הנבלות אשר תיעשינה על אניות החברה "ליניע קאסטל" – 1897

דברי סופרים.

בנפש דאבה קוראים אנחנו במכה"ע הרוסים מכתב מאחד מאחינו, אגרת בת מחלת לב, אשר תספר את כל התלאה אשר מצאה בדרך את שני אחינו הנודדים אשר עזבו משכנותם בארצנו ויבואו לחסות בצל הכפיר הבריטני (כבר הודיע סופרנו מפ"ב את הדבר הזה בקצרה, אך מקרא זה אומר דרשוני עוד בארוכה).

המעשים המגונים אשר כל נפש היפה סולדת מהם, אשר יסופרו עם הספר, המה איומים ממשלחת מלאכי רעים, הנגיחות והנגיפות אשר תצאנה לפעמים לתרבות רעה; הנה יש אשר ישלח ההמון הפרוע לשמצה בעולתה ידו וטרף ואין מציל כנוח עליו רוח עועים, אך פה למצער יש להמתיק את הדין וללמד עליהם זכות באשר ההמון נבער מדעת ובהמה המה להם, אך בהאי עובדא אשר יספר לנו עד-ראיה זה הנם גבורי לאפם היו בני בריטניא הגאיונים, יורדי הים באניות אשר יתימרו בהשכלתם ובמדותיהם המנומסות כל צרכן, האומרים כי בקרבם יגור זאב עם כבש, ואין אדם נוקף אצבעו של חברו שלא כדת. הנה נפרש לפני קוראינו השמלה ומגלת האיבה הזאת:

SS_Arundel_Castle

אנית הנוסעים Arundel Castle בנמל קייפטאון. המקור: ויקישיתוף

„ארונדל-קאסטל“ יום ה' כ"ה מאֶרץ דהאי שתא. עד היום הזה עברנו בשלום בלי פגע, ובכל יום ויום רחצנו את בשרנו במים, כי פה יצאה חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור; עתה, מדי כתבי את דברי אלה בספר, כבר הגיעה חצות הלילה, אך עצר במלים לא אוכל, ואם אמרתי אחריש אתאפק ולא אספר לכם את השערוריה אשר נעשתה על אנית הקיטור אשר בה אנחנו מפליגים בים הגדול – ומצאני עון. והנני משביעך עד כמה כי תפרסם את דברי אלה בעתונים הרוסים, וגם לרבות בהצפירה והמליץ העתונים לאחינו, והדבר הזה הלא יכבד עליך, ידידי, ואת מכתבי זה תשלח ביד הרצים אל בני היקר תלמיד חכם בבית האוניוורזיטה בקאזאן למען יפיץ גם הוא את הדברים ברבים. ועליכם, ידידי, המצוה והחובה להודיע את הדברים והאמת למען ידעו אחינו להזהר מפני בני אדם שאינם מהוגנים, והנודדים האמללים היוצאים ארצה אפריקא ישמעו את הנבלות אשר תעשינה לעיני כל על הציים האדירים של החברה „מישלער ושותפיו“ „ליניע קאסטל“, אשר גם אניתנו אשר בה הננו עושים את דרכנו תחשב על דגלה.

