד השמש בהפנותה לבא, תכרע על ברכיך, ברגש קדש, נפשך תמלא אהבה הודות והלל, רוחך תשיב אל אל המסתתר וכל קרביך יתנו תהלה לאלהי מרום.

אם תשפיל לראות אל מי הים, תראה אש מתלקחת; וכי תשא עיניך השמימה, גם שמה להבי אש מתנוצצים נגדך ולנגה ברק חניתיהם כמראה הקשת תראה בענן; ההרים המוריקים נחלי עפר ואבנים מתנוססים כאש פלדות, פתאום יחצו לעיניך לשתי מחנות, וכעורכי מלחמה נצבו אלה נכח אלה ומגרונם יקיאו שביבים לרבבות – אם עיניך לנכח יביטו, תדמה לראות לפניך כר נרחב בלי גבול ומצר, שדי תנובות, ערים גדולות ובצורות בשנים, ביניהן ארמנות מגדלים ומצודות, וסביבותם יקד יקוד אש, ובכל אשר תפנה תראה שמים ממעל ושאול מתחת עדי תחשוב בלבבך, כי גם האניה אשר תרד בה עד מהרה תטבע גם היא בנחלי גפרית האלה.

כן כן הוא, ביאת השמש במקום הזה הוא היפה והנחמד בין כל המחזות אשר תראינה עיני בני תמותה. סופה, דומיה, שער קטב ורוח זלעפות, כל דבר אשר ישמח או יכאיב לבב אנוש, אחרי אשר יעבורו, ימחו מלב, לא יזכרו ולא יפקדו; לא כן הוא הדבר הזה, אין איש בארץ אשר ישכח את ביאת השמש באקלימים החמים האלה כל הימים אשר הוא חי על האדמה; סבת הדבר הזה היא, כי כל סופות וכל סערות, אשר היו ואשר תהיינה, דמות אחד להנה, ביאת השמש אמנם, כאשר תראה אותה היום לא ראית גם תמול גם שלשום ולא תוסיף לראותה ככה גם מחר ולמחרתו עד עולם.

גיא החזיון הזה ילמדך להועיל כי יש אלהים אשר אין חקר לתבונתו.

המשוטטים הראשונים, כמו קאלאמבוס ורעיו אשר השליכו נפשם מנגד למען מצא עולם חדש, פעמים רבות עת ראו עיניהם מחזות נוראים כאלה אשר תכנע נפש האדם מפניהם ביראה ורעד, חשבו לראות מגדלים ויערים על כן האמיני כי באו למטרת חפצם; גם אנחנו לא אחת ולא שתים קראנו בשמחת לבב, ארץ! יבשה!. אולם עד מהרה לדאבון נפשנו ראינו כי שגינו ברואה, עת השמש נטתה ללון במצולה נפלה המסוה מעל פנינו, בתים ארמונות ומגדלים אשר דמינו לראות כרגע התחבאו, חמקו עברו, אז אבל כסה פנינו, ממעל לנו רקיע, תהום תחת רגלינו, מרחב גדול בלי קץ ותכלית נגדנו, וגם רוח אין לתמכנו ללכת מזה והלאה, ונהי כמתעתע.

בכל זאת, אם גלי הים לא דחפונו הרבה מדרך הישר, נוכל לראות בבקר יום המחרת את החוף, אשר נגלה לנו על יד קאבראל איש פארטוגאלי.

יבשה! יבשה! קרא הצופה, יבשה נגד עינינו! וכל העם מקצה עומדים על המכסה וקני הראות לנגד עיניהם התרים לראות אם אמת בפיו; כל עוד האניה הולכת וקרוב אל הנקודה אשר עיני העם בה תלויות, הנקודה הולכת וגדולה, עדי נראתה לנו בעצם תומה; ראינו הרים גבנונים, ראינו סלעים וכפים, הרגעים אשר התנהלו לאט עתה ימהרו ללכת, גילה ורנה משחקות לפנינו, חוף הקטן פריא הרים מצח והוא הורה לנו את הדרך לבא לריא יאניירא.

מאחרי החוף הקטן הזה חוף גדול, הלכנו לארכו בלי עזר הרוח רק בכח הסדינים אשר בראש התורן, החוף הזה הוא מישור, הדורים ורכסים לא נמצאו בו, הבקעה סביבו מלאה צמחים שונים ונוראים; סביב האניות עוף השמים ישכונו אשר כנפיהם רפי כח ולא יהינו לנטלם ולנשאם הרחק מן החוף; כאשר באו לשחר פנינו קבלנום בשמחת לב, כי נחש ינחשו בהם עוברי ימים כי בבואם יבשרו שלום ומרגעה.

