ביקור עורכנו ב„החמדיה“ – 1913

Savuranoglu_hamidiye

הסיירת התורקית "האמידיה". המקור: ויקישיתוף

ירושלם.

החמידיה בירושלים. – עורכנו מודיענו מאלכסנדריה כי אנית-המלחמה „חמידיה“ שהראתה כ"כ נפלאות במלחמה הנכחית הגיעה בימים האלה לאלכסנדריה.

בגליונות הבאים נמסור את פרטי הבקור של עורכנו באניה „חמדיה“ ושיחתו עם מפקד האניה ראוף פשה.

 

בקור עורכנו ב„החמדיה“ *)

אנית-השריון התורקית „חמידיה“ שהראתה כ"כ נפלאות והצטינה בגבורה אמתית הגיעה בזמן האחרון לאלכסנדריה והופעתה עשתה רשם גדול בעיר. מאות ואלפי אנשים עמדו על החוף לראותה ויריעו לכבודה תרועות שמחה. מושל העיר  ורבים משרי הממשלה המצרית עלו על האניה לברך את מפקדה האביר המצוין הוד מעלת ראוף ביי.

מובן כי אנכי השתמשתי בהזדמנות זו לבקר את האניה שלנו בכדי  למסור רשמים אחדים לקוראי „החרות“.

האניה עמדה קצת רחוק מן החוף וכמעט רחוקה מיתר האניות שעגנו אז שמה. בשעה תשע ועשרים רגע עליתי לאניה עפ"י רשות מיוחדת מהמפקד שקבלני מיד בחביבות רבה.

כשדרכו רגלי על גב האניה התחיל לבי דופק. רשם חזק שאי-אפשר לתאר עשתה עלי „החמידה“ בגדלה ובתכניתה ובסדריה ואפילו באי-נקיותה.

האמנם עומד אני על גב „החמידיה“? שאלתי לעצמי. האם זהו „השד“ הנורא כמו שכנוה העתונים? ובאמת מי שרואה את הפנים הצמוקים של מלחי „החמידיה“ חושב לרגע כי אלה הם „שדים“, צללים אמתים. אבל, כשחודרת העין במבט עמוק לתוך רשמי הפנים ורואה את עיניהם הבוערות כלפידים, ירגיש מיד את הגבורה החבויה בתוך הפנים וה„צללים“ האלה. כלם מפיקים עז וגבורה, אמץ ומרץ שאין דוגמתם. וכשמדברים אתך אתה נוכח שהם עשויים לבלי חת, שהם עלולים להקריב את נפשם על מזבח אהבתם למולדתם היקרה.

לקראתי יצא צעיר קצת גבוה, חסון ובריא וקומתו זקופה ופניו מפיקות עז ואמץ. בעיניו הקטנות והבהירות אפשר לקרא תבונה ודעת. זה היה המפקד ראוף ביי, שבא בכבודו ובעצמו לקבל את פני.

רגע עמד אצלי ואח"כ עלה על גב האניה ובמנוחה חרישית הסתכל בעבודת המלחים שהיו עסוקים וטרודים בהכנות הנסיעה, כי באותו יום הפליגה „החמידיה“ למקום בלתי-ידוע. ואחרי כן שוב פנה אלי  ויכניסני לחדרו היפה והמקושט בטעם מזרחי ארופי. על הקיר היתה תלויה תמונתו של הוד מלכנו השלטן וגם תמונתם של מחמוד שבקת פה, יוסוף עזידין, ואחמד ריזא ביי. שנינו ישבנו על ספה קטנה ושוחחנו כעשרים רגע.