תמול לעת ערב ושני אחינו נתיני רוסיא, יוצאי פלך וויעבסק, הנוסעים כמשפט המדינה, עם כתבי מסע לחו"ל, האחד נקרא בשם „ווערשאָק“, והוא מעיר רעזיטצא, והשני „לעווין“ מעיר לוצין, באו אל בית הרחצה כדבר יום ביומו, והנוסעים האנגלים אשר בירכתי הספינה קמו לצחק בעבדי רוסיא, ויעלו על גג הבית הפתוח שפופרת ארוכה וימטירו על גויות האמללים גשמים של מי הים הסרוחים והמלוחים בזעף, ואת הדלת סגרו לבל יוכלו לעלות מן הרחצה. האנשים העמידו קול זועות, ואחד המשרתים אשר על האניה פתח את הדלת ברוב אונים ויוציאם לחפשי, אך תולליהם קדמו פניהם במכות חדרי בטן ויכום בלא חשך. והאנשים הנעלבים באו אל תא האניה אשר שם ישבנו כלנו, ויספרו לנו הדברים כמו, אך אנחנו אשר ידענו כי לא נוכל לדון עם התקיף ממנו, ואם נשמיע בחוץ קולנו ויספו להראותנו את חכמתם ובינתם לעיני כל העמים, על כן נשאנו בשרנו בשנינו ונאלם דומיה. אך היום בבקר השכם והאנגלים נסבו על התא אשר אנחנו שם וישתערו על שני אנשי-חרמם אלה בחמת זדון ויוציאום בחזקה אל מקום רואים, ושם המטירו עליהם חרפות וגדופים מרבה להכיל, אשר אנחנו, בשביל שאין אנו מכירים בלשון אנגליא היטב, לא נוכל לחזור על דבריהם גם אפס קציהם, ותמעט עוד זאת בעיניהם, ואחרי רגעים ראינו חזות קשה אשר כל שומעה תצלינה אזניו! האנגלים הרחמים בני רחמנים, אשר ישתתפו בצהרם של הארמינים ושל היונים ועושים משפט לכל עשוקים, לקחו אלונטית ארוכה וימרחו עליה בבורית ויטבלוה במים רותחין ויעבתוה כעבות עגלה, ואז פשטו מהנודדים את מדיהם וישכיבום ארצה ויכופו קומתם ויעקדום, ואז הכום בלתי סרה מכת מרדות שאין לה שיעור. המוכים העמידו קול זועות ויצעקו מעצמת מכאוביהם, אך עריצי אנגליא מלאו שחוק פיהם ויצהלו כאבירים על משבתם. ואנחנו, כל בני רוסיא אשר יד הזמן אחזה בערפנו ותטלטלנו טלטלה ותשליכנו מצולות בלב ים רחוקים, שם ישבנו גם בכינו… והאמללים שבו אל חדר מושבם מוכים ופצועים, דויים וסחופים, בושים ונכלמים, והנם עתה שוכבים למעצבה על ערש דוי ומכאובם אנוש מאד.

הפעם לא יכולנו להתעלם ולעמוד על דם רעינו, ונבוא אל רב החובל להתאונן לפניו, והפקיד האנגלי הזה, אשר בידו הפקדו עתותינו והוא העד והדיין על העושק והמרוצה הנעשים באנית-ממשלתו, עננו כי איננו נזקק ללשון אשכנז ושפת לא ידע ישמע… ובין הנוסעים נמצא גם אחד מתושבי ברלין, אשר נתעורר גם הוא על חמס ולא יכול ראות ברע, וימהר ויכתוב מכתב אנגלית אל רב החובל, אך הוא לא שעה אל מכתבו וגם לא קבלו מיד שולחו… ובמקום שאין דין למטה החליטו כל האינתיליגינטים אשר בתוכנו למסור דינם למעלה, להתריע על התקלה בכל העתונים, כי אמנם נבלה נעשתה בתוכנו, נבלה אשר היא חרפת עולם לדורנו, עם דמדומי חמה של המאה הי"ט, על מפתן המאה העשרים אשר קוינו לאור… ומי ומי העושים את התועבה הגדולה הזאת? – הלא המה האנגלים הנאורים והגאיונים, האומרים לכל כי הנם המאורות ברקיע השמים ועמוד האש ההולך לפני המחנות!! אוי לנו שכך עלתה בידינו!

כמדומני כי בנדון דידן תתעבר ממשלתנו הרוממה על ריב עבדיה המוכים על לא חמס עשו ותנקום לעינינו נקמת דם עבדיה, כי אמנם הזדים הבריטנים עשו את זד מעשיהם לחרף עקבות ארצנו ובניה, ולהראות כי כל אוכליהם לא יאשמו… עוד הפעם אבקשם להדפיס את מכתבי זה במודיעים, וכל המרבה הרי זה משובח, לבעבור ישמע העם, ואחר ישלחו את הספר אל יד בני בבית שבת תחכמוני אשר בקאזאן. בחתימת מכתבי עוד אמצע לנכון להוסיף על דברי, כי מקום המעשה והרשע היה בצאתנו מן התחנה „תמר“ (Пальма), והיא האחרונה לפני העיר „כיף-תבון“ (Cape-Town) באפריקא, ושם רב החובל, החובל המזיק, הוא – ווינדער. אך עוד דבר אחד ראוי להתכבד לבוא בקהל: בעת אשר הראו האנגלים את זרוע עוזם ויכו ויכתו את אחינו, היה גם רופא האניה באותו מעמד, והמזיקים שאלו את האומדנא שלו כמה מלקות יוכלו להכות את אנשי חרמם ולשמור את נפשותם, אך הוא לא ענם דבר וישחק מטוב לב בלעג השאננים“. ועל החתום בערמאן משווינצאַן.

„נורא הדבר ומי יכילנו! – יוסיף העתון קיוב' סלאווא – מה נורא משוש הפראים של העם הרואים כבלע רשע אנשים נקיים והמה עומדים על דם רעיהם ושמחים לאיד“.

