אניות נוסעים

הנסיעה האחרונה של ה„קרונפרינצסה צעציליא“ – 1916

Drawing_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_at_sea_by_an_unknown_artist

אנית הנוסעים "קרונפרינצסה צציליה". המקור: ויקישיתוף

הנסיעה האחרונה של ה„קרונפרינצסה צעציליא“.

הקונסול הגרמני, פֿרייער, נמצא באמריקה בשעה שפרצה המלחמה. ע"י גלגולים רבים ומוזרים עלה בידו לשוב משם לגרמניה. אחרי שהשתתף בקרבות על החזית המזרחית והמערבית קבל מלאכות לפקד פלוגת-צבא במזרח. מפאת זה יצא אל הערבה. בה„פאס. צט"ג“ מספר הקונסול ע"ד נסיעתו באניה ה„קרונפרינצסה צעציליא“, ששם הדביקתהו הידיעה ע"ד התפרצות המלחמה בשעה שנמצאה הספינה בלב ים:

בכ"ז יולי עזבה ה„קרונפרינצסה צעציליא“ את חוף הולבוקען.היא היתה מלאה נוסעים, והרבה אלפים איש באו ללוות את היוצאים ולתת להם את ברכת הדרך. הימים הראשונים של הנסיעה היו יפים ובהירים, מזג-האויר של הקיץ היה שוקט. בין הנוסעים אמנם נראו פקידי-צבא יותר, מכפי השיעור הרגיל. נמצאו הרבה אופיצרים אנגלים וצרפתים. במחלקה השניה נמצאו רזרוויסטים צרפתים ורוסים, גרמנים ואוסטרים. בין הנוסעים נמצאו ג"כ דפלומט שוויצי בעל כהונה גבוהה; אשתו של אחד הדפלומטים האמריקנים, סוחרים אנגלים ואמריקנים, גבירות אמריקניות אחדות ועוד איזו בני-אדם, שאין להם אופי ברור ומסוים ושאפשר לפגוש אותם תדיר על מכסי האניות השטות על האוקינוס.

למעלה מהתאים, בתא-הקפיטן ישבו שני בנקירים נויורקים מפורסמים, אשר נסעו לאירופה, כפי שהתברר אח"כ, ביחד עם טרנספורט-של-זהב גדול, אשר נועד בשביל פאריז ולונדון. אותו הטרנספורט הגיע לעשרת מיליון ל"ש. זה היה הסכום היותר גדול שמסרו אז לאנית-מסחר להובלה. האניה ה„קרונפר. צעציליא“ יחד עם הסחורות הטעונות עליה נערכה בשיעור ט"ו מיליון ל"ש.

באירופה הלך המצב הלך וקשה. על האניה הופיע עתון מיוחד שהיה מפרסם טלגרמות שנתקבלו עפ"י הראדיוטלגרף. מן העתון הזה נודע לנו, כי רוסיה, צרפת ואנגליה מהלכות אימים על גרמניה. בין הנוסעים כמעט עברה רוח רעה. נראה היה, שהם מתבדרים ומתגודדים כנופיות כנופיות לבד. כולם נחלקו לשני מחנות, אשר לא התיחסו אמנם זל"ז באיבה, אבל השתמטו מלהזדמן יחד. רק האמריקנים הוסיפו להתיחס לכל הנוסעים בלי הבדל, אבל גם מצדם ניכרת היתה איזו קרירות.

את הקפיטן החביב, פוללאק, אי אפשר היה לראות עתה לפעמים קרובות כמו שהיה נוהג. אם שליד השלחן, בשעת הארוחה, לא ניכרו עפ"י רשמי פניו עקבות הטלגרמות האל-חוטיות הרשמיות שהיה מקבל בכל שעה ושלא ניתנו לפרסום. זהו אדם חביב ומצוין, הקפיטן הזה והוא ידיד זקן שלי. בשנת 1900 נסעתי יחד עמו באסיה הדרומית. עכשיו הוא הקפיטן הראשון בין רבי-החובלים של הללויד: הוא נחשב למעולים שבעוברי-הים.

בל"א יולי בערב ישבו אחרי הארוחה שלשה אנשים על המכסה והזינו את עיניהם במראה היפה של הים וקרני הלבנה שטבלו בגליו. הלילה היה יפה ונעים. אחד מן החברה ישב וחלם בעינים פקוחות, השני התבונן בעונג לעגולי העשן של הסיגרה שלו, השלישי הסתכל במרומים ובכוכבים המזהירים והמבריקים במקום זה יותר מאשר במקומותינו.

„האם יצא הירח מדעתו?“ – קרא פתאם החוזה-בכוכבים הזה. החולם והמעשן חרדו למשמע הקריאה הפתאומית. אכן, הירח עזב את דרכו הרגילה והתחיל להסתובב במהירות גדולה מסביב לאניה, ויחד עמו יצאו במחול ה„עגול“ הזה גם כל כוכבי השמים!

גם מבלי עזרתה של חכמת התכונה ונסיונותיה הוברר לנו תיכף החזיון הזה: אנית-הקיטור הגדולה, שעליה נמצאנו, סבבה פתאם על מקומה והתחילה לשוט אל המקום שממנו באה.

התנועה הזאת לא עברה מבלי שהכירו בה גם נוסעים אחרים. תיכף נאספו חבורות וקבוצות שונות אשר דנו על המאורע, על סיבותיו ותוצאותיו. כעבור זמן קצר אח"ז הקהיל הקפיטן את כל הגברים אל האולם הגדול, שנועד לעישון ונשא באנגלית את הנאום הקצר הזה:

„המלחמה הוכרזה בין גרמניה ובין רוסיה, צרפת, אנגליה! ה„קרונפרינצסה צעציליא“ שבה לאמריקה. יש לנו פחמים ומכולת למדי ואין שום יסוד לחששות. בבקשה, הרגיעו את הגבירות, מפני שאינה נשקפת לנו שום סכנה“.

מפי הגרמנים והאוסטרים התמלטה תרועת-ששון אבל מהולה בצער ע"ז, שאי-אפשר יהיה להם עתה לבוא לארץ מולדתם. אצל האופֿיצרים האנגלים והצרפתים ניכר היה בטוי של התמרמרות וקצף מפאת זה, שהאניה היקרה והגדולה הזאת לא נפלה בידי האנגלים. אצל הגבירות – פחד היסטרי וחרדה. אלה היו הרגשות השונים אשר הובעו ע"י כל הנוסעים בעקב המאורע הגדול.

First_Class_Dining_Room_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_(length_view)

חדר האוכל של המחלקה הראשונה. המקור: ויקישיתוף

הקפיטן פוללאק הקדים בנאומו את יום הכרזת המלחמה, מפני שההכרזה של המלחמה נתפרסמה באירופה רק בימים הראשונים לח' אוגוסט. אבל מובן מאליו, ששלטון הללויד הצפוני-גרמני, אשר צוה להקפיטן בטלגרמת-רמזים לשוב לאמריקה, ידע על סמך ידיעות מדויקות, שקרב זמנה של המלחמה. הפֿורמליות של ההכרזה הרשמית לא היתה חשובה ביחוד בנידון זה.

הימים שבאו אח"כ הביאו אתם שנויים ותמורות כאלה, שגם הנוסעים הרגילים באניות לא ידעו על אדותם. את ארובות-העשן משחו בצבע כתום ועל זה הוסיפו עגולים רחבים ושחורים, למען שיהא נדמה מרחוק, כי האניה שייכת לחברה אנגלית ידועה, שאניותיה גם הן יש להן ארובות-עשן מצבע זה. את השם של האניה כסו בצבע שחור. את החלונות של האולמים ושל התאים כסו בלילות בארג-מפרש, למען סתום בעד האור. כמו-כן חדלו מלקבל מאת הנוסעים טלגרמות אל-חוטיות לשלחן אל היבשה. אם שמתחלה, בכדי שלא להרגיז את הנוסעים, היו מקבלים מידיהם את הטלגרמות, אבל לא היו משלחין אותן, מפני שכל אות וכל נקודה היתה יכולה לשמש הודעה לאויבינו. כעבור איזה זמן השיבו להנוסעים את טופסי הטלגרמות שלהם עם הכסף אשר הכניסו בעדן.

השיבה הפתאומית של האניה לאמריקה לא נעמה ביחוד להבנקירים האמריקנים. אחרי התיעצות קצרה פנו שנים מהם להקפיטן והודיעו, שיש בדעתם לקנות את האניה כולה. הם נכונים לשלם בעדה מחיר גבוה מאד ככל אשר יתאים לבעליה. הם הוסיפו, שהקפיטן יכול לשאול עפ"י הטלגרף האל-חוטי את הדירקציה של הללויד בברעמען בדבר התנאים, או אם אינו רוצה לשאול, יכירו הקונים את הקפיטן לבעל האניה גם מבלי אישור הבעלים. הקונים ירימו תיכף את הדגל האמריקני על האניה ותחת חסותו של הדגל הזה ישוטו לאנגליה. הבנקירים האנגלים תמכו גם הם בחבריהם האמריקנים. הקפיטן לא יכול להתאפק מצחוק-קל למשמע ההצעה האמריקנית הזאת. ואולם ברוב עמל עלה בידו להוכיח להבנקירים, שאין לו החפץ לעשות את העסק היפה הזה, מפני שבזמן מלחמה אי-אפשר למכור שום אניה, היכולה אפשר להיות לאנית-מרוץ גרמנית.

בינתים נסענו במהירות גדולה אל הגלילות הצפוניים של הים האטלנטי, הרחק מדרך שיט האניות הגדולות. כבר ביום השני היינו לוטים בערפל אשר שם סתרה עלינו. המכונות לא השמיעו את שריקתן, החלונות היו מכוסים בלילה; במהירות של כ"ד קשרי ים בשעה הוספנו לשוט. זה היה יותר מדי בשביל העצבים של הגבירות האמריקניות העדינות. למען הרגיען במעט הוכרח הקפיטן להשמיע את קול החליל של המכונה לכה"פ בטון חרישי, פעם אחת בכל רבע שעה; שריקת החליל כמו נסכה ברוח השאננות האלו את הבטחון, שאניתנו לא תזדקר אל התהום ולא תפגע באניה אחרת.

בצהרי יום אחד פרצה פתאם קרן-שמש בעד הערפל אשר מסביבנו. לפתע היה אור מסביבנו והמרחקים נגלו כולם. איפה אנו? – על גובה עיר החוף האנגלית, האליפֿאקס, בירת שוטלנדיה החדשה! לאשרנו היה המרחק מן החוף גדול כל-כך, עד שמשם אי-אפשר היה לראות אותנו וגם לדלקנו. רק אניות-התורן הלבנות והרבות אשר סביב שתו עלינו, אניות אנגליות כולן, התבוננו בתמהון לאנית-הקיטור הענקית, אשר הופיעה לפתע פתאם ביניהן. ואולם אחדים מהאנגלים הכירו בודאי, שאניתנו היא גרמנית. ראינו, כי אניות-תורן אחדות מהרו לשוב ולשוט להאליפֿאקס, למען הודיע שם על מראה עיניהם. אפס אנחנו לא פחדנו מזה. המרחק מהאליפֿאקס היה גדול. אנית-מלחמה של האויב או אנית-קיטור עם טלגרף אל-חוטי לא נמצאה לאשרנו במקום זה.