בענוה יתרה, ובדברים מדודים ושקולים ספר לי כאוף ביי הגבור את כל התלאות הגדולות שעברו על אניתו „חמידיה“ עד שהצליחה להמלט מתוך מבצרי הדרדנילים ולא להראות לעיני האניות היוניות שהיו משוטטות הרחק משם ואורבות לצעדיה מכל עברים. המכונות לא השמיעו שום שאון. על גב האניה פרשו שמיכה שחורה ומתוך נקבי האניה יצאו אדים כערפל ממש שכסו אותה כלה. וכאשר עברה ה„חמידיה“ בין שורת האניות (זה היה בלילה) לא הרגישו בה כלל כי חשב חשבו את אדי האניה לערפל כבד. האניה התהלכה בזהירות יתרה באפן שהראתה סמנים של גבורה אמתית.

ראוף ביי ספר לי כיצד ירתה האניה על ספינות האויב בשיאו ובעוד איים אחדים, וכיצד מתהלכת ומשוטטת עכשו בים הגדול ורחב-הידים.

„כשעברתי דרך סן-יוהן-די-מידבה, – אמר לי ראוף ביי – ראיתי כשמנה-עשרה אניות-שיט ואניות-מפרשים יוניות וכעשר ספינות-מסחר. בתחבולה גדולה הצלחתי להשקיע הימה שמונה ספינות-מסחר ואנית-מפרשים אחת, ולהמלט מהר לים-איז'י.“

Mustafa_Kemal_ve_Rauf

מוסטפא כמאל אתטורק וראוף אורביי. המקור: ויקישיתוף

„ – אומרים כי על האניה „חמידיה“ ישנם פקידים ומלחים אנגלים המורים את דרכיה. האמנם נכון הדבר? שאלתי אני את המפקד.

„ – חס וחלילה! ענה לי ראוף ביי בבטחון גמור ובתנועה של גאוה. שקר ענו בי העתונים כי נלחם אני עפ"י עצת איזה מפקד אנגלי שלא היה ולא נברא. המפקד הראשי הוא אנכי בעצמי ואין איש אחר זולתי. אולם עלי לשבח את פקידי בפניהם – ובדברו הורה באצבעו על שלשה פקידים שעבדו בתא הסמוך – על הצטינותם במשמעת ובמלוא כל פקודותי. אבל…

הוא לא סיים את דבריו. מלח תורקי אחד, קצר אך מלא תנועה, בא לפני המפקד וילחש באזניו דברים אחדים בתורקית.

מיד קם ראוף ביי ויגיד לי לעלות עמו על המצפה. הוא התבונן רגעים אחדים באפק הרחב, הסתכל ובחן בעינו החודרת את עמדת האניה ועבודת המלחים ואחרי רבע שעה של הסתכלות והתבוננות עזב את מקומו ויגיד למלח הקצר:

„גייל, עלי, בראק! (בוא, עלי, וראה!). המלח עלי עמד במקומו ויחקה את מעשי אדונו ואחר-כך ירד ואמר: „ג'וק איי!“ (טוב מאד!).

אנכי עמדתי כמשתומם ולא הבנתי פשר דבר. אז נגש אלי המפקד ובבת-צחוק על שפתיו אמר לי:

„מלחי שלי טעה בחשבונו… אך אני נתתי לו לקח הגון…"

וטרם באר לי את ה„טעות“ שעליה מדבר, קראני לשוב לחדרו.

„מעולם לא יגעתי כמו עכשו – אמר לי ראוף ביי ויושיט לי סיגרה – אבל יגיעתי זו מנעימה את חיי. מטבעי איש סבלן אנכי ובסבלנות זו מרגיש אני ברוחי אמץ רב. אין אני נח אף רגע אחד. כל העבודה מוטלת עלי: ההפקדה, ההשגחה, הבקורת, סדור התכסיסים, ואפילו הכתבנות. אולם מרוצה אני לראות שפקידי ומלחי מקשיבים לי וממלאים את פקודתי באמונה ובהתמסרות אמתית.