„מחבר המכתב אומר עם הספר, כי הזדים עושי רשעה האלה לא היו מתכוונים לפגוע בכבוד שני הפלטים מקצה המחנה, אך לקוב את השם רוסיא ולמען שאת עליה חרפה, אחרי כי כבוד העבד הוא מכבוד קונו אשר שמו נקרא עליו; ואם אמת הדבר כי שני הנעלבים היו כלפיד בוז לעשתות שאנן רק בשביל ששם רוסיא חופף עליהם, הלא המקרא אומר דרשוני, ואין אנחנו בני חורין מלהפטר בלא חקירה ודרישה, למען דעת הדבר על בוריו. הלא אין הדבר מוטל בספק כי לוא נהפך האופן, ונבלה כזאת נעשתה בארצנו לאחר מנתיני אלביון רמי העינים, ואפילו לחרש שוטה וקטן, למנוול ומוכה שחין, כי אז מובטחים אנחנו כי כבר קראו אחרינו מלא, כבר נאספו עלינו מלא רועים, והנאורים האנגלים כבר שננו לנו פרק בנמוס ודרך ארץ וכבר הרעישו כל חללו של עולם על הברברים שאינם מן הישוב“


"הצפירה", שנה 24, מס' 102, 17 במאי 1897, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

תלונה דקה – 1886

ארץ הודו.

האומנם יפה היא מאד האניה הזאת אשר ישבתי בה ללכת לקאלקוטא, אך יסלחו לי הבריטאנים אשר אם אחרי התהלה הרבה אשר פזרתי להם תמיד מלוא חפנים, לא אוכל להתאפק הפעם לשפוך מרי שיחי בחיקם ולהבליג על התלונה הדקה העובדת פתחי פי על קפדנותם היתרה.

כן הוא, גם הבריטנים לא תמיד יעשו טוב ולא יחטאו, ואמנם אשמים הם על כי לא יתנו להעלות עשן הציגאררע על מכסה האניה, כי אם בחדר קטן וצר אשר ישים מחנק לנפשה באים בתוכו לעשן. את האמת אגיד ולא אכחד, כי מאד חפצתי לראות את היפה בבנות בריטאניה אשר לא תוכל שאת את העשן היוצא מציגארע על מכסה האניה בלב-ים! אם יחלה אחד הנוסעים לעת ארוחת הצהרים ולא יוכל לבוא אל חדר האוכל, אז עליו להביא את דבר מחלתו עד הרופא, אם לא יאבה לגוע ברעב, ואך אם יתן לו הרופא את הרשיון לאכל בחדרו, אז יגישו לפניו מעט אכל להחיות את נפשו. וכל כמו אלה עוד כאין הוא! בבוא אניתנו עד קאלקוטטא ותשלח שמה את העוגן במי הנהר פישון (גאנגעס) צוו שרי חיל האניה להביא את כל הכבודה אשר ברגלינו אל ספינה הודית, מבלי להודיע לנו, כי על אנית הקטור לשנות את מהלכה עד בית המכס, מבלי להוציא אף הגה מפיהם הסיעו המלחים את העוגן והאניה משה ממקומה ותמשוך אחריה את הספינה דרך גלי הים אשר פרצו ועברו עליה וירטיבו את כל החפצים ויכסו על המלחים ועל הספינה, עד כי נפלאת היא בעיני כי לא נטבעה הספינה עם מלחיה במים הזדונים ההם. ויהי כאשר לא יכלתי למשול ברוחי ואדבר קשות את שר החיל על העול הזה וכן לא יעשה, ענני בקר רוח: האומנם שאלתני דבר, אדוני?

הוי, בריטאנים רהבים! אדמה כי מאומה לא יגרע מכבודכם ומעז רוחכם, אם גם לא תגרעו מעט כבוד מפני אנשים אחרים, ואם לא תחשכו מעט אמרי-נועם מהאנשים הבאים לחסות תחת כנפיכם. לא יחשך בזה אור פניכם וזהר הודכם לא יועם! –

[…]


"היום", שנה ראשונה, מס' 106, 27 ביוני 1886, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מיפו אל פארט סעיד – 1895

מסע ומשא מצרים

מאת המו"ל.

[…]

ביום ה' ר"ח אייר בבוקר שעה 8 אייראפית יצאתי מירושלם עם מסע קטור התמידי ללכת ליפו, ואבֹא אל העיר ההיא בחצי שעה לפני הצהרים.