פקיד הטלגרף שעל ה„קרונפרינצסה צעציליא“ לא היה צריך לשלוח שום טלגרמות, ולמרות זה עמד יומם ולילה ליד המכונה שלו, בכדי לקבל את ההודעות האל-חוטיות של אניות אחרות. שעות מעטות אחרי שנקבלה הפקודה המסוימה של שלטון-ללויד קבלו שורה ארוכה של פקודות שנשלחו מגרמניה לאניות גרמניות אחרות, אשר שטו על הים האטלנטי. בהן נצטוו הקפיטנים לשנות את מהלך האניה ולהסתתר בחופים ניטרליים. עד כמה חשובות היו הפקודות האלו אפשר לראות מן העובדה, שמלבד האניות שנמצאו בשעת התפרצות המלחמה בחופי האויב נפלו רק מעט מאד מהן בידי האויב.

מענינות עוד יותר בשביל הקפיטן פוללאק היו שיחות אל-חוטיות שונות אחרות, אשר התנהלו בשפה האנגלית בין אניות-המלחמה הצרפתיות והאנגליות, אשר שטו ליד החוף המזרחי של אמריקה וכמו-כן בין האניות האלו ואניות-הנוסעים האנגליות. בשיחות האלו, אשר מפאת אי-הזהירות התנהלו, כפי שנזכר, באנגלית, נדברו רבות גם על אדות ה„קרונפרינצסה צעציליא“, שנעלמה פתאם ועקבותיה לא נודעו. על יסוד השיחות האלו הוברר, ששלש אניות-המרוץ האנגליות ושתים הצרפתיות, שהיו שטות במימי אמריקה הצפונית בתור משמר על צי-הדייגים הקנדיים והצרפתים, חנו עכשיו לא-רחוק מהמבואות אל החופים האמריקנים וארבו לאניות גרמניות, וביחוד להשלל היקר – ה„קרונפרינצסה צעציליא“. להלן נודע לנו מן השיחות הללו, שהצרפתים והאנגלים אינם יודעים את מקומנו, והם משערים, שאנו שטים במימי אירופה, או אנו מסתתרים בחוף ספרדי. בודאי גדל תמהונם, כאשר נודע להם, כי עברנו לא-רחוק מחופי אנגליה.

First_Class_Drawing_Room_of_the_SS_Kronprinzessin_Cecilie_(painting_of_Crown_Princess_Cecilie_herself)

חדר ההסבה של המחלקה הראשונה. המקור: ויקישיתוף

שוב הליט אותנו הערפל, עד כי אפשר היה לראות רק על מרחק של מטרים אחדים. הוספנו לשוט קדימה, לנוכח מטרה בלתי-ידועה. כל אחד התפלפל ועמל למצוא – איזהו החוף, שאליו נבוא, לבוסטון אול פורטלאנד, או לדרום משם; אבל אפשר היה לשער, כי על המבואות חונים האויבים ואורבים לנו.

בלילה ראו נוסעים גרמנים אחדים, כי מן הגשר האמצעי אשר ממעלה למכסה ניתנים איזה אותות-אור. הקפיטן, אשר הודיעו לו תיכף עד"ז, אסר תיכף את האופֿיצר האנגלי אשר עשה זאת ושם עליו משמר.

בלילה ההוא לא נתנו שנת לעינינו. כל אחד חפץ להיות ער בשעות האחרונות הללו. לפנות בוקר התחיל לטפטף גשם, והנוסעים נתפזרו לתאיהם. רק הקפיטן והאופיצרים אשר לו, אשר זה כששה ימים כמעט לא סגרו את עיניהם, עמדו על משמרתם. עוד שני נוסעים גרמנים עמדו על המכסה הרטוב. פתאם עלתה השמש ופזרה את העבים. לא עברה עוד חצי שעה וממעל לנו התרוממו שמים כחולים ועמוקים. ממולנו נראתה רצועת-יבשה תלולה. איפה אנחנו? בכל אופן, בתחום מימיהן של ארצות הברית. „בשעה מוצלחת!“ – קראתי אל הקפיטן.

עוד זמן קצר והנה משני העברים התנשאו צורים וכפים מכוסים יערות ברושים. ביניהם שטה האניה עד הגיעה לאמת-ים בהירה ושקופה, לא רחוק מאי עטוף יערות. זה היה „באר הארבאור“, אחד מנאות-הקיץ הנעימים במדינת מעהן שבאמריקה, לא רחוק מהגבול הקנדי. לא עברה עת רבה וכבר נאספו על החוף כל הקייטנים, שהתעוררו משנתם בגלל המאורע המצוין הזה, וכבר מהרו רבים להביא את מכונות-ההצלמה ולצלם את האניה הגרמנית הגדולה.

אחרי מלוי הכללים הפֿורמליים ביחס לשלטוני החוף, עזבנו את האניה, למען שבת במסע מיוחד ולנסוע לנויורק. עם הקפיטן פוללאק החלפנו לחיצת-כף חזקה, ובקריאה „תחי גרמניה“ נפרדנו איש מעל אחיו.

ה„קרונפרינצסה צעציליא“ עמדה על עוגנה ב„באר הרבאור“ עוד חודשים אחדים, אח"כ הובאה תחת חסותן של מחבלות אמריקניות לבוסטון, ששם היא נמצאת עד היום ומחכה לקץ המלחמה. עשרת מיליון הל"ש שנמצאו עליה נשלחו בחזרה לנויורק, למפח-נפשם של הבנקירים. משם נשלחו אח"כ בשיעורים אחדים לאנגליה דרך קנדה.


"הצפירה", שנה ארבעים ושתים, מס' 110, 17 במאי 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

 

 

אסון אנית הקיטור "ויקסבורג" – 1875

חדשות שונות.

[…]

עוד לא שכחנו אסון אנית „שיללער“ עם יותר משלשה מאות נפשות אשר אבדו בתוכה והנה חדשה באה כי האניה „וויקסבורג“ במסעה מן קוויבעק באמעריקא אל ליווערפאל. בראשון לירח יוני פגעה בהר קרח על הים והוכתה כך עד אשר בזמן מועט אח"כ נטבעה עם אנשיה. האניה ההיא נבנתה בשנת 1872, אורכה שלש מאות וששה עשר, ורחבה שמנה ושלשים רגל, משאה אלפים וחמשים טאן, כח מכונת הקיטור אשר לה שלש מאות פעמים ככח הסוס. היא עזבה את החוף ביום שבעה ועשרים לירח העבר ואחרי היותה תוך המים חמשה ימים קרה לה האסון ההוא. בעת האסון הורדו שלשה אניות הצלה עבור הנוסעים ואנשי האניה. במדריגה ראשונה היו חמשה אנשים, בשניה עשרה אנשים, בשלישית שלשים ואחת. המה עזבו את הוויקסבורג עם ששה וארבעים נפש ורב החובל, אשר ביחד נטבעו עם האניה. אנית הצלה הראשונה פגעה באניה „ארץ געארגיא“ ותקח את החמשה אנשים לתוכה ותביאם אל ניוארק, והשניה נמצאה ע"י צידי דגים קרוב לנויארק וגם המה ניצולו. אך מהשלישית עוד לא נשמע דבר ויוכל להיות כי גם היא תנצל ע"י איזה אניה.


"חבצלת", שנה חמישית, מס' 37, 16 ביולי 1875, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אסון ה„טיטניק “ – 1912

Titanic_paperboy_crop

העיתונים מבשרים על אובדן "טיטניק". המקור: ויקישיתוף

תלגרמי רייטר.

מן 17 עד 19 אפריל

האסון הגדול.

ניו יורק. – נתקבלה ידיעה אלחוטית מהספינה טיטניק, כי נכשלה בהר קרח והיא דורשת עזרה, הספינות וירגיניאן, גולימפיק ובלטיק ממהרים לעזרתה, הוירגיניאן היא רחוק מהטיטניק 170 מיל והבלטיק 200מיל, הידיעה האחרונה להוירגיניאן נפסקה באמצע. הטיטניק היא הספינה היותר גדולה בעולם שזה עתה נבנתה והלכה הפעם הראשונה מסואוטאמפטין לניורק, עזבה את סואטאמפטין ביום 10 לח"ז, היו עליה 320 נוסעים של מחלקה הראשונה. כל הנוסעים עליה היו 2000 איש.

קאפ ראש. – הטיטניק נכשלה בערב שעה 10 עם 45 דקים בהר קרח ודרשה מיד עזרה, אחרי חצי שעה נתקבלה הידיעה: טובעת בראשה, מצילים את הנשים ע"י ספינות ההצלה.

לונדון. – ספינות קנדות ואמריקניות מודיעות כי הקרח שט במרחק של 100 מיל מניופונדלנד, והרי קרח גדולים פוגשים בהספינות על דרכן. הגרמניה והניגארא נצלו בדרך נס, ארבע ספינות אחרות סבלו הזקות מהרי הקרח.

מונטריאל. – ידיעה טלגרפית מודיעה כי הטיטניק עדין על הים, הנשים והילדים עודם על הספינה. חושבים כי יש אפשריות שלא תטבע.

ידיעה אחרונה. – (15 לח"ז) שתי ספינות עומדות לעזרה, כל הנוסעים נצולו.

ניורק. – שתי הספינות העומדות לעזרה להטיטניק הן הפריזיאן והקרפטיא. הנוסעים נלקחו לאט לאט אל הספינות האלו, גם הספינות אולימפיק ובלטיק קרובים לבוא.

רשמי. – הספינות מובילות את הטיטניק אל חוף קפראש.

ניו יורק. – הטיטניק נטבעה שעה 2 עם 20 דקים  בוקר (15 לח"ז) אין כל אבדת נפשות.

הקרפטיא הגיעה אל מקום האסון ולא מצא כי אם ספינות להצלה נשברות. מאמינים כי הצילו 675 נשים וילדים.

לונדון. – בין הנטבעים בהטיטניק חושבים את אלה: מר הייס (ראש חברת מסלת הברזל האמריקני) מר איזמיי (נשיא חברת הככב הלבן – אשר הטיטניק היא מהחברה הזאת) הנסיכה ריטהים וו' ט' סיער. הבנקירים גוגנהיים ווידניר שטרויס והמפקד אסטור.