ורק צר לי על דבר אחד – הוסיף המפקד החביב בסלסלו את שפמו הקטן בידו – על זה שאין אני מקבל משררת הימיה ידיעות בפרוטרוט על כל המארעות והמקרים הנארעים בתורקיה וכל פרטי המהלך של המלחמה. כל הידיעות שאני מקבל מהוזרה אינן מפורטות די-צרכן.

„אולם – סיים המפקד את דבריו – אין אני יכל להגיד כלום בשעה שהמצב חמור והממשלה עמדה בדאגותיה. כשהמולדת בסכנה צריך לרוץ אליה ולהצילה, וזאת עושה אני במלאי את חובתי ביחס למולדתי“.

שעת הפרידה הגיע ואנכי הגשתי להמפקד האהוד את תודתי בעד הפרטים שמסר לי בחביבותו וברכתיו כי יצליח בדרכיו ואויביו, שהם אויבי מולדתנו, ילבשו בשת ועליו יציץ נזרו.

ברשם חזק שאי-אפשר לתאר נפרדתי מהאניה „חמידיה“ שמלאה תפקיד נפלא שכמוהו לא ראינו בשום מלחמה וממפקדה ראוף ביי שמצטיין באמץ-הרוח ובאבירות הלב המצויים רק אצל התורקים ובני ערב.

חב"ר.

*) הכתבה הזו נשלחה בשעתה מעורכנו אך נאבדה בדרך, ומפני חשיבותה בקשנו מעורכנו לכתוב אותה מחדש. ואף כי עבר זמנה ראויים הדברים להשמע. – המערכת.


"החרות", שנה חמישית, מס' 157, 23 במרץ 1913, עמ' 2; מס' 202, 25 במאי 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

התנגשות בים – 1912

התנגשות בים.

סופיה. אנית המרוץ הטורקית „האמידיה“ פגשה בלילה ארבע אניות מוקשים בולגריות במרחק ארבעים מיל מווארנה. שתי אניות-מוקשים קרבו אל אנית המרוץ וזרקו בה מוקשים. האניה, שהמוקשים פגעו בה, הרימה אותות קוראים לעזרה לאנית מרוץ טורקית אחרת, שהחלה לירות באניות המוקשים. אח"כ הפליגו שתיהן לים הפתוח. אניות-המוקשים הבולגריות שבו אל הנמל. גורל אנית המרוץ אינו ידוע.

קונסטנטינופול. באופן רשמי מפרסמים את הרצאת מפקד האניה „האמידיה“, כי שתי אניות-מוקשים בולגריות נטבעו, והשלישית, שזרקה את המוקשים, נזוקה.


"הצפירה", שנה שלושים ושמונה, מס' 253, 24 בנובמבר 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

דיגים יהודים מצילים תורקים ממות – 1912

מתוך ומסביב למלחמה.

[…]

היהודים מצילים תורקים ממות.

להקוראים כבר ידוע על ידי התלגרמים כי סירה טרפידית יונית התגנבה חרש אל החוף בסלוניק והטביעה שם אנית-מלחמה תורקית. כעת כבר ישנם פרטים ברורים בדבר הזה; הדבר היה בחצות הלילה, אז התגנבה הסירה הטרפדית אל החוף ומבלי שהיה עוד שהות להזהר מפניה כבר השליכה שני טרפידים על האניה התורקית מחרבת-הטרפידים פטהי בולינד. האניה הפגועה נתמלאה תיכף מים, היורה התפקע שתי פעמים ולא ארך הדבר יותר מחמשה דקים והאניה טבעה.

עם התפקעות האניה נפלו אל המים: הקומנדנט של האניה, סגן האינזניר, הממונה על האלקטרי והמכונן, ועוד ארבעה מלחים.

בהיות השעה שעת חצות-לילה נמצאו הנופלים ברעה גדולה, אבל לאשרם נמצאו אז על הים דיגים יהודים ואלה מהרו תיכף בסירותיהם לעזרת האניה הטובעת, והנופלים המימה נצולו ממות. מספר המתים לא ברור עדין אבל את הנצולים ממות צריכים לזקוף רק על חשבון הדיגים היהודים.