בשעה השלישית אחר הצהרים ירדתי מהחוף לאניה קטנה לבא אל אנית הקטור האוסטרית Achille אשר עמדה ביום ההוא רחוקה מאד מהחוף, כי רוח צפונית הרעישה את הים ותרומם גליו, ויהי סער גדול, ויורדי הים באניות גם החובלים והמלחים היותר מצוינים מפחדים מאד מפני חוף יפו ואבני מגור אשר בו, המרתיחים את הים גם בעת רוח מצויה, ואף כי בעת סערה. נורא מאד הדרך הקצר הזה מחוף יפו עד אנית הקטור, בעת סערה, נורא מדרך ימים רבים בסופה וסערה, באנית קטור בלב ים. האניה קטנה וצרה והיא מלאה אנשים וכליהם, ומלחיה וחובליה או מחבליה פוסעים על ראשי הנוסעים מעבר לעבר, ועושים מלאכתם במהירות להעביר את האניה על גלי הים המתרוממים מרגע לרגע, על כל תנועת יד והרמת המשוט יזכירו שם שמים, ובקול אדיר יזעקו איש לאלקיו בתפלות וחרוזים השגורים על פיהם, אשר מטרה אחת להם לעורר רחמי שמים לשמור את האניה מאסון, ולהצילה מגלי הים הקמים עליה… ובין כה וכה האניה תנוד ותנוע לכל רוח, עולה שמים ויורדת תהומות, וגם בינת הנוסעים בה מתנודדת, וכפעם ברעה מתמוגגת, כי תהום בכל סביבותיהם, ואין בינו  ובינם אלא כמלא נימא… פעמים רבות עברתי בדרך הזה, ופעמים אחדות גם בעת סופה וסערה, אך אינני זוכר כי התרגשתי בא' ממסעי אז כבפעם הזאת, ולא אדע למה? אולי מפני הרושם הנשאר עוד עלי ממראה האסון אשר קרה לפני שנים אחדות לאניה קטנה מלאה צאן אדם אשר בלכתה מהאניה הגדולה אל החוף בעת סערה קם עליה גל גדול ויהפכה על שוליה, וכל הנוסעים בה ירדו במצולות, עיני ראו את האסון ההוא בהיותי אז ביפו ובישבי בבית מלוני על יד החלון הנשקף אל הים, ולבי נשבר בקרבי, ורושמו עוד טרם עבר. יהי איך שיהי' נפשי ירעה עלי, מלאתי יגון ופחד. אך בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי; השיבו אל לבי כי מה' מצעדי גבר כוננו, ולא לאדם דרכו, ואם ה' אמר להמיט אסון היסתר איש ממנו? רגלוהי דבר נש איכון ערבין ליה… לא לעולם יחיה אדם, ובבא קצו קץ ימיו אשר חוצצו, לא רב ההבדל אם מביתו אל קבר יובל, או שערה תשופנו ואחרי יקיאנו הים לעפר ישכב…

מחשבותי אלה עודדוני ויאמצו לבי ואומר לדבר נחומים גם על לב היושבים לצדי ולמולי, נוסיעם כמוני ארבעה יהודים ונוצרי אחד אשר הורידו ראשם וחורת מות כסתה  פני כולם. „אחי, חזקו ויאמץ לבבכם, ה' עמנו אל תיראו!“ אמרתי להם „אנה פניכם מועדות, לפארט סעיד או לאלכסנדריא?“ „לביירוט!“ ענוני שנים, „לטראבלוס!“ ענני השלישי. „לביירוט וטראבלוס?!“ שאלתי בתמהון, „ואני אנה אני בא? הן לפארט סעיד פני מועדות? „גם אני נוסע לפארט סעיד!“ אמר הנוצרי, „ואני לאלכסנדריא!“ אמר היהודי הרביעי. „איזה רוח עבר איפא על בעל האניה לאסוף כולנו יחד, – שאלתי – ואנחנו נוסעים שלשה מצרימה מערבית דרומית, ושלשה סוריאה מזרחית צפונית?“ הנוסעים מרימים כתפיהם, מנענעים בראשם ואין מענה. „הוי סלימאן כשר!“ קראתי לבעל האניה אשר בו בחר ידידי ר' בצלאל לאפין להביאני אל אנית הקטור, ואשר עמד וינצח על המלחים תופשי המשוט וישר להם שירו והם ענו אחריו בחרוזים, „האם אל האניה ההולכת ביירוטה תאמר להובילני, ואני חפץ ללכת לפארט סעיד, וכן גם שני אלה היושבים למולי?“ „הרגע אדון“, השיב, „הנה אנית הקטור הכידעבית ההולכת ביירוטה קרובה לנו, נגש אליה, אעלה עליה את הנוסעים ביירוטה, ואחרי כן אוביל אתכם אל האניה האוסטרית ההולכת לפארט סעיד!“ „מה זה עשית לנו? האין די במצוקת לבבינו כי הוספת עלינו יגון לעצרנו עוד רבע שעה באניתך הקטנה?“ „תְוַכֵל על אללאה, חואגא“ (השלך על ה' יהבך אדון!) ענני, ויוסף לשיר שירו. כמובן, עשיתי כדברו. השלכתי על ה' יהבי והחרשתי.