ניו יורק. – הטיטניק נטבעה שעה 2 עם 20 רגעים ביום 15 אפריל בבקר, באורך 50,41 ורוחב 41,16 מכל מספר הנוסעים 2000 נצולו 675 מלחים נשים וילדים. הספינה קליפורניה מחברת ליולנד נשארה לחפש את הנטבעים. הקרפטיא מובילה את הנצולים לניויורק.

[…]

לונדון. – המלך והמלכה תלגרמו להנשיא טפט השתתפותם באבדת הטיטניק והאסון לנפשות רבות מאזרחי אמריקה ובריטניה, ומר טפט גם הוא ענה כי העם האמריקאי משתתף בהאבל הגדול הזה.

וושינגטון. – הסינט בלי כל וכוח קבל ההצעה לעשות בקורת על האסון הנורא הזה.

[…]


"החרות", שנה רביעית, מס' 105, 22 באפריל 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הדאר האחרון.

האסון על הים.

הידיעות הראשונות בדבר האסון של הספינה טיטניק הגיעו על ידי תלגרף בלי חוטים. מיד מהרו שלש ספינות: וירגיניאן, אולימפיק ובלטיק לעזרת טוטניק. וירגיניאן היתה במרחק מאה ושבעים פרסה, והבלטיק במרחק מאתים פרסה.

כתב הניצוצות האחרון של הטיטניק היה מבולבל ונפסק פתאום.

טיטניק היתה הספינה היותר גדולה בעולם, וזו היתה הנסיעה הראשונה שלה. היא הפליגה ביום ו' זה מנמל סויטהפמפטן. בין הנוסעים היו שלש מאות ועשרים נוסעים מהמחלקה הראשונה.

בית מורשי העם של הממלכה הגרמנית קם כלו על רגליו לאות השתתפות באבל הכללי על האסון של טיטניק.

בבית המורשים האנגלי, בתוך דומיה כללית, קרא האדון אסקיט את החדשות האחרונות. האסון הזה אחד האסונות היותר מבהילים. רק בדבר אחד אפשר למצוא קצת תנחומים, והוא כי לפי הנראה רבים הראו בעת האסון אמץ לב והשלכת נפש מנגד כדי לתת אפשרות להנצל להיותר חלשים ורפי כח.

בכל הערים הגדולות בארפה התרגשות עצומה. בכל הנמלים הניפו הספינות דגליהם לחצי לסימן אבלות.

מלך אנגליה והמלכה שלחו תלגרם לחברת ואיט שטאר לין, לאמר: אנו נדהמים מפני האסון האיום. אנו משתפים באבלם של קרובי החללים.

תלגרם מהספינה אולימפיק אומר, כי המעטים שנצלו הם על הספינה כרפתיה. בבית מורשי העם בוושינגתון הציעו חקירה ודרישה עמוקה בסבות האסון של טיטניק. הצעה אחרת הוצעה, לחייב כל הספינות שרוצות להכנס בנמל אמריקה שיהיה עליהם כלי הצלה מספיקים.

מפני בלבולים חשמליים באויר אי אפשר להיות במגע ומשא מסודר עם הספינה כרפתיה. אך הגיעה רשימת שמות הנצולים, בה תשעה ושבעים אנשים ומאתים ושלש ושלשים נשים.

וילהלם קסר שלח להמלך גיאורגיוס האנגלי תלגרם של תנחומים.

מלך אנגליה שלח תלגרם להנשיא תפת לאמר: המלכה ואני רוצים להגות לכם צערנו העמוק על האבדה הנראה של טיטניק. שתי הארצות שלנו הן קשורות זו בזו בקשר כל כך פנימי, שכל אסון שפוגע בהאחת נוגע עמוק גם בשניה. שתיהן אבלות  יחד בהאסון הנכחי.

ויען הנשיא תפת: עם אמריקה משתתף בצערם של אחיו שמעבר לים.

העתונים האנגלים פרסמו מאמרים גדולים בנוגע לאסון זה, וכלם שואלים אם לא צריך לחייב את חברת הספינות לשים גבול לגודל הספינות ובנוגע למספר הנוסעים שמותר לקבל. הם אומרים, כי אף על פי שהחברה ואיט שטאר ליין מכחשת בכל זאת נראה כי אמנם לא היו די אניות הצלה על הספינה.

כשהגיעו ללונדון הידיעות הראשנות אדות האסון לא האמינו העתונים בהם ויפרסמו את הידיעות האלה בהגליונות שיוצאים לעת ערב בסגנון של התול ובהוספת הערה כי זה דבר שאי אפשר בעולם, כי יתר נקל להטביע בים פקק של שעם משתטבע הספינה הזאת, היותר גדולה, והיותר מפוארה, היותר מתוקנה בכל התקונים של המדע בזמן הזה. על ספינה זו הפליגו לדרכם לאמריקה אדירי עולם, ובניו יורק הכינו להם קבלת פנים נהדרה ומפוארה.

סביב להמשרד של החברה ואיט שטאר ליין בניויורק עמדו עד שעה מאוחרת בלילה קהל גדול צפוף ומתרגש, נשים בכו, רבים התעלפו.

בנין הספינה ושכלולה עלה להחברה בסך מליון ושבע מאות וחמשים לירה אנגלית.

הידיעות מלונדון אומרוות כי הספינות טיטניק היתה טעונה הרבה זהב וכלי חפץ רק אבנים יקרות בלבד היו עולה במחיר כמליון לירה אנגלית. אשה אחת אמריקנית נשאה אתה פנינים בשנים עשר אלף לירה. הכל היה אמנם נתון באחריות אבל רק באחד למאה משויו.

הספינה אולימפיק הודיעה בכתב הניצוצות, כי הספינה כרפתיה הולכת ושבה לניו יורק עם שמנה מאות ושמנה וששים נצולים, שמהם שש מאות וחמשה ושבעים מהנוסעים.

בתוך הנוסעים שנצלו על כרפתיה יש הגברות אסתר,וידנר, האיס, טורלי כאוינדיש, סיר זלדי קוסמוריף גורדון, האלופה רותם ועוד.עד כה אין שום ידיעה אוסתור בעצמו והסופר האנגלי הידוע שטיד.

ספינה צרפתית ניאגרה עברה במקום האסון, ותפגש הרבה רגבי קרח, והערפל היה חזק. פתאם נזדעזעה הספינה, כל המסובים אל השלחן נפלו ארצה כל הכלים נשברו. וישלח נגיד הספינות ידיעה בכתב הניצוצות קריאת עזרה, אם אחרי כך בטל אותה, מפני שנתברר כי קלקול הספינה אינו מסוכן.

[שגיאות הדפוס במקור]


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 155, 22 באפריל 1912, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

RMS_Titanic_4

אניית הנוסעים "טיטניק". המקור: ויקישיתוף

האסון של התיטניק.

בהעתון דיילי תלגרף נתפרסמו הפרטים האלה מעדי ראייה של האסון הנורא שנשארו בחייהם:

ברגע שהתנגשה הספינה עם הר הקרח היתה במרחק אלף ושבע מאות ותשעה ותשעים פרסה מן סוינסנתין. הים היה בלי משברים. רקיע השמים זרוע ככבים. רוב הנוסעים כבר נכנסו איש לתאו.

בהאולמים הגדולים כבר כבו מאורות החשמל. רק שתים שלש חבורות של משתעים בחדרי העשון וקצת משחקים נשארו עוד.

על הצפה, המלחים והפקידים של האשמורת הראשונה חכו כי בעוד רגעים יחליפם המשמר השני. בשעה אחת עשרה וחצי נשמע קול ונראה פתאם הר הקרח, וכמעט בו ברגע התנגשה בו הספינה, אך לא היתה הזדעזעות עזה. הספורים כי הספינה כלה הזדעזעה, אינם אמתים. מיד עצר סגן רב החובלים את המכונות ויסגור את דפנות הסכר בפני המים. בכל הספינה פשטה השמועה כי קרה מקרה קל, אך אין סכנה ולא צריך להיות בבהלה, והנוסעים האמינו ולא פחדו כלל, ורבים מאנו אפילו לצאת ממטותיהם. המשחקים הוסיפו לשחק. פתאום נשמעה קריאה: הכל על הגשר! כל אחד יחגור חגורת ההצלה! הנשים והילדים ירדו ראשונה אל אניות ההצלה! אבל, גם המלים האלה לא הטילו בהלה על הקהל.קצתם פקפקו ולא האמינו, ואחד מהם בנקיר מעיר מונריאל מנע את אשתו ואת בנותיו לרדת מעל הספינה. אבל באשר הורע המעמד ולא היה יותר שום ספק בהסכנה, התחילה בהלה בפרט בין הנוסעים ממחלקה שלישית. קצת איטלקים רצו לתפוש בכח הזרוע את אניות ההצלה, וימהרו אחדים מפקידי הספינה באקדחים בידיהם ויורו בהם וימיתום. אז שב הסדר והכל עשו על פי פקודת הפקידים. מצות רב החובלים: „הנשים והילדים בתחלה!“ יצאה לפעולה בשקט גמור.

הגברת האיס, שנצלה ונשארה בחיים, ספרה אמץ לבו של אסתור. בתחלה עזר לאשתו הצעירה לרדת אל הסירה,ועוד נשאר מקום אחד ויטילו גורל בין אסתור ובין איש אחר, ואסתור זכה, ויכנס אל הסרה, אך ברגע שהתחילו להוריד הימה באה אשה במרוצה ודרשה מקום. מיד קם אסתור ויצא מהסירה. הרבה פעמים קרו מעשים כאלה. ולהפך, הרבה נשים שבו מהסירות אל הספינה כשראו כי בעליהן או אחיהן אינם אתן.

אומרים, כי אחד מהמבשלים קרב לרב החבלים המפקד שמיט ויביא לו חגורת הצלה ויחפץ לחגרו בו ויען לו רב החובלים: הניחה אותי! וישתמש מידו.

אחרי אשר ירדה הסירה האחרונה מהספינה אל הים, שמעו האנשים אר בקרבה פקודת רב החובלים להמנגנים לפצוח נגינת האביב, וקול נגינה זו לא חדל עד הרגע האחרון.

בשעה שתים אחרי חצות נתברר כי התיתניק לא יצוף עוד הרבה זמן. עם המים שפלשו אל תוך מעמקי הספינה התפוצצו המכונות, ופתאם כבו מאורי החשמל והיה חשך ואפלה, וכאשר התחילו המים לגרוף מעל הגג כל אשר עליו, קפץ רב החובלים אל תוך הים, והרבה מהנוסעים עשו כמעשהו. שש עשרה הסירות היו במרחק כארבע מאות מתר מהספינה ברגע שהיא צללה לגמרה.

בשעה חמש בבקר נראתה על פני האופק הספינה כרפתיה, שחשה לעזרת הנצולים בהסירות.