"מוריה", שנה רביעית, מס' 249, 15 בנובמבר 1912, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ה"חמידיה" באלכסנדריה – 1913

Savuranoglu_hamidiye

הסיירת העותמאנית "חמידיה", 1914. המקור: ויקישיתוף

ה„חמידיה“ באלכסנדריה

עוד פעם באה החמידיה, ספינת המלחמה התורקית, לאלכסנדריה, והמצרים הריעו לקראתה תרועת שמחה וכל ארבע ועשרים שעה שיכלה לעמד באלכסנדריה, לפי החקים הנהוגים בשעת מלחמה לא חדלו הערבים להרעיש את חלל האויר בקריאות תחי חמידיה, תחי תורקיה, יחי האסלאם.

מיד בהגיע הספינה לנמל אלכסנדריה ירד אחד מפקידי המלחים אל היבשה ומסר כתב להממונה על הנמל, ואחר כך ירד מפקד הספינה ראוף בי וילך אל היכל החדיו ושם נתקבל לראיון אצל החדיו.

רבים מכתבי העתונים התאמצו לעלות אל הספינה אך לא עלה בידם רק לאחד מעורכי העתון האנגלי „אג'יפסיאן גזת“ הורשה לעלות, ואלה הדברים שספר העתון הנזכר אדות זה.

הגענו להספינה והתחיל וכוח ארוך עם קצת המלחים הערבים ופקידי הספינה שעמדו למטה וקצת הפקידים מלמעלה שעמדו שחים מבעד להמעקה. בלשון אנגלית צחה הצהירו לנו כי אפילו מורשה העתונים של העולם כלו אם יבוא לא יקובל, כי כך מצות רב החובלים, שאיננו כעת פה. „יבוא נא מחר“! – אבל מחר בבקר תפליג הספינה מהנמל.

והנה ברגע זה נשמעו קולות של תרועת שמחה מפי אלפי אנשים מתוך האניות שעמדו מסביב להחמידיה. וראינו כי בא המפקד ראוף בי.

המפקד הזה אדם דק הקומה, מראתו נחמד. נתקרבנו אליו:–

„הן! בא כחו של העתון אג'יפסיא גזת יוכל לעלות על הספינה“. – הוא בעצמו אינו יכול לאמר לנו כלום, אבל אין מונע אותנו מלשיח עם פקידי הספינה, אף על פי שצריך לאמר את האמת, כי גזרתי עליהם לבלי יגידו דבר.

– הנתקלקלה קצת הספינה מפני ספינות האויב שרדפו אחריכם?

– שום קלקול. לא נפגענו, ולא נפל ממנו אפילו איש אחד, למן היום שהפלגנו מן הדרדנילים ביום י"ד ינואר. יבדק נא אדוני את כתלי הספינה מצא לא ימצא שום סימן של פגיעת כדור. הקלקולים שתקנו במלטה נעשו בסבת הסערה שהיתה על הים. מי הים הגיעו עד המכונות שלנו. אך לא האויב עשה לנו שום רע.

– בכלל, היה לכם נחת רוח?

– נחת רוח הרבה. שיטתנו עלתה יפה מאד.

– אבל, הלא מכחישים הידיעה שנתפרסמה כי הייתם בקסנדרה?

– הכל מכחישים, ענה המפקד בבת צחוק, ויכנס אל התא שלו.

ופקידי הספינה, חרף מצותו של המפקד, דברו בכל זאת. הם באים עתה מים אדריה, ויספרו כי עשו בסן גיאובני הרבה יותר נזקים ממה שהודיעו התלגרמים. הם הטביעו שבע ספינות יוניות וסרביות, אפס הים אינו עמוק במקומות ההם והאנשים יכלו להנצל. ספינת קיטור אחת נחרבה כלה. הם לא יכלו לראות כמה אנשים טבעו, אבל, הידיעה שפרסמו התלגרמים כי נאבדו חמשים איש היא הרבה למטה מהאמת. בנוגע למה שהם יעשו עוד – זה סודו של המפקד. אבל הם מקוים לשוב בקרוב לאלכסנדריה, ואז יוכלו לספר יותר. ועד העת ההיא – שלום!