בין כה וכה קרבנו אל האניה הכידעבית. בעת סערה יעלה הים גליו סמוך להאניה יותר מבלב ים, והאניות הקטנות העומדות סביב לה רגע תעלינה עד מכסה האניה, ורגע תרדנה דומיה, נוראים היו הרגעים האחרונים עד אשר עלו שלשה האנשים על ידיהם ורגליהם מאניתינו הקטנה אל אנית הקטור. אז התנועעה אניתינו הקטנה הלאה, ואחר חמש רגעים הגענו אל אנית הקטור האוסטרית, וכל עוד נפשי בי עליתי עליה.

יותר משעה עמדה עוד אנית הקטור על עמדה, ואני עמדתי על מכסה ואביטה אל גלי הים המתנשאים מעל לסלעי המגור אשר בחוף, רגע מכים בם ומכסים ראשיהם, ורגע מימיהם מוגרים במורד ומלבינים פני הים בקצפם.

„התראינה עוד עינינו חוף בנוי ומתוקן ביפו?“ שאלה נפשי, „הנזכה לעת יורם המכשול הגדול הזה משער ארצינו הקדושה אשר אליה ינהרו עמים רבים?“ ואומר: אתה ה' ידעת! לא נפלא הדבר ולא רחוק, כל היודע דרכי ציון האבלות לפני עשרות בשנים, ועובר עתה במסילת הברזל בין יפו וירושלם לא לפתי יחשב בהאמינו כי עוד יבא יום ואבני הנגף תעקרנה מחוף יפו ואניות הקטור תוגשנה אל היבשה. זכור אזכור עוד עת עלותינו לירושלם בפעם הראשונה בשנת תכ"א – בהיותי בן עשר שנים – ברכבנו על חמורים ושני לילות לכנו בדרך הרעוע והמסוכן מיפו לירושלם; חשבנו אז כי לנצח לא תוסל מסילה לעגלות במקום ציה ושממה הזה, ועוד בשנים האחרונות האם לא שחקו רבים לשמועה כי עברה, כי תבנה מסילת ברזל מיפו לירושלם? והמסילה נבנתה, ואלפי אנשים עוברים ושבים בה, הנה נקוה איפוא גם לחוף מתוקן ביפו.

בשעה החמישית אחר הצהרים עזבה אנית הקטור את חוף יפו ותפלס לה נתיב בין גלי הים אשר הלבינו פניו בקצפם. הסערה לא קמה לדממה כל הלילה והאניה התנועעה פעם קדמה  וימה ופעם צפונה ודרומה.

בשעה הששית בבוקר נראתה העיר פארט סעיד מרחוק לעינינו, כחצי שעה אחרי כן פגענו באנית קטור אנית הפילאטים אשר יצאה לפארט סעיד ותעמוד לא רחוק מאניתינו, ממנה ירד באניה קטנה ויעל אל אניתינו הפילאט (מורה דרך) אשר שולח מפארט סעיד להעביר את האניה בחוף הבנוי אשר בו גם חתחתים וצורי מכשול נסתרים, ולהביאה העירה, ובשעה השביעית בבוקר השליכה אניתנו עגונה על חוף פארט סעיד.

[…]


"חבצלת", שנה עשרים וחמש, מס' 33, 24 במאי 1895, עמ' 4-6; מס' 34, 31 במאי 1895, עמ' 9. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אכזריות נוראה באניה אנגלית – 1897

חדשות שונות.

[…]

(פעטערבורג) במכה"ע בירז. וועד. נדפס מכתב מאיש אחד בעהרמאן שמו, המספר כעד ראיה את האכזריות הנוראה שנעשתה לשני  יהודים יוצאי רוסיא באניה אנגלית, אשר עשתה דרכה בים ללכת לקאפטאאון (אפריקא).