הנער שהיה ממונה על התלגרף בלי חוטים, שנצל גם הוא, ספר כי רב החובלים בא וצוה לו לשלח תלגרם אוירי לקרא לעזרה.מיד ענתה הספינה פרנקפורט ואחר כך ענתה הספינה כרפתיה ותודיע כי נטתה מדרכה שהיא צריכה ללכת בו וחוש תחוש אל הספינה תיטניק. ואעפ"י שרב החובלים בא ואמר לו ולחברו כי הם עשו חובתם עתה הם יכולים לעזוב את תאם וללכת לראות להציל את עצמם, בכל זאת הוסיף חברו לשלח סימנים של קריאת עזרה באויר ומירכתי הספינה הגיעו קולות המנגנים שהתמידו לנגן בלי הפסקה. כאשר התחילו המים לגרוף מהגג נגרף גם הוא ונפל הימה, ונלכד תחת סירה אחת, אך במקרה צף על פני המים ויכול לעלות לתוך אחת הסירות. מסביב צפו אנשים שנלחמו בהמים. הקולות היו איומים ומתוכם הגיע עוד קולות המנגנים שלא חדלו מנגן. והנער סיים את ספורו לאמר: לעולם לא אשכח שני דברים: קולות העליזים של הנגינה שהתמידו המנגנים לנגן, וקרירת הרוח של חברי שהתמיד לשלח התלגרמים באויר בתוך הסכנה מסביב. לפני ועד החקירה של בית המורשים העליון וושינגטון נגבו עדיות מהמלחים שנצלו.

אחד מהם העיד, כי הוא ראה איש אחד שהאיץ בנשים לרדת אל הסירות, ויגער בו המלח ויצו לו להתרחק ולא להתערב בדבר. והאיש נכנע ויסוג לאחור בדומיה, ואחר כך נודע לו שזה היה איסמאי, שהוא ראש חברת הספינות ואיט שטאר לין. כל הנשים שרצו לרדת אל הסירות נתקבלו, אך נשארו על הספינה נשים רבות שמאנו להפרד מבעליהן. צעקות החללים בתוך המים ארכו כשתי שעות וחצי.

קצת העדים העידו כי רוב המלחים על הספינה טיטניק היו שכורים באותו הערב, יען באותו הערב היתה סעודה גדולה על הספינה, והנוסעים השמחים והמרוצים נתנו גם להמלחים יין לרוב.

אחד הדיילים של התיתניק, איכס שמו, הביא לגברת בנימין גוגנהים את ברכת הפרידה של בעלה,  ויספר כי האדון גוגנהים לא חדל כל הזמן מעזור לנשים לרדת אל אניות ההצלה ואמר כי הוא יהיה נבל בעל מרך לב אם יניח לאשה אחת, שעוד אפשר להצילה, שתאבד.


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 165, 3 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

Titanic-lifeboat


 אחת מסירות ההצלה של "טיטניק". המקור: ויקישיתוף

האסון על התיטניק

כל העתונים של הארצות והלשונות מלאים פרטים ופרטי פרטים על אדות האסון הנורא והאיום הזה. ממשלת מדינות המאוחדות קבעה ועדה מיוחדת לחקור ולדרוש בדבר האסון הזה, ותעצור את כל הנצולים שהובאו על הספינה כרפתיה, והועדה גבתה מהם עדויות, והמאורע האיום הולך ומתברר כמעט לכל פרטיו.

רק שליש מהנוסעים על התיטניק נצלו, כי ליתרם לא היו סירות הצלה, ועתה נודע כי לא רק על ספינה זו מספר הסירות אינו מספיק אלא על כל הספינות כך. יתר משליש אי אפשר להציל, ועל קצת ספינות עוד פחות מזה. להספינה „רוטרדם“ שלוקחת ארבעת אלפים וששים נוסעים, יש לה רק שמנה עשרה סירות הצלה ואפשר להושיב בתוכן רק תשע מאות איש, שזה פחות מרבע! לא יתר טוב בהספינה ניו אמסטרדם שיש לה נוסעים יתרים על המספר, לאמר נוסעים שאין להם זכיות על סירות ההצלה, אלפים וחמש מאות נפש, יחד עם הפקידים והמלחים בחשבון. הספינה „קיסרית אוגוסטה ויקטוריה“ מוליכה אלפים נוסעים יתרים וכמו כן „אמריקה“, ספינה של חברת „רודסטר לין“ שמוליכה שלשת אלפים מאה וארבעים איש תוכל להציל לא יתר מתשע מאות. כמו כן „אולימפיק“ „לוזיטניה“ „מוריטניה“. „קיסר וילהלם“ מוליך אתו אלף תשע מאות ועשרה נוסעים ויש לו עשרים סירות שאפשר להכניס בתוכן אלף איש. אך היותר רעה עודה היא הספינה „בנפית סיציליי“ שמוליכה אלפים ארבע מאות ותשעה ושמנים נוסעים ותוכל להציל אך חמש מאות! לאמר החלק החמשי מהנוסעים.

בעל בית חרשת עשיר באוסתריה הציע עצה פשוטה למנוע אסונות ממין זה, והיא שבהמקומות המסוכנים תלכנה ספינות הצלה אחדות במרחק בערך של מאה קילומתר, באופן שבתלגרם בלי חוטים אפשר לקראו בעת אסון, ובערך של שעה, שעה וחצי תמצאנה תמיד על מקום האסון. ועשו חשבון שזה יעלה הרבה מיתר בזול לעשות על כל ספינה וספינה כל הנצרך להצלה.

ותושב ירושלם הציע דבר עוד יתר פשוט: כי מעולם לא תצא לדרך ספינה אחת לבדה, אלא שתלכנה תמיד שתים שתים במרחק קצוב זו מזו, ואם קרה אסון לאחת תצילנה השניה ולא תהיינה בדבר כל הוצאות. כל הספינות תלכנה דרכן ותוליכינה נוסעים ומשא ותגינה אחת על השניה.

כשראה ה„טיטניק“ שהוא בסכנה דרש אחרי הספינה „פרנקפורט“ וכשנודע לו מקומה הודיעה כי הוא בסכנה ושתבוא לעזרה. התלגרם הזה  נשלח מהטיטניק עשרה דקים אחרי חצות. הספינה פרנקפורט ענתה על זה כי היא נמצאת במרחק של מאה וארבעים פרסה ותוכל להגיע רק אחרי אחת עשרה שעה ומיד יצאה לדרך.

אך בעת האסון ממהרים מחטי השעון דרכם. חמשה עשר רגעים אחרי חצות הודיע ה„טיטניק“ אותות הסכנה המרחפת עליו. בשעה וחמשה רגעים הודיע כי הנוסעים יורדים לסירות ההצלה. בשעה וחמשה עשר דקים נפסקו הידיעות מהטיטניק!

פרנקפורט כבר הגיע אל מקום האסון כמו שהודיע, ובבואו מצא הרי קרח קטנים וגדולים, שדות זרועים קרח, ולשוא חפש אחרי הטיטניק ושום זכר לא נשאר ממנו. גם הספינה הרוסית „פירמה“ והאנגלית „בירגיניאן“ ו„הכרפט“ סבבו שם. וזה האחרון הודיע כי כבר אסף אליו שתים ועשרים סירות נוסעים וצריכים להיות עוד שתים שאינו מוצא. „פרנקפורט“ נשאר על המקום שעה  ועשרה רגעים ולא מצא כלום וילך דרכו הלאה.

הספינה „קליפורניה“ נמצאה במרחק של עשרים פרסאות ויכלה להציל כל הנוסעים, אך לא קבל כל ידיעה מפני שהמכונה של התלגרם לא פעלה ולא ראה ולא הרגיש מאומה. הפקידים מעידים כי עברו במרחק של חמשת אלפים פרסה ממקום האסון. יהיו בין הפקידים הקטנים שראו בסימני האסון, אף העירו את העליונים וענו להם כי זה לא ענינם. ובעל התלגרף בלי חוטים ישן שנתו.

אחד הפקידים של ה„טיטניק“ אומר כי ראה ה„טיטניק“ ספינה אחת וקראו לעזרתה אך לא קבל כל תשובה וזה היה לפי דבריו, „פליג אולף“ הספינה הדנית. החברה פנתה להספינה בשאלה על אדות זה, והיא ענתה כי תוכל להוכיח בראיו ברורות כי נמצאה רחוקה ממקום האסון שלש מאות וחמשה פרסות. זה מרחק יותר מדי גדול כדי שתוכל להגיע בעוד זמן.

פקיד ה„מטניק“ לוה מספר כי במשך שעה סבב עם סירת ההצלה וחפש אחרי הטובעים וכך כשנשתתקו קולותיהם לגמרה שב אל מקום האסון ועלה בידו להציל עוד אחדים מאותם שחכו לעזרה ואז הבין השגעון שעשה בלכתו אל המקום והניח את החיים בסכנת מות.

הספינות האנגליות מזדרזות מאד להשלים את צרכי ההצלה על ספינותיהם. הספינה „אולימפיה“ אמרו מסיקי המכונות ופסקו עבודותיהם, ותובעים מהחברה שתשלים כל צרכי ההצלה. וכעת יש בה די סירות הצלה לכל הנוסעים ולכל פקידי ומשרתי הספינה.

אך גדולה כעת הדרישה לסירות הצלה וצריך זמן עד שיכינו אותן כדי הצרך.

– גופתו של איזודור שטרויס נמצאה והובאה לניויורק, וארבעים אלף איש הלכו אחר מטתו. השומרים לא יכלו בשעת הלויה לשמור על הסדרים, ושלשים איש נפצעו בתוך הדחק.

– אחרי כל גביות העדות נתברר כי רב החובלים סמית מלא את כל חובתו ובאמץ לב ראוי לתהלה. הוא נשאר על הספינה עד הרגע האחרון, ואז מצא שני ילדים על הגג שנשארו לבדם ויתפשם ויחבקם בזרועותיו, ויקפץ יחד אתם אל הים. כנראה בתקוה שאם ינצל הוא אולי ינצלו גם הקטנים האלה.

בין מעשי גבורת הרוח שהראו רבים מפקידי הספינה מעוררים השתוממות מעשה פיליפ, הממונה על התלגרף בלי חוטים, שכבר ספרנו שלא זז ממקומו לא עזב את מכונתו והוסיף לקרוא להספינות על הים להחיש עזרה, וכבר המים בהתא שלו הגיע עד הצואר. וכמו כן גבורת רוחם של המנגנים שהוסיפו לנגן עד הרגע האחרון צללו תהומה!


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 167, 6 במאי 1912, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

Der Untergang der Titanic

Der Untergang der Titanic

פרטים מאסון התיטניק

מספורי הנצולים.