בכלל, הם עושים רשם טוב מאד בענותנותם, כאלו לא ידעו כלל שמעשי ספינתם הקטנה מפוארים בכל העולם כולו.

העתונים מודיעים, כי החמידיה לקחה אתה מאלכסנדריה חמשה ועשרים אלף לירה זהב. במשך הזמן שעמדה הספינה בנמל אלכסנדריה נשלחו אליה אניות טעונות מכל מגד: פירות, ארז, צוקר, והכל נשלח להם חנם מגדולי עשירי הערבים. באי כח החברה המאספת כסף להימיה התורקית עלו על הספינה ומסרו לידי המפקד סכומים גדולים, והודיעו לו כי הם מוכנים ומזומנים לשלוח לו כל מה שצריך.

מנצור יוסף פשה, נשיא החברה, צוה לשלוח על חשבונו מאתים טון פחם, אך הממשלה אסרה למסור הפחם להספינה, ואף על פי כן, בדרך לא רשמי הובא הפחם להספינה.

בהעתון „אתאלי“ נתפרסמו דברים שאמר מפקד הספינה לבאי כחה של חברה ערבית אחת:

„תוכל להגיד לכל העתונים – אמר המפקד של החמידיה – כי המעמד בתורקיה טוב מאד, וברוך השם עתידה יהיה מזהיר. אנו לא נשוב לקושטא אך נשאר בים התיכון ונמלא את חובתנו. בקושטא אין צרך בעבודתנו, לו היה צרך שם בנו היינו שבים שמה. דעו לכם שאין שום סכנה מרחפת עלינו, וברוך השם נוכל להגן כלנו על עצמנו, כי האניות היוניות הרודפות אחרינו אינן יכולות לירות אלא למרחק שלש מאות מתר והמקלעים שלנו מגיעים עד עשרת אלפים ירד. אין לי צרך בפחמים, יש לנו הרבה, ותוכלו להכחיש מה שספר העתון בשיר כי קצת מלחים נוצרים שהיו לנו נמלטו וגלו הסודות של החמידיה. אין לנו מלחים נוצרים, כל המלחים שלנו הם מושלימים, יראי אלהים, מתפללים וממלאים חובתם להמולדת“.


"האור" (לפנים "הצבי", "השקפה"), שנה שלושים ואחת, מס' 155, 24 במרץ 1913, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אנית-המרוץ הטורקית "האמידיה" – 1913

Hamidié,_Croiseur_de_1ère_classe

הסיירת "האמידיה" ומפקדה ראוף אורביי, 1913

פיליטון קטן.

אנית-המרוץ „האמידיה“.

שמועות סובבות, כי אנית-המרוץ הטורקית „האמידיה“ תפשה אנית-מרוץ יונית, שנמצא בה מלך יון החדש קונסטאנטין בדרך נסיעתו מפיריי לסאלוניקי.

אנית-המרוץ „האמידיה“ פרצה לה דרך בין שרשרת גדולה של אניות-שריון וסירות נושאות מוקשים.

אנית-המרוץ „האמידיה“ טבעה בים שתי אניות יוניות.

באחת: בכל אשר אתם פונים, לימין או לשמאל, תמיד אתם נתקלים באנית-המרוץ „האמידיה“. בכל מקום אתם מוצאים את „האמידיה“, והיא בבחינת „רואה ואינה נראית“, נסתרה ומתגלית, מתגלית ונסתרה, היום אתם רואים אותה בים זה, ומחר – בים זה ומלוא כל הימים כבודה.