בלילה רב החובל שנה דרכו מאשר היה רוחו ללכת בתחלה, פנינו ללכת נגד ריא יאניירא הנקרא בפי כל "הארמון המפואר" שמה פעם השלישית תקענו את יתד האניה.

על כל פנים שמחה, חפץ ורצון על כל עפעפים, ועיני כל אדם הנצבים בירכתי הספינה צמאות לראות חדשות ולחקור נצורות; אך שני מלחים פעטיט ומארכֿעזע ישבו יחד על ערמת בלויי סחבות במקצוע האניה, ענן העצב השוכן על מצחיהם העיד כי נכמרו רחמיהם על אודותינו ועל גילת נפשינו – מחנות יתושים כנפי זהב להם משחקים לפנינו על מיתרי האניה; את האורחים האלה יאהבו עוברי ימים כאשר יאהבו את העופות יפות הנוצה אשר באו תמול לשחר פנינו.

באנו לשלום אל חוף ברעזיליען, אשר בתוכו ים האטלאנטי סלל מסלה לזרם מימיו, כאלו חפץ בכל עוז לתת מחסה ומנוס לאניות הבאות שמה תחת אשר ענה אותם עד הנה ונתנם למשסה, עברנו את התעלה ובאנו אל הנתיב העולה היבשה, מה נעים מה נחמד גיא החזיון הזה! לשוא תתיפה גענוא המעטירה עם ארמנות שיש אשר בתוכה העומדים בני בנותיה התלוים על בלימה, נעאפעל לריק תעדה כליה, נהרותיה הטהורים, הרריה הנפלאים, עמקיה הנחמדים לא ישעשעו את עיני הרואים כמראה הזה; גם פֿעניציען בבניניה המפוארים, מגדליה ופסיליה, גם באספאר עם כל מחמדיה לא יערכו נגד המחזה ולא ישוו בו.

מימין ומשמאל, מפנים ומאחור הטבע היקרה תפשק נגדך תבואותיה אשר הולידה והצמיחה מראשית עד אחרית השנה; פה תראה עצים גבוהים, איים קטנים מלאי חמודות השוכבים בין אפיקי מים עלימו יתענגו רבבות יתושים ירוקים אדומים וצחורים; ממעל להם (פאפאגייען) מצפצפים ומהגים, (מעווען) לאלפים; מחנות צפרים קטנות אשר תחשבן לעדת דבורים לולא נוצותיהן הולכות רכיל מגלות סוד בצבעיהן המבריקים כזהב אודם ונפך; שמה תראה בתי תפלות בנוים לתפארת, בתי מושב מפיקי עדן העומדים בין צללי ענפי עץ הדר וענפי עץ עבות; כלי גומא המשוטטים הנה והנה רצוא ושוב בין האיים הקטנים מתנהלים לרגל המשוט אשר ביד עבד הכושי השר בשירים בלשון עמו לבלות עתותיו; מעבר מזה, תרני האניות הבאות מכל קצוי הארץ כיער גדול יראו לעיניך; פה תראה עיר נחמדה וגדולה לאלקים, מעין טהור ומפואר היוצא מבין הגבעות הנשאות העומדות כבריח ארמון לעצור בעד מי הים לבל יעברו גבולם לכסות ארץ, ושתולות במערכת כמלאכת ידי אדם וכמעשה אנוש ותחבולותיו.

סוף דבר, כל הדברים האלה המסולאים בפז, אך לשוא יעמול חרט אנוש לחקות על לוח, רק בעיניך תביט אם תאבה להתענג ביפים.


"הצפירה" , שנה ראשונה, מס' 3, 19 בפברואר 1862, עמ' 21-22; [2] מס' 4, 26 בפברואר 1862, עמ' 30-31; [3] מס' 5, 6 במרץ 1862, עמ' 37-38; [4] מס' 6, 13 במרץ 1862, עמ' 46-47; [5] מס' 8, 27 במרץ 1862, עמ' 63; [6] מס' 9, 3 באפריל 1862, עמ' 71-72; [7] מס' 10, 10 באפריל 1862, עמ' 76-77; [8] מס' 14, 8 במאי 1862, עמ' 106-107; [9] מס' 15, 15 במאי 1862, עמ' 118-119.העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.