אשתו של הנרי הריס, המשחק היהודי המפורסם אשר נטבע עם ה„תיתניק“, ספרה אדות הרגעים האחרונים של האניה כדברים האלה:

אנו היינו בסלון בעת שנתנה הפקודה לכל הנוסעים לחגר את חגורות-ההצלה ולעלות על הספון. פקודה זו נתנה רגעים אחדים אחרי שהתנגשה האניה בהר-הקרח, אך על דעת שום איש מאתנו לא עלתה כל דאגה על אדות רציניות המעמד, וגם כשחגרנו את החגורות לא האמנו כי המעמד מסוכן.

על הספון מצאנו קבוצות קבוצות של משוחחים אשר עמדו והתלוצצו והתבדחו. אולם בראותנו את סירות-ההצלה מורדות אל הים אז החלונו להבין שאין המעמד משמח.

על-ידי היו הוכוחים בין המלחים ואשת אסתור אשר בקשוה לרדת והיא לא רצתה להפרד מבעלה, ואז ירדתי אנכי אל הסירה אחרי אשר הבטיחני בעלי לרדת בסירה אחרת.

וכשהתרחקה הסירה ראיתי את בעלי שעמד ביחד עם אסתור. בעלי שלח אלי מרחוק נשיקות-הפרידה.

שעות מספר ישבנו על הסירה וקפאנו מקור עד אשר ראינו מרחוק את „קרפטיה“ הבאה להצילנו. חבלים נזרקו ממנה לסירותינו וקשרו אותן ומשכון ל„הקרפטיה“.

וזהו מה שספר גרשון כהן, בן תשע עשרה, שנצול והוא נמצא בהכנסת האורחים בניויורק:

אני ישנתי. פתאום הרגשתי את קול הרעש של התנגשות האניה. אך הרגעתי את עצמי  והתהפכתי אל הצד השני בחפצי להרדם שנית. השכנים העירוני. מהרתי אל הספון שם מצאתי רגבי קרח שנתפוררו מן ההר. ראיתי סכנה. הספקתי לחטף חגורת-הצלה וקפצתי הימה. רגעים מספר לא ידעתי מה אתי ואיפו אני, ונתפכחתי כאשר נתפשתי וטולטלתי אל סירה אחת וצוו לי לעבד במשוט.

פיליפ זני הנמצא גם הוא בהכנסת האורחים ספר:

כאשר קראו: „נשים ולא גברים!“ – עזרתי למלח אחד להוריד אל הסירה אשה מתעלפת. עלי היה לשוב בחזרה, אולם תחת לעשות זאת, החבאתי את עצמי תחת אחד הספסלים.

כשכבר הפליגה הסירה שמעתי מדברים אדות חסרון בגבר להחזיק במשוט, אז הגיחותי ממחבאי. המלח החל לדרש ממני חשבון על התחבאי פה, אך הנשים הפצירו בו להרפות ממני. תפשתי משוט ואעזר להרחיק את הסירה ממקום האסון.

הנשיא של החברה „והיט שטר לין“, שנצל בסירות ההצלה, עמד לפני בית המשפט בושינגטון ושמה נחקר בחקירות שונות. הוא נשאל ראשית, אם אמת הדבר שרצתה החברה לעשות נסיעה מהירה יוצאת מן הכלל? את זה הכחיש בעובדה זו שכל הדרך לא עשתה האניה אפילו את המהירות הרגלה. על השאלה אם הוא ירד לסירה ראשון מכל הנוסעים הוכיח כי הוא ירד בסירה האחרונה. שאלו אותו גם אם נכון הוא הדבר שהיה די זמן והיו יכולים להציל את הנוסעים כלם אם היו סירות-הצלה במספר מספיק? אך על שאלה זו לא רצה לתת תשובה.

הפקיד של התלגרף ספר: בערב, לפני האסון, נתקלקלה המכונה של התלגרף. בחריצות ושקידה נמרצה ובלתי רגילה עבדנו בתקון המכונה. ולולא זאת, או לוא אחרנו מעט בתקון, כי אז לא היה במה להודיע את דבר האסון וגם קצת ההצלה לא היתה באה.

כל הזמן עמדנו בחליפת דברים עם הספינה „כרפטיה“. אנחנו ספרנו לה על המעמד של הרגע וממנה קבלנו ידיעות על מספר הפרסאות אשר עשתה כרפתיה בו ברגע.

הדבורים האחרונים שנתנו לכרפתיה היה: „המכונה התלגרפית הולכת ונחלשת. המים כבר חדרו אל מקום המכונות המוליכות את הספינה. הכחות החשמליים פוסקים“.

וזה מראה האניה מהסירה: עשן ונצוצות מלאו את כל סביבתה, אבל נוראה היתה נגינתה של התזמרת שצללה ביחד עם האניה. הקולות האלו נשמעו כמו מתוך מחנק כשכבר היתה האניה בתוך המים.

סירתנו הלכה דרכה וחצתה לא את המים כי אם – את מאות הגופות המפרפרים והמתאבקים.

כל אלה שעוד היה להם כח נתקרבו אל הסירה. ויתחננו לאספם אך לא שמו אליהם לב. הסירה היתה מלאה יותר מדי.

היסורים היו נוראים. הקור דקר בבשר. עד שהגיעה סירתנו „להכרפטיה“ מת אחד הנוסעים. זה היה פיליקס, חברי בעבודת התלגרף, אך כל זמן נסיעתנו בסירה לא נודענו איש לאחיו כי כל אחד היה שקוע במכאוביו. אל הכרפתיה העלו אותי המלחים ואני אבדתי את הרגשתי עד אחרי עבור זמן רב שאז נודע לי כי רגלי מהודקות בגבס. הנוסעים דרכו על רגלי בעת שכבי בסירה, וישברון.

דר' מגנס הכין את עצמו לנסוע גם הוא בתיתניק על-פי עצת בן-לויתו נתן שטרויס.

ברומא נפרד דר מגנוס משטרויס אשר הלך אל הכנסיה בדבר חקירת חכמת החידקים. שטרויס דבר כל הזמן על לבו של דר מגנס לנסע ב„תיתניק“ שבה תהיה לו הדרך מלאה ענג בחברותו הנעימה של אחיו איזידור שטרויס, רק שהיה צריך למהר ללונדון. אולם הגברת מגנס עמדה בכל תוקף על דעתה לבלי למהר. דר' מגנס שמע לקולה ובזכותה נצלו.

את הידיעה על אדות אסונה של „תיתניק“ כבר קבל מגנס בהיותו בדרך על הספינה „מוריטניה“. להספינה הגיעה הידיעה תיכף ומיד, אך רב-החובלים העלים את הדבר מאת הנוסעים שני ימים.

באותה שעה שקרה האסון ל„התיתניק“ ארע מקרה גם באניה מורטניה שנסע בה ד"ר מגנס: אחד הנוסעים מהמחלקה הראשונה שלח יד בנפשו על-ידי התנפלו אל הים. רב-החובלים העמיד מיד את הספינה וצוה להוריד סירת-הצלה להעלות א האיש, חי או מת, כי כן מצוים החקים האנגלים אולם הורדת הסירה ארכה יותר מדי ובעת שכבר לא היה לקוות להצלת האיש נרעשו הלבבות מדבר שני: החבלים שבהן הורדה הסירה היו רקובות ונתקו, ועד שהצליחו להעלות את הסירה עם אנשיה היו כל הלבבות נוקפים מדאגה ופחד.


"האור" ("הצבי"), שנה שלושים, מס' 176, 16 במאי 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה – 1905

SS_Deutschland_seen_near_New_York_in_1903

אנית הנוסעים "דויטשלנד" (Deutschland). המקור: ויקישיתוף

בעד וכנגד*.

(המסע באניות חברת האמבורג-אמריקה).

ב„איזראליטישעס פֿאמיליאנבלאטט“ אנו קוראים: בגליון 50 הבאנו בשם „הצפירה“ ידיעה, כי איזה מן הנוסעים שהפליגו בספינת הקיטור „מאָלטקע“ מהמבורג לאמריקא התאוננו על חסר מאכל כשר בספינה ההיא. מראש היינו מסופקים באמתת השמועה הזאת, אחרי אשר ידענו היטב את דיוק ההשגחה המעולה מצד שלטון בעלי הספינות בנידון זה. עתה הגיעונו מאת שלטון הפלגת הספינות הדברים האלה המקיימים באותות ובמופתים את דענו האמורה למעלה:

„זה כחצי שנה קבענו בבתי המבשלות אשר בכל אניה ואניה המפלגת מכאן לנויארק קלחת לבשול מאכלים כשרים בעד היהודים הנוסעים על מכסה האניה והננו דואגים לכלכלתם הנחוצה. בימים האחרונים, כאשר נתרבה מספר היהודים הנוסעים, עוד הוספנו שלמות בשמירת הכשרות והכנת המאכלים עפ"י דת ישראל. פרטי הדברים בנידון זה תוכל לשמוע מאת חברי העדה ההמבורגית, האדונים: הרמן גומפרץ ולעא מנדלזאן, אשר עזרו לנו בעצה ובפועל בהכנת הדברים הנחוצים, ויקבלו עליהם את ההשגחה על זה בתור באי כח הקהלה. ולפי אשר ידענו היטב, הפלגת אניותינו היא עתה היחידית המצטיינת בכשרות המאכלים ובכל הפרטים הנחוצים לרוח הנוסעים מבנ"י. הנהגת הכשרות, כל עוד ירבה מסר  נודדי ישראל, קבועה ומחייבת לא רק באניותינו, אך גם בבתי המקלט והמלון, ובראשם האכסניא הגדולה המכילה כאלף איש, שבה ימצאו מנוח כל נוסעי רוסיא עד הפליגם בים. גם על זאת דאגנו להכין במקומות הלינה האלה בתי תפלה בעד הנודדים היהודים. כל התקונים האלה נעשים מאתנו ברצון טוב, אם כי קשורים המה בהוצאות רבות, יען כי חושבים אנחנו חובה לעצמנו לעשות רצון נוסעינו בכל מנהגיהם, כפי היכלת האפשרית בחוג האניה המצומצם ובאופן שלא יבולע מזה לשאר הנוסעים. הנסיעה, אשר עליה סובבת השמועה שהובאה בהצפירה, עברה לפי עדות רב החובל והפקידים, בשלום ובמנוחה שלמה, ולא נשמעה שום תלונה וקובלנא מצד הנוסעים. האניה היתה מצוידת בכלים כשרים, דגים ומאכלי בשר וכו', עד כי אין להעלות על הדעת שום נטיה מדיני ישראל והפרת חק. לדאבון לבנו לא נוכל ברגע זה לגבות עדות בעל פה, יען אנית הקיטור נמצאות עתה בנויארק. ואם יש שמץ דבר בידיעה הזאת, הלא הוא רק זה, כי רוב הנוסעים היהודים לא חפצו גם לשמוע ע"ד מאכל כשר. וכבר קרה מקרה, אשר מארבעה עשר נוסעים יהודים משכו שלשה עשרה את ידיהם ממאכל כשר ורק אחד קבל על עצמו לאכול כדת. כמובן לא היה כדאי לבשל תבשיל מיוחד רק בעד נוסע אחד. האדון מנדלסזון, אשר שאלנוהו פשר דבר, באר לנו, כי יש בישראל, כמו בבעלי דתות אחרות, אדוקים בדת וחפשים בדעות המזלזלים בחקי הדת. מובן מאליו, כי אין לנו רשות להאכיל את נוסעינו מאכל כשר בעל כרחם. ובנוגע לכלכלה והספקת מזון לנוסעים, על זה יש השגחה מעולה מצד הממשלה, ולפני כל נסיעה בודקים פקידים הממונים לזה אם הוכן מזון וצידה כפי השעור הקצוב. אד. שטראָם בא-כח מסלת המבורג-אמריקה.