לליציני הדור יש כאן מקום להתגדר בו. הם יכולים להתלוצץ בטורקי האומלל ובגוזמאותיו, בשעה שהוא מדבר על דבר „האמידיה“.

אבל להיסטוריון העתיד לכתוב באיזה מן הזמנים ע"ד מפלתה של טורקיה ועל אבדן הממלכה העותומנית בתור ממלכה אדירה, תשמשנה המעשיות המסופרות ע"ד גבורותיה של אנית-המרוץ „האמידיה“ חמר יפה לכמה דפים מעוררי-לב.

מתוך הדפים האלה יתגלו לעיניו כל היאוש והצער והיגון של העותומנים – שאבדו להם חלק גדול מארץ מולדתם וכבוד מחנה-צבא אדיר – והאמונה באנושות, והאמונה באירופה והאמונה בכח הצלחתם.

הנביא מחמד חלץ מהם, והכל יורקים בפניהם. מי שהיה עבד משועבד בקונסטאנטינופול, היוני שלא העיז להרים את ראשו, נהיה היום לאדון במטרפולין הטורקית, והוא שוחק, לועג עתה בעתונים שלו לכל מה שנושא עליו חותם הטורקיות, למחנה-הצבא, לחגים ולכל העם.

ומי לא ימלא פיו שחוק בשעה שהגלגל חוזר לרעה?

באחת: „קיסמיט“, „קיסמיט!“ פירושו: הכל אבד! צריך לכרות קבר בידים ולשכב בו מבלי קוות לכלום ומבלי חכות לכלום.

ופתאום הופיעו הככבים הבודדים, נקודות-האורה המיוחדות: אינוויר-ביי, שוקרי-פחה. הם לא יצילו את הנקרע; אבל הלואי שישיבו ליושנו את הכבוד לכל הפחות.

הכבר פסו תמו הגבורים מטורקיה?

וכככב מזהיר ביליל ישימון הופיעה גם אנית-המרוץ „האמידיה“. קמו הפייטנים והנעימו לה זמירות, קמו הדירווישים ועשו לה כונים, קמו המולים והעריצוה בתפלות ובתשבחות.

וה„אמידיה“ נעשתה קרן-האורה היחידה אשר הבריקה בעלטה הגדולה המקפת והלוחצת והמחנקת את העם האומלל, את העותומנים אזורי-הכבוד מלפנים.

יען כי אינוויר-ביי הוא גבור, אבל גבור אומלל. לראשו לא תענד האגדה עטרות. אין העם סולח לו את מיתתו של נאזים פחה – ושוקרי פחה הלא הוכרח להסגיר את אדריאנופל לאחר הגינו עליה בתוקף של גבורה, שלא נשמע כמותו.

וגם את זה לא יוכל העם לשכוח.

אין שוכחים מפלה אפילו לאחר מלחמת-גבורים, אפילו בשעה שלא היתה ברירה אחרת.

ומה אפוא נשאר לטורקיה? לא נשארה בלתי אם אנית-המרוץ המופלאת „האמידיה“, היוצאת על פני ימים בלילות עם מאורות כבויים, בחשאיות יתרה וכולה סוד ותעלומה כשודדי-ים, ותמיד היא באה בשעת הכושר ותופשת מה שצריך לתפוש. ממלאה היא את חובתה ועושה את שלה, גורמת נזקים לאויב, תומכת במולדת ונעלמת…

ואין איש יודע את מקומו של אותו מגין ומנחם, ואין איש יודע זיק-תקוה זה, מקור-נחת זה – איהו.