אתמול בערב, מספר הכותב, ביום 25 מאֶרץ בשעה העשתי עשרה, רחצו את בשרם בחדר הרחצה הנקרא „באדע ציממער“ שני יהודים מפלך וויטעבסק אשר נסעו בתעודות מסע לחו"ל, אחד כבן כ"ה שנה ושם משפחתו ווערשאק מרעזיצא, והשני י"ח שנה לעווין שמו מלוצין. והנה עלה החפץ בלב הנוסעים האנגלים לשחק בעברי רוסיא ויעלו על חדר הרחצה אשר הוא פתוח מלמעלה ויורידו שם קנה עור חלול וישפכו ממנו על בשרם מי הים המלוחים. לקול צעקתם באו משרתי האניה, וברוב עמל הצליח חפצם בידם להציל את הנענים מיד מעניהם, יען הדלת היתה מהודקה וקשורה מבחוץ; אך בצאת האנשים מחדר הרחצה, הכו אותם על ערפם מכות נאמנות. המוכים שבו אל ירכתי האניה אשר ישבנו שם, ויספרו לנו את אשר קרם, אך ביראנו לדון עם התקיפים ממנו, החלטנו לבלתי התאונן עליהם.

היום בשעה  התשיעית בבקר, התנפלו האנגלים במספר מאתים איש על חדר האניה אשר ישבנו בו, ובסערות חימה הוציאו את ווערשאק ולעווין, ויסחבום ברגליהם אל מקום רואים ויחרפו ויגדפו אותם, אך אנחנו מבלי הבין את שפת אנגלית, לא ידענו על מה זה. אך אחרי כן ראינו מחזה קורע לב ופולח כליות לנגד עינינו: הרוצחים אבירי הלב האלה מרחו בורית על מטפחת היד ויטבלוה ברותחין ויעבתוה, ואחרי כן הפשיטו מהאמללים את כתנתם ומכנסיהם, ושני אנגלים כפפו את ראשם בחזקה ויכריעום עד כי הראש הגיע אל הרגלים, וימטירו על גבם מכות אכזריות. האכזרים שחקו מטוב לב על משבתיהם ולא שמו לב אל צעקת המוכים הקורעת לב. אנחנו נודדי רוסיא ראינו איך נקלו ונלקחו אחינו לנגד עינינו, אפס אזלת ידנו מהושיע ונמרר בבכי כילדים קטנים. האומללים שבו אל חדר האניה מוכים ופצועים כל עוד נפשם בם, ועתה הם חולים ומחלתם אנושה.

בפעם הזאת התאספנו כלנו ונלך להתאונן ולקרא חמס באזני רב החובל (איש אנגלי), אך הוא ענה לנו כי איננו מכיר אשכנזית. נוסע אחד מבערלין בהתחמץ לבו בקרבו על השערוריה הנעשתה לנגד עיניו, מהר ויערוך מכתב בשפת אנגלית אל רב החובל, אך רב החובל לא קבל ממנו את המכתב, גם רופא האניה עמד שם והאכזרים בקשו אותו כי יערך את כחות המוכים כמה מכות יוכלו נשוא, ויצחק מטוב לב ולא כהה בהם.

ה–ץ.


"מחזיקי הדת", שנה תשע עשרה, מס' 16, 14 במאי 1897, עמ' 6. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

 

המות לא יפליא בין יהודי, נוצרי וישמעאלי – 1887

מגדל צופים

הנשקף על פני ישימון העמיגרציון.

בירח דעצעמבער שנה העברה, עזבה אנית-הקטור „זעעלאנד“ את חוף אנטווערפען לעבור לפהילאדעלפאיא מחוז חפצה, ובעברה דרך ימים אחדים נרתחו מימי הים כסיר נפוח ויגרשו עליה גלים רמים אשר בשטף קצפם ובעברת זדונם שטפו ספיחיהם מלחים עם נוסעים אחדים; הנשארים גם הם הכינו עצמם לצלול עם האניה כעפרת בלב ים אחרי רואם כי נשבר כן תרנם וכי אזלת יד המניעים את גלגלי מכונות-הקטור ללחום בחום אשם נגד שרו של ים הנורא על כל סביבותיו בעת שלטון החורף המשליך קרחו כפתים; כל פנים קבצו פארור וכל קרב וכליות התחלחלו ממצודת המות הפרושה עליהם. דומי! שנאת-הדת הזעומה, כי נעור המושל בגאות הים לעשות שלום בין נוצרים מחמדנים ויהודים שימותו כלם כאיש אחד ובלב אחד ולא יהיו בודדים במותם… „הוי אחי! אשתי, אחותי, בני, אוהבי, יקירי“, נשמע מכל אפסים, נשכיח נא מלבנו את פלגות האמונות והדתות, הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו, הבה ונפקיד נפשותינו ביד היוצר, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש… הלא עיניכם הרואות כי המות לא יפליא בין יהודי, נוצרי ישמעאלי, על כולנו ידו הדה ומקרה אחד יקרה את כלנו ומותר להנוצרי על היהודי והערבי אין ומדוע נתגאה איש על אחיו? – עוד הם שופכים תפלותיהם לפני האלהים ומכינים עצמם להקבר תחת הגל הנורא הסוער עליהם מאחוריה, והנה נשמעת שריקת החליל של האניה „אינדיאנא“ השורק אליהם כקול שדי המבשר כי „קרובה עזרתם לבוא“. ה„אינדיאנא“ קרבה לה„זעעלאנד“ ותצל את המטים למות, מתוכה, והזעעלאנד גם היא נצולה ותשב לעיר ליווערפולל ומשום לאנטווערפען. בין הנודדים הנצולים היו שש ערביים ובתם ילדה בת שתי שנים.

נעזוב נא, קוראים נכבדים, את אחינו אלה לנסוע הלאה – לפהילאדעלפהיא, ואל נפריעם מלהודות לה' ומלשיר לפניו שיר חדש בין המולת גלי הים והמית הרוחות ההומות בסוד שיח נבלי השמים הששים אתם משוש על גאולתם ופדות נפשם מבטן שאול… ואנחנו נעבור מזה ונתיצב על „מגדל צופים“ אשר באמעריקא המדינה, ואת אשר נחזה נגיד.

עברו י"ג ימים והספינה „אינדיאנא“ הגיעה בשלום אל חוף פהילאדעלפיא. שלום, שלום לרחוקים ולקרובים נשמע מכל שפה ולשון, שלום לאלה עוברי הים בלי כל פגע, ושלום רב להנצולים משטף מים הזדונים; אך אין שלום, אמרו פקידי העמיגראציאנסקאמיססיאן – להערביים! „הערבים אל יהרסו לעלות היבשה יען אשר אין להם מלאכה להחיות בה נפשם“. לשוא צוח אחד מאחיהם הגר בזה מכבר „כי הוא מקבל עליו אחריותם שלא יטילו עצמם על הצבור להיות למעמסה לו“, לשוא שחת דבריו והבטחותיו „כי נכון הוא לתתם על יד אומנים“ כי אחת גזרו פקידי הממשלה „להשיב את הערביים בהספינה שבה באו“. איום ונורא היה החזון ביום השנים עשר לירח יאנואר 1887 בשעה שעזבה האינדיאנא את החוף והערביים האומללים בכו בקולות מרגיזים רוח ונפש על החמס הנעשה על אדמת החופש לנמלטים ממות ותהי לחרדת אלהים, וכל זאת לא הועילה להם כי אין רחמים בדין, ובכן נאנסו האומללים לשוב ולעבור את הים הגדול והנורא. שובו לכם לארצכם אחינו הערביים, והודיעו לכל בני שם כי לא למענם נגלתה אמעריקא, שובו לשלום לארצכם אחים יקרים פן בהשתקעכם בזה תשכחו את מצות הכנסת אורחים המציינת אתכם; זכרו מרחוק את אמעריקא, והצופה – יעלה על לבבכם.

פהילאדעלפיא 13 יאנואר 1887.

הצופה בארץ גד.


"המגיד", שנה שלושים ואחת, מס' 6, 10 בפברואר 1887, עמ' 5. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

שֶׂכֶר המים בהדניעפר – 1894

פוליטון.

מעל מכסה האניה.

(רשומים וקוים ממסעותי)

(המשך מנו' 122)

[…] האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה, כי פה יתחילו „שכר המים“ (гирлы).

כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוואָלגא, הדאָן, הדניעפר והדניעסטר יש להם „שכר מים“, כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, אבנים ושכר מים. כי תשטוף הוואָלגא כמעט בכל רחבי רוסיא, ואשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקות, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה„דניעפר“ הציג הבורא סלעי האדנים באמצע ו„שכר המים“ בסוף. זה הנהר הגדול השופך מילליונים חין מים לים השחור, ואשר יש מקומים, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק. לא פחות מחמשים רגל, בהשתפכו אל הים נתרחב והתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל! אנית הים על פי הרב תשב, לכל המעט בעמק חמש עשרה רגל, וגם אנית הנהר על פי הרוב ממש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את „המעבר הזה“ יבנו אניות עם „מסד רחב“ (плоскодоное) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם תרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניות כי תפגושנה, בדוחק תעבורנה, ואם רק תטה מעט הצדה אז אוי ואבוי, כי תעלה על ערמת חול ולא תמוש ממקומה עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים של ברזל שטים במים, אדום מימין ולבן משמאל, ובכל זאת לא יאמין רב החובל גם לסמנים האלה ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל „הסמנים“ ורב החובל  פקד בשפופרת על רב המכונה לאמר: „במתינות“! המכסה שעל שפופרת „האדים“ נפתחה, והאד המוכן החל לצאת בחזקה, „בר-תנורא“ עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה. המוכנה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו עוד בחזקה ולא יבתרו את המים, ולא ירומו גלים, בלא כח יסבבו, בלא סאון בלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה.