*) הרובריקא הזאת נועדת לברור שמועות וחדשות שונות שיש להן ערך צבורי.


"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 298, 10 בינואר 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“ – 1915

Bundesarchiv_DVM_10_Bild-23-61-17,_Untergang_der_-Lusitania-

טביעת אנית הנוסעים "לוסיטניה" (Lusitania). המקור: ויקישיתוף

ע"ד האסון של האניה „לוזיטניה“.

לפני ימים אחדים הודענו ב„החרות“, עפ"י הסוכנות העותמנית הכללית, כי צוללת גרמנית הטביעה את האניה הטרנסטלנטית הגדולה „לוזיטניה“ של החברה האנגלית (ולא האמריקנית כאשר הודיעו קודם בטעות) „קונרד ליניה“, על-יד קייסטון, באירלנדיה.

העתונים הארופים שקבלנו בדואר האחרון מוסרים פרטים מענינים על דבר האסון הזה שקרה ל„לוזיטניה“ והננו נותנים אותם לקוראינו:

כיצד נטבעה האניה.

כשהגיעה האניה לאירלנדיה אחזו מלחיה ומפקדה בכל האמצעים הדרושים להגן עליה מפני כל סכנה. אבל פתאם הופיעה צוללת גרמנית ותשלח את מוקשיה באניה, שנפגעה ונתפוצצה כהרף עין. מפקד האניה פקד תומ"י להוריד את הנוסעים. ההורדה נעשתה באי סדר נורא ובבהלה גדולה מאד. המחזה היה מחריד ומזעזע את הלב, יען כי האניה נשברה והתנדנדה הנה והנה וקשה היה להציל את הנוסעים. האניה עמדה על המים רק כעשרים רגע ואחרי כן צללה בתהומות ים יחד עם רוב הנוסעים שאי-אפשר היה להצילם.

ה„מורנינג פוסט“ אומר כי סבת ההתפוצצות הפתאמית שהיתה ב„לוזיטניה“ באה מחמת החמרים המפוצצים ואבק השרפה שהיה שם בכמות מרובה. באניה זו היו 5400 תיבות גדולות מלאות כלי-נשק, שנועדו לאנגליה ושלפי חקי המלחמה נחשבים כ„סחורה אסורה“.

הנוסעים והטבועים.

מספר הנוסעים היה בס"ה 1254, חוץ מן 685 מלחים. מהם היו: 189 נתינים אמריקנים, 956 אנגלים, 109 נתינים אחרים. נצולו רק 658 איש. בין הנוסעים שטבעו יחד עם האניה היו גם מר קסלר, „מלך השמפניה“ באמריקה; מר הרסט, בעל הרבה עתונים אמריקנים גדולים; המיליונר האמריקני הגדול מר ונדרבילט, ועוד.

איכותה ומהותה של ה„לוזיטניה“.

האניה „לוזיטניה“ היתה אחת אניות-המרוץ העוזרות האנגליות הכי גדולות, מזוינת בי"ב תותחים בני 15 סנתימטר. משקלה היה 45000 טון, ומהירותה – 23 מיל לשעה. ארכה היה 245 מתר, ולמכונותיה היה כח של 75,000 סוסים. כמות הפחמים שהוציאה „לוזיטניה“ מידי יום ביומו היתה 1250 טון. האניה הזאת הורדה הימה בשנת 1907 ונבנתה בגלזגוי. בנינה עלה במחיר של 85 מיליון פרנק.

בראשית לחדש פברואר הובילה „לוזיטניה“ מניו-יורק לחופי אנגליה חלקי צוללות, 744 תיבות של כלי זין, 225 תיבות של צרכי-צבא, 7000 כלי נשק תותחים וכמות גדולה של אקדחים. ב„לוזיטניה“ היה סכום ענקי של ארבעה מיליונים פרנק זהב שנועדו לתושבי בריטניה-הגדולה.

הגרמנים השתדלו למנע בעד האסון.

ה„דיילי מייל“ כותב:

אחד מפקידי הצירות הגרמנית בושינגטון פרסם לפני טביעת ה„לוזיטניה“ אזהרה בעתונים האמריקנים לבל יסעו באניה זו, מפני שישנה אפשרות גדולה שתפגע בצוללות גרמניות. המיליונר הגדול ונדרבילט, שטבע גם הוא עם אנשי האניה, כאמור לעיל, ספר להנוסעים אתו שהוא קבל תלגרם בנסח זה:

„ממקור נאמן נודע לי כי ה„לוזיטניה“ תתקל במוקשים ולכן טוב לדחות את הנסיעה. ועל החתום: ג'ון סמיט“.

הרבה גרמנים הזהירו את הנוסעים לא לעלות אל האניה, אך הכל היה לשוא. מנהל החברה „קונרד ליניה“ מר סטומלר, נתין אמריקני, לגלג על כל האזהרות הללו והצהיר שה„לוזיטניה“ היא אניה מהירה ואין היא יראה מפני הצוללות, ושום אנית-מלחמה גרמנית לא תוכל להתקרב אליה.

568px-Lusitania_arriving_in_New_York_5

"לוסיטניה" מגיעה לנמל ניו יורק, 1907. המקור: ויקישיתוף

מה שאומרים העתונים הארופים.

ה„ברלינר טגבלאט“: „בצער עמק נודע לנו דבר הריסת ה„לוזיטניה“. אנו מצטערים באמת על מות כמה וכמה נפשות, אך מצד אחר יודעים אנו ברור שלא בנו האשם. האנגלים ירימו בודי קול רעש והמולה מסביב למארע הזה וישפכו את זעמם על גרמניה. ואולם צריך לחכות לעוד זמן מה, כשיוכחו כלם, שהאחריות נופלת אך ורק על ראש האמיריה הבריטית. כל אלה שיתאבלו לרגלי האסון הזה צריכים להגיש את תעצומותיהם אך ורק למיסטר טשורטשל, וזיר הימיה האנגלית, שגרם ע"י פקודותיו המבוהלות לאסון הזה.“

ה„לוקל אנצייגר“: „אם העתונים האמריקנים שצועקים עתה מרה על האסון הזה היו מתחשבים ברצינות עם הזהרת הממשלה הגרמנית, כי אז היו יכולים להציל הרבה נפשות מאחיהם-למולדת מרדת שאולה ואולם אותם המרשים לאנשים חלשים לשבת על מקום של אבק-שרפה, אין להם הרשות להתאונן אחר-כך, במקרה של אסון ולהאשים את אחרים ברצח ובהרג. האשם חל רק על האמיריה הבריטית .אנו מצדנו נמשיך את המלחמה ע"י הצוללות, מפני שאנגליה אשמה בזה.“

„כ.ז. מיטג“: „אנגליה השתמשה באזרחים שקטים של הארצות הניטרליות כחמר ביד היוצר. המעשה הזה דומה להשטה הנהוגה אצל הרוסים לשלח קדימה בראש הצבא אנשים חלשים, נשים, ילדים ועוד, כדי לעצור בעד האויב מירה.“

„העתון מפרנקפורט“: „הנוסעים שאבדו עם ה„לוזיטניה“ הם חללי הגאוה האנגלית. כל נפש היא יקרה מאד בעינינו. אבל כשהאויב אוחז במדות יוצאות מגדר המלחמה, אין עוד ערך לחיי האנשים הבלתי-לוחמים. עקרי-הצדק השמורים בעת שלום אינם עוד בעת מלחמה, וכל מי שיבא להתאונן על חללי „לוזיטניה“ עליו להתמרמר קודם כל נגד מעשי הרוסים שהבעירו, רצחו, שרפו, ענו נפשות לאלפים בפרוסיה המזרחית. ומי שמטיל ספק במעשינו ומבקר את אפן-המלחמה שלנו, עליו להגיד לנו, מהי דעתו על מלחמת-ההרעבה שאנגליה הכריזה עלינו הגרמנים, ולמה מספיקה אמריקה נשק לאויבינו בכמות עצומה שעולה למילירדים, והיא היא הגורמת להארכת המלחמה ע"י העזרה שנותנת לצרפת ולאנגליה“.


"החרות",שנה שביעית, מס' 195, 28 במאי 1915, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אסון אנית הקיטור „עסטערבאטטע“ – 1874

חדשות שונות.

זה לא כביר קרה אסון נורא את אנית הקיטור „עסטערבאטטע“ העושה דרכה בין פעטערסבורג ואולעאבארג. אחד מנוסעי האניה, עלם בן שמנה עשרה שנה, העלה אש בגליל-טבק (ציגארעטטען) אשר בידו וישליך את יתר עץ השרפה על אגודת פשתן אשר היתה על קרקע האניה. האש אחזה בפשתן, וכאשר חפץ האיש לכבות את התבערה, בשיתו את כף ידו על הפשתן הבוער, היתה האש לשלהבת גדולה, אשר לא עצרו כח לכבות האיש המבעיר ביחד עם עוד נוסע אחר אשר עמד אצלו. פתאום נשמע קול קורא: אש! אש! רב המלחים עם אחדים מן הנוסעים מהרו אל מקום התבערה, ואם גם מהרו לשפוך מים על האש, אף לקחו איזה אגודות סחורה, וביניהן גם עצי גפרית הרבה, ויטילון אל הים; אך כל זה היה לא לעזר ולא להועיל. רב המלחים עמל בכל עז להוליך את האניה באופן כזה, אשר הרוח הצפוני-מערבי הנושב אז לא יטה את האש אל מל פני האניה; אבל המלח הנצב על יד המשוט לא יכל עמוד מפני החום הנורא אשר היה שם, ויעזוב את משמרתו, ואז גם מכונת האניה עמדה מעשות מלאכתה ותתצב האניה בלב ים והרוח דוחה את האש אל מול פני חדרי הנוסעים, אשר עזבו איש איש את מקומו וירדו אל הצנות אשר היו עם האניה. מובן מאליו, כי בעת מהומה כזאת לא יכלו הנוסעים להשגיח על הסדר והמשטר, ובכן באו אל צנה אחת כעשרה אנשים ואל השניה כארבעים איש. הצנה הראשונה נשברה מן כח הקפיצה אשר קפצו הבאים אליה, והשנית לא יכלה לסבל את המשא אשר עליה ותהפך על פיה, וכל האנשים אשר היו עליה השלכו אל הים. אז שלחו הטובעים את ידיהם ויאחזו בקצה הצנה; אמנם לאשר אנית הקיטור „אזליה“ אשר החישה לפלטם ממוקשי מות באה אך אחרי עבור שעה תמימה, לכן נלאו האנשים להאבק עם מותם ויצללו במים אדירים. שלשת אניות התרן אשר עמדו בקרבת המקום לבשתן ולחרפתן לא עשו מאומה להציל לקוחים למות. אך אחד המלחים של אניה הבאה מנארוועגען השליך את נפשו מנגד וחגור חבל עב ירד תהומות ויציל שמנה אנשים ממות. כמה היה מספר הנוסעים על האניה אין עוד יודע, אחרי כי נאבדו כל פנקסי האניה וכתביה; אולם כפי הנראה לא היה מספרם פחות ממאה.