נפלה, נפלה אדריאנופול וגם צ'אטאלרז'ה קרובה לנפול. נכבשה יאנינה ועוד מעט וכוס זה תעבור גם על סקוטארי, ואפילו קונסטאנטינופול עצמה אינה בטוחה מפחד רע. הכל נכנע, הכל נשתעבד, הכל – חוץ מאנית-המרוץ „האמידיה“. היא אינה רוצה להכנע, היא צפה על  פני ים ולוקחת נקם, היא ממטירה חצים, זקים ומות. כל אלה אותות נאמנים הם, כי לא אבד הכל עדיין. כל שרידי הגבורים נאספו באנית-המרוץ „האמידיה“ וביניהם נמצא האחד, והוא אופיציר-של-ים פשוט, שהוא רוח החיה בכל הגדוד; הוא המעודד והמאושש והקורא למלחמה ומברך את הנלחמים ואורב אל האויב.

אָ, „האמידיה!“ „האמידיה!“

קראתי את הדברים בשוקי קונסטאנטינופול. בבתי-הקהאווה האפלים למחצה מנעימים זמירות לכבודה של „האמידיה“. כמדומה לי, כי אילו היה הלורד ביירון, אותו הפייטן הגאוני בעל הדמיון הנלהב, שנלחם לפנים בעד חירותה של יון, חי היום – מי יודע? אפר שהיה נמצא עתה באנית-המרוץ „האמידיה“ והיה מחבר שירי-הימנון.

הלא הוא אהב את החלשים.

מגן אחד יש ובו תולים את כל תקוות-העם. הוא צריך לעשות הכל, הוא צריך לבוא לכל מקום ברגע הנכון, והפאנטאסיה העממית מיחסת לו דברים הרבה, שלא היו במציאות כלל.

בבתיהם הכהים למחצה יושבים העותומנים האומללים ומעשנים את ה„קאליאן“ שלהם וחושבים בוודאי: מה  יפה היה הדבר אלמלי נפל אחד ממלכי הבאלקאן שבי בידי הטורקים – ועוד יותר יפה ויותר מהודר היה זה, אלמלי אירע הדבר במלך היונים החדש, במנצח קונסטאנטין.

ומי אפוא מוכשר לבצע מזמה אשר כזו אם לא אנית-המרוץ „האמידיה“?…

וכך הולכות ומתפשטות ידיעות, טלגרמות בדויות, שיסודתן ביאושו של העם, בתקותו האחרונה, בזיק האחרון…

ש. גוריליק.


"הזמן", שנה שלישית, מס' 74, 11 באפריל 1913, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

„מלטה ואר“ ! – 1913

Savuranoglu_hamidiye

הסיירת הטורקית "האמידיה", 1914. המקור: ויקישיתוף

„מלטה ואר“!

אינני יודע מהו הרגש שהרגישו רוב הקוראים למקרא נפלאותיה של ספינת-המלחמה התורקית „חמידיה“. אך אנכי, כשאני לעצמי, הנני כל התפעלות. אין אני יכול לשכח את הרגש המר שתקף אותי, בכל פעם שהייתי עובר על פני הדרדנלים ובים השיש, והייתי רואה – לפני שנים רבות כמובן, – את ספינות המלחמה התורקיות כמו תקועות בשטח המים השקטים, מעשנותיהן כבויות, המכסה ריק ממלחים ומחובלים והמקלעים בוכים בפיותיהם הפעורים. כי זהו הדבר: הימיה התורקית, בימיו הטובים של עבד-אלחמיד, היתה רק על הניר. למעשה היתה הימיה לא יותר מקבוצה של תיבות עתיקות, הצפות על פני המים, – סמל בולט של אפסות כחותיה של ממלכתנו.

הכל יודעים את הספור היפה בדברי-ימי תורקיה. זה היה בערך לפני מאה עד מאה וחמשים שנה. אחד השולטנים שלח את נגיד החובלים שלו בראש צי תורקיה לרדוף אחרי האויב שנמלט לאי מלטה. בימים ההם לא היו עדיין לתורקיה אניות קיטור, ואולם אניות המפרשים היו יודעות על כל פנים לזוז. נגיד החובלים הפליג מים השיש אל ים האיים. שבוע אחרי הפליגו שב לקושטא.