אחד החובלים לקח בידו מוט ארוך, אשר עליו כתובות בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה, ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה! שבעה! (אות כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה !  ח-מ-ש-ה ! הנוסעים כלם כמובן יתאספו סביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב החובלים מן האצטבע העליונה, יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה! שמונה! יקרא המלח, ורב החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים, במהירות. והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבעה וחצי, ורב החובל יתן פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה, וכה תרחיב ותקצר האניה את צעדיה ותספור ותמנה אותה עדי צאתה למרחב: לאשד, ה„בוגי-דניעפר“ כי פה יתלכדו יחד שני נהרות איתן אלה טרם ישפכו לים השחור.

„שכר המים“ זה הוא „המקום החולה“ בהדניעפר. אמרתי: „המקום החולה“, יען כי יש תרופה למחלתה, ואפשר לרפא אותה. אבל נחוצים רופאים מובהקים; הנה „שכר המים“ נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם. וכבר היו מקרים כאלה בארץ  ובחוץ לארץ ויטהרו וינקו את התעלה במרחק כמה פרסאות. אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה ובלעדה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה. חברה אחת אנגלית, חפצה „להריק בקבלנות“ ל„נקיות ההיא“ בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת „האניות“ העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה. אבל הרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק „לאבות העיר ח.“ אשר בשכונתה הם „שכר המים“. ו„אבות העיר“ כבר נסו כמו אלה, ולפני איזה שנים מסרו את ה„נקיות“ לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם. ושכר המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה. בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואָשעין בח. בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו „למצב הנהר“. וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר ובכלל על כל גרי הדניעפר התחתון לכנס בעבי הקורה, ויעשו התחלה. וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם. יודעים אנחנו מראש כי „אבות העיר“ יתחילו במצוה, יתנו „מס“ על כל ה„משא“ העוברת מן הים אל הדניעפר ומן הדנ. אל הים, יגבו כסף וינקו ומאומה לא תהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה.

ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות…

(המשך יבוא)

א. ל. לעווינסקי.


"המליץ", שנה שלושים וארבע, מס' 132, 26 ביוני 1894, עמ' 3-4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מכתב להזהיר את הרבים – 1909

מכתב

ממכתבו של אחד הנוסעים באחת הספינות של „החברה-הצפונית“ שאבנו את הדברים הבאים:

„הסוכן יונה קיכלר הפיץ שמועות ביפו, שחברה חדשה, מתחרה את החברה הידועה והיא „החברה הרוסית לספינות ומסחר“. לפי דבריו יש להחברה הזאת הרבה ספינות-נוסעים טובות הממהרות לשוט ומגיעות לקושטא בשבוע ימים, וגם מחיר הפתקאות הוא פחות. אני נאותי להסוכן הנ"ל והפלגתי באחת הספינות של „החברה-הצפונית“ ותוצאות הדברים הנני למסור כדי להזהיר את הרבים.

הספינה היתה ספינת משא ומקומות לנוסעים לא היו כל עיקר. היינו מוכרחים להשתרע על המכסה כי מקום אחר לא היה, בלי צל כל שהוא וכל היום הכה השמש על ראשינו. נוסף לזה היה המכסה מצופה בברזל וכשהתחמם חשנו בטעמה של אש-גיהנום. במצב זה נסענו חמשה ימים בלי מזון ומחיה, כי מזנון אינו נמצא בספינות הללו. ביום הששי כשהגענו לאחד הנמלים נתקבלו אורחים חדשים. העלו על הספינה עדר של סוסים והעמידו אותם בשורה אחת אתנו ותוכלו לשער את הנעימות היתרה בקרבת שכנינו החדשים. ובסוף כדי לחפות על כל המגרעות הללו, שטה ספינתנו „במהירות“ נפלאה ותגיע לקושטא בשבועים ימים, ואני וחברי, שקנינו פתקאות עד אודסה היינו מוכרחים לעזבה באיזמיר ולעבור על ספינה אחרת.

על החתום בא: קנישציקר

נתנו מקום לדברים הנ"ל, ואנו מקוים כי תבוא לנו עליהם תשובה.


"הצבי", שנה עשרים ושש, מס' 23, 26 באוקטובר 1909, עמ' 3. העתק דיגטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.