"הצפירה", שנה ראשונה, מס' 11, 16 בספטמבר 1874, עמ' 6. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הד הקטסטרופה ליד חופי קנדה – 1914

Empress_of_Ireland

אנית הנוסעים Empress of Iireland. המקור: ויקישיתוף

מכל 1367 האנשים שנמצאו על האניה „מלכת אירלנדיה“ ניצולו, כידוע, רק 337 ובאופן כזה אבדו 1030 איש. זה יותר מחמישים שנה שלא היה עוד מספר קרבנות גדול כזה באסונות על הים, מלבד בקטסטרופה של ה„טיטאניק“, שבה אבדו 1503 איש. באניה „מלכת אירלנדיה“ היו כל החדושים המודרניים, שנועדו להצלת הנוסעים. הסירות לצדה היו יכולות להציל 1800 איש, אבל כל זה היה ללא הועיל, מפני שבמשך רגעים אחדים נהפכה האניה על צדה, ורק בסירות אחדות אפשר היה להשתמש. גם מזג האויר היה טוב מאד. היה רק ערפל כבד, אבל זולת זה שררה מנוחה על פני המים. לא התעורר אף רוח קל, ואותם שקפצו המימה היו יכולים לשהות מבלי התאבק עם הגלים. גם החוף לא היה רחוק יותר מדי, ובמשך עשרים רגעים באו אניות-הממשלה של קנדה לעזרה. הדבר ברור אפוא, כי הקטסטרופה הנוראה האחרונה לא באה באשמתו של מי שהוא, לא רבי החובלים, לא המלחים, לא הסדרים באניה היו אשמים באסון הזה, אלא הערפל לבדו. מתבארת בנקל העובדה, שרובם של הניצולים הם המלחים ומשרתי האניה, מפני שהיו ערים תיכף בלילה הראשון אחרי הפליגם מן החוף, והנוסעים היו ישנים. רובי הנוסעים לא יכלו לעזוב את תאיהם, מפני שהמים סגרו עליהם את הדרך. כן מספרים אותם הנוסעים שניצולו, כי אותם שהגיעו עד מכסה האניה ניצולו, בקפצם המימה ובשחותם עד שהגיעו אליהם הסירות של אניות העזרה. כמובן, ניזוקו רבים מהם ורבים התקררו, אחרי שכולם היו כמעט רק בכתנותיהם לעורם. הקפיטן בעצמו, כפי שמודיעים, נוטה למות בחלותו בדלקת הריאה.

מצוינת היא העובדה, שבאותו המקום עצמו, ששם היתה ההתנגשות של „מלכת אירלנדיה“ עם ה„סטורסטעד“, התנגשה לפני שנתים „חברתה“ של „ מלכת אירלנדיה“ – „מלכת בריטניה“ – גם כן עם אנית-פחמים „העלוועציה“, ואז ירדה ה„העלוועציא“ תהומות.

האבל בקנדה גדול מאד, מפני שרובי הנוסעים היו מקנדה. בין האובדים נמצאים הארטיסט האנגלי המפורסם, אירווינג ורעיתו, אשר שחקו בעת האחרונה בארצות הברית.

האניה „מלכת אירלנדיה“ היתה מובטחה באחריות בסכום של שמונה מיליון מרק.

Storstad_Montreal_1914

אנית הפחם הנורבגית Storstad. המקור: ויקישיתוף

לפי הידיעות האחרונות, התנהגו אנשי האניה בסדר הנאות. הם עזרו מקודם להנוסעים להציל את עצמם, אבל השעה לא הספיקה להם, אחרי שבמשך רגעים אחדים צללה האניה. הקפיטן עמד בכל העת על גשר התורן ונתן את הפקודות הראויות. לפי דעתם של כל המומחים, אשם רב החובלים, אשר על האניה „סטורסטעד“ בזה, שמהר להסוג אחור אחרי ההתנגשות, בה בשעה שעליו היה לעמוד תחתיו, כדי למנוע בעד הגלים מלחדור דרך הפרצה אל „מלכת אירלנדיה“. מלבד זאת, הנה לפי דבריו של הקפיטן קענדל, נתן אות מקודם לה„סטורסטעד“, כי יעצור בלכתו, ומן ה„סטורסטעד“ השיבו לו, כי הבינו את האות אשר נתן, ובכל זאת לא נשמעו לו.

במשך עשרים השנים האחרונות, למן הכ"ב ביוני 1893 עד היום הזה, אבדו בקטסטרופות כאלו שעל הים כעשרת אלפים איש.

בכ"ב יוני 1893 טבעה האניה „וויקטוריה“ אחרי התנגשו עם ה„קיימפרדאון“. בשעת הקטסטרופה הזאת אבדו 359 איש.

בי"ט ספטמבר 1893 אבדה האניה הרוסית „רוסאלקא“ ליד חופי פינלנדיה, ובה אבדו 200 איש. בח' יולי 1894 טבעה האניה הרוסית „וולאדימיר“, בה אבדו 100 איש. בכ"ט אוקטובר 1894 התפוצצה האניה „וואיראראפא“ ליד זילנדיה החדשה, אבדו בה 125 איש. בי' מאֶרץ 1895 טבעה ליד טראפאלגאר האניה הספרדית „המלכה הרגנטית“, אבדו בה 400 איש. בט"ז יוני 1896 – האניה „דרומין-קעסטל“ עם 247 קרבנות, ביולי 1898 – האניה „לאַ בורגאן“ עם 546 קרבנות, באוקטובר של אותה השנה – האניה „מוהעגאן“ עם 107 קרבנות. במאֶרץ 1899 – האניה „סטעלא“ עם 105 קרבנות. בפברואר 1901 האניה „ריו-די-זאניירו“ עם 122 קרבנות, בספטמבר של אותה השנה – ה„קאָברא“ עם 67 קרבנות. במאי 1902 האניה „קומורטא“ ליד בנגליה עם 739 קרבנות. ביוני 1904 נשרפה בלב ים האניה „גנרל סלאקום“ – 1020 קרבנות. כעבור שני שבועות אחרי זה טבעה אנית הנודדים „נאָרג'ע“ עם 637 קרבנות. בספטמבר 1905 התפוצצה האניה היאפונית „מיקאזא“, אבדו בה 599 איש. בנובמבר של אותה השנה טבעה האניה „הילדא“ עם 128 איש. באוגוסט 1906 טבעה ליד חופי ספרד אנית-הנודדים „סיריא“, אבדו בה 300 איש.

באפריל 1912 טבעה ה„טיטאניק“ בלב ים אחרי התנגשות עם הר-קרח, בנסיעתה הראשונה מאנגליה לנויורק. אבדו בה 1,490 איש. באוקטובר 1913 נשרפה האניה „וואלטורנא“ בלב הים האטלנטי. מספר הקרבנות 136.

מן הרשימה הזאת אנו רואים, כי הקטסטרופות היתר גדולות היו בעשר השנים האחרונות ומספר הקרבנות שלהן מגיע ליותר מששת אלפים איש, אף שבעת האחרונה רבו התקונים והשכלולים הטכניים ונתקנו כמה תקנות מועילות להצלת הנוסעים.

העתונים מוסיפים להביא פרטים וספורים קורעי-לב ע"ד הקטסטרופה.מרת גרינוויי, שנישאה לאישה לפני שמונה ימים ונסעה עמו לקונגרס של „צבא הישועה“ ללונדון, מספרת, כי בשעת המהומה אבד בעלה מעיניה. כאשר התפוצצו היורות, נפלה המימה. היא אבדה את חושיה ורק כעבור איזה זמן הטילוה הגלים על. היא פקחה את עיניה וראתה שני אנשים שחים לצדה. אחד מהם אמר אליה: „אל תראי, ילדתי!“ ואח"כ הוסיף: „אשתי אבדה לי“.היא השיבה: „גם בעלי אבד!“ הוא נתן לה את מעילו העליון להתכסות בו ונעלם מעיניה.

מרת גרינוויי פגשה אח"כ את בעלה ברימוסקי. הם בכו זמן רב משמחה אחרי שחשבו כל אחד את משנהו לאובדים.

ילדה קטנה אחת, בת תשע שנים, ספרה, כי היא שחתה במשך חצי שעה על המים. היא ראתה את אביה ואמה יורדים מטה, אבל היא חושבת, כי הם עוד ישובו אליה. „הלא אי-אפשר שאבוא אל ביתנו בלעדם!“ – קראה בתוגה.

417px-Captain-Kendall-Empress-of-Ireland

רב החובל קנדל. המקור: ויקישיתוף

אשה אחת מוואַלטון, מרת ווילד, היא, לפי דברי ה„דיילי טעלעגראף“ אחת הנשים האמללות, שסבלה הרבה מהקטסטרופה הזאת. דודה הוא הקפיטן קנדל, שניצול אמנם, אבל הוא מוטל גוסס. אביה אבד בשעת הקטסטרופה שהיה על האניה „בריטאניק“ לפני י"ז שנה. בעלה, שהיה אופיצר על ה„טיטאניק“ , אבד בשעת הקטסטרופה של האניה הזאת לפני שנתים. אחיה האחד אבד בשעת הקטסטרופה של ה„טיטאניק“, ואחיה השני אבד עתה באניה „מלכת אירלנדיהׅ“, שבה כהן בתור אופיצר שלישי.

סוכנות „רייטר“ מודיעה, כי על האניה „מלכת אירלנדיה“ נמצאו אלף מטילי-כסף שהובלו ממכרות קנדה בסכום של חמשה מיליון פרנק.

באנגליה התחילו כבר לקבץ סכומים לטובת האלמנות, היתומים וקרוביהם של הנוסעים ומשרתי האניה שאבדו בשעת הקטסטרופה.


"הצפירה", שנה ארבעים, מס' 115, 3 ביוני 1914, עמ' 3-4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הקטסטרופה בלב ים (וולטורנו) – 1913

Steamship_Volturno

אנית הנוסעים "וולטורנו" (Volturno). המקור: ויקישיתוף

בחוץ לארץ.

(הקטסטרופה בלב ים). בים האטלאנטי היתה, כפי שהודיע כבר הטלגרף, קטסרופה נוראה ביום הששי שעבר. נשרפה בלב ים האניה „וואלטורנא“ שהובילה כשש מאות נודדים, ברובם, נודדים רוסים, מרוטרדם לנויורק. בסבת הסערה הגדולה שהתחוללה אז על הים הצליחו להוריד מעל האניה הבוערת רק 521 נוסעים. יתרם – במספר של 136 איש – אבדו. ואולם ממקורות אחרים מודיעים, כי מספר האובדים מגיע ל-223.

עדי ראיה מספרים, כי בשעת הקטסטרופה פרצה מהומה גדולה בין הנוסעים וכלם חתרו להגיע למקום הסירות. הקפיטן התרה בהם, כי הסירות תנופצנה בסערה. אלמלי שמעו בקולו, כי אז לא אבד איש. כל האובדים הם אלה, שישבו בסירות. במשך המו"מ שהיה ל„וואלטורנא“ עם שאר האניות שסבבו אותה, הודיעה, כי היא תחזיק מעמד עד הבוקר, ובאופן כזה נמנעו האניות הסובבות לסכן את נפש אנשיהן ולא הורידו סירות בליל הסערה.

הקפיטן ורבי-המלחים באניה „וואלטורנא“ לא אבדו את אומץ רוחם במשך הקטסטרופה והחזיקו את הסדרים באופן מצוין. ע"ד סבת הקטסטרופה לא נודע עוד בבירור. משערים, שהיתה התפוצצות של איזו חמרי-שרפה. רב-החובל של האניה ה„קורפירשט הגדול“, שהשתתפה גם היא בעבודת ההצלה, מודיע ע"י הטלגרף האל-חוטי לברעמן: „הבערה פרצה בסבת התפוצצות בחלק הקדום של האניה. במקום הקטסטרופה נמצאו י"א אניות. נשבה רוח צפונית-מערבית עזה. לגשת אל האניה המטורפת לא היה באפשר. שרידי האניה שנשארו בלב ים מסוכנים בשביל האניות האחרות המפליגות בדרך ההיא“.


פרטי הקטסטרופה באניה „וואלטורנא“.

האניה „ראפאזאנאק“ שהשתתפה בעבודת ההצלה של נוסעי ה„וואלטורנא“ הודיעה ע"י הטלגרף האל-חוטי לנויורק, כי היא הצילה י"ט נשים וילדים, ביניהם יש השמות היהודיים האלה: הינדה פרידמאן, אסתר קאפלאן, מרים אייזנברג ופועה פאלאק. שתי נשים ממכרותיו של הטלגרפיסט פענינגטון, ששרת ב„וואלטורנא“, מספרות, כי פענינגטון רצה קודם הנסיעה הזאת האחרונה לעבור לשרת באניה אחרת, מפני שנראה לו בחלום, כי על האניה „וואלטורנא“ תהיה קטסטרופה נוראה. בחלום ראה את כל פרטי האסון וספר על אדותם לנשים. אח"כ, בשעת הקטסטרופה, נדמו הפרטים האלה לתומם לפרטי הקטסטרופה. מודיעים עוד, כי אשתו של האופיציר הראשון ב„וואלטורנא“ לא  יכלה לנסוע יחד עם בעלה, בתוקף החוקים הנהוגים באניות, שנשי הפקידים של האניה אינן יכולות לנסוע באותה האניה, שבה נוסעים בעליהן. היא נסעה אפוא באניה „קרונלאנד“. האניה הזאת קבלה את קריאת העזרה של ה„וואלטורנא“ ומהרה לבוא לעזרתה. מעל גבי מכסה האניה ראתה האשה האמללה את המחזות הקורעים לב על ה„וואלטורנא“. בעלה ניצול והוא נמצא באניה אחרת.

בנויורק חכו אנשים רבים לבואה של „וואלטורנא“, שבה נסעו ארוסותיהן ונשיהן. כאשר לא יכלו לקבל שום ידיעות בלשכת החברה „אוראניום“ נרגזו מאד. היו שם מחזות מרגיזים.

האניה הרוסית „צאַר“, שהצילה 102 נוסעים, צריכה היתה לבוא אתמול לרוטרדם. הניצולים יצאו משם לנויורק, כפי הנראה, ביום הששי. הממשלה האמריקנית הבטיחה לפתוח את שערי ארצה בפני הניצולים האלה ואף אם  לא יהיו להם כל אמצעים ותעודות.

בדבר הקטסטרופה עצמה מספר אחד הניצולים את הדברים האלה: „הכל הלך למישרים, ופתאם ביום החמשי, בשעה הששית בבוקר, נשמע צלצול הפעמון המודיע ע"ד שרפה. אנחנו הוצאנו מהתאים, הועלנו  להמכסה ונלבש את אזורי ההצלה. הילדים פחדו מאד מהבערה, והמהומה התגברה מרגע לרגע. בשעה העשירית נתן רב-החובל צו להכין את סירות ההצלה. רב-החובלים והאופיצירים התנהגו באופן מצוין, ואולם המלחים אבדו את המשמעת. הם מהרו אל הסירות. בסירות אחדות הושיבו גם נשים וילדים, ואולם כל חמש הסירות שהורדו – נופצו תיכף, וכל יושביהן טבעו. המהומה גדלה עוד יותר בין הנוסעים ושככה קצת רק אחרי שנראתה מרחוק ה„קארמאניה“. ואולם בין כך חדרה האש למחלקת המכונות. רצפת המכסה היתה רותחת במדה כזו, עד אצל מספר הדברים האלה נשרפו הנעלים. האניה „נאראגאנזעט“, שהובילה חביות נפט, הריקה אל הים נפט בכמות גדולה ועי"ז נחו גלי הים מזעפם.“

האניה „אלטורנא“ יצאה מרוטרדם לנויורק בב' אוקטובר (בא' דר"ה). החברה „אוראניום“ פקדה על סוכניה בהאליפֿאקס לשלוח שתי אניות לחפש את גויות הנטבעים.

האניה „אלטורנא“ היתה נערכת בסכום של 450,000 רובל. היא היתה, כפי שמשערים, בטוחה באחריות.

– לפי הידיעות האחרונות, הודיעה החברה „אוראניום“, כי הבערה באנית „וואלטורנא“ פרצה בסבת התפוצצות של מכונת-תופת, שהונחה ע"י המלחים של האניה, שדרשו, כי יוסיפו על משכורתם. לפני צאת האניה לדרכה, קבלה החברה מכתבי-איום, שבהם הודיעו, כי יבעירו את  האניה, אם לא ימלאו את דרישות המלחים.


באמריקה.

נויורק.

בודאי כבר הביא לכם הטלגרף את הידיעה המעציבה ע"ד האסון הנורא שקרה שוב על הים והמעורר בזכרוננו את המאורע האיום והמחריד של „טיטניק“.

באניה „וולטורנה“ ההולכת מרוטרדם לנויורק פרצה תבערה גדולה, שאי אפשר היה לכבותה. האניה עלתה כלה על מוקד, ורק 500 נוסעים נצולו ע"י האניות שמהרו למקום האסון, ומאה שלשים ושש נפש מצאו את קברם בים.

הידיעה המחרידה הזאת הגיעה לנויורק ביום הכפורים בצהרים, בשעה שכל היהודים עמדו בתפלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביום שאין העתונים היהודיים מופיעים, ולכן לא היה רשומה ניכר ברחוב היהודים. ורק בערב, במוצאי יוהכ"פ, הקיפה ידיעה זו את כל העיר, וחרדה נוראה קמה בכל הרחובות. אנשים ונשים, שנשותיהם, בניהם, אחיהם או קרוביהם נסעו באניה זו, רצו כמשוגעים מיאוש ומצער. וכלם נסבו על משרד חברת האניות „אוראניום“ ועל משרד „הכנסת אורחים“ כדי להציל איזו ידיעה קלה, איזו מלה קלילה, על גורל קרוביהם, אבל הם שבו בפחי-נפש לבתיהם, כי שום ידיעה מפורטה לא היתה עדיין.

ביום המחרת החלו לקבל טלגרמות מהאניות המצילות, ידיעות מפורטות ע"ד המקרה, רשימת הנצולים, וכיוצא בזה. מצב הרוחות היה הולך וסוער, הלבבות דפקו והעינים כלו לבוא האניה הראשונה עם הנצולים.

בינתים החלה העבודה לעזרת הנצולים, לקבל את פניהם, להספיק להם צרכי אוכל ובגדים, וכו'. את הדבר הזה קבל על עצמו המוסד „הכנסת אורחים“. הנדבן הידוע מר יעקב שיף נדב לצורך זה חמשה אלפים דולר, וגם מוסדות נוצרים תמכו בזה בכספם.

בערב סכות הגיעה האניה הראשונה „דער גראָסער קורפירסט“. הנצולים הובאו מן החוף באוטומובילים ל„הכנסת אורחים“. הרחוב „איסט ברודוויי“, במקום שמוסד זה נמצא, היה מלא המון אדם, עד שבקושי גדול הבקיעו האוטומובילים להם דרך.הרושם היה גדול בשעה שהנצולים יצאו מן האוטומובילים. כל אחד הביט עליהם, – על ה„מאושרים“ הללו, שהיו חורים ונרגזים, פרועי-ראש ומתועתעי-מבט, – באיזה מין רגש מיוחד של רחמנות וחמלה, באיזו המית-לב שיש בה לטוף ורוך, ועיני רבם זלגו דמעות… דמעות הבאות מאליה, מאיזו פנה חמה שבלב, ואי אפשר לעצרו…

וחזיון זה נשנה גם בימי החג, כשהגיעו יתר הניצולים באניות האחרות.

ומיוחדים במוראם ובאיומם הם הפרטים שמוסרים הנצולים בעצמם, בתור עדי ראיה ובתור „בעלי דבר“. התבערה פרצה ביום החמישי, יום שלפני ערב יוהכ"פ, לפנות בוקר. הנוסעים ישנו אז את שנתם. כשלא עלה ביד המכבים לכבות את האש, ניתן אות שכל הנוסעים יעלו על מכסה האניה. כשעלו על המכסה ונודע להם, בשל מה ניתן האות, נתנו