ויתפלא השולטן על מהירותו של הנגיד, ויבן כי בטח לא מלא את פקודתו, וישאל בזעפו:

– למה זה שבת חיש מהר כל כך?

ובקול בטוח, מבלי כל פקפוק, השיב הנגיד:

– מלטה יוק!

זאת אומרת: „אין כלל מלטה במציאות!“

המסכן נסה למצוא את האי מלטה ולא ידע איך להגיע אליה. לכן חשב במחו הפשוט, כי אין כלל מלטה בים התיכון.

והיום – מה שונו הדברים!

לא בלבד ש„החמידיה“ התורקית העיזה לצאת מהדרדנלים; לא בלבד שהבקע הבקיעה, למרות השגחת היונים, את דרכה עד לאיי יון, ובנמל סירה הטביעה ספינת מלחמה יונית, הפסיקה את פעולת החשמל בעיר והחריבה כמה בנינים, אלא שהצלח הצליחה להקדים להגיע לנמל-סעיד שני ימים לפני הספינות היוניות הרודפות אחריה. שמה נשארה יותר מלפי החוק, – שני ימים שלמים – משם הלכה לסואץ. בסואץ נשארה יותר מכפי הזמן – כשבוע ימים – מסואץ שבה על עקבותיה, דרך התעלה, ותשהה בנמל-סעיד שעות אחדות, ומשם – למרות השגחת האניות היוניות – עשתה דרכה לעמת האי מלטה…

וראו זה פלא: התלגרף הודיענו:

א) כי האניה הגיעה בשלום למלטה.

ובכן – „מלטה ואר“! – לאמר, שבשביל הימיה התורקית של היום „יש מלטה“ בים התיכון.

ב) האניה הספיקה להצטיד בכל מיני צידה ולהפליג שוב ממלטה – אולי לעמת  אזמיר והדרדנלים, לאמר – שמפקד האניה התורקית, רעיף-בי, לא יצטרך להשתמש במלים מוזרות ונוראות כאותן שבטא הנגיד הנזכר להשולטן התוהה.

„מלטה ואר!“

יש מלטה!

ולא העובדה שרעיף-בי מצא את מלטה היא המעוררת בנו שמחה. סוף-כל-סוף אין זה דבר גדול בימינו, ורב החובלים היותר פשוט ידע להתכון אל מטרה מהמטרות, מה שמשמח אותנו, העותומנים, הוא השנוי הכביר שבא בימיה התורקית והרוח החדשה שמרחפת עליה.

כי מיום שהוכרזה החושמה, מיום שנתעורר העם – נתעוררה גם הימיה, לא יותר תהיינה הספינות בים השיש לסמל של תורקיה החלושה, הדוממה, המתה. לא יותר יבכו המקלעים בפיותיהם הפוערים והריקים. תורקיה הימית אינה יותר מלה יפה, חסרת כל ממשות. יש ימיה תורקית, יש חובלים תורקים, יש מלחים תורקים ויש רוח ימי תורקי, או יותר נכון – עותומני.

עם, שלמרות עברו המכביד עליו יכול לפחת נשמת חיים בתיבותיו העתיקות ולעשות מהן אניות. עם, שהרהיב עוז בנפשו לצאת ב„תיבותיו“ אלו נגד אויב ימי חרוץ כהעם היוני. עם, שהוציא מקרבו ספינה כה„חמידיה“ ונגיד כרעיף-בי – עם זה יכול לקוות לעתיד ימי מזהיר, ויחד עם זה לעתיד פנימי גדול.

ואגדת ה„מלטה יוק“, שסמלה בכל-כך אמתיות את תורקיה אשר מתה תניח מקומה לאגדת „מלטה ואר“, שתסמן באמתיות לא פחות אמתית את תורקיה השואפת להיות…


"האור" (לפנים "הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 131, 23 בפברואר 1913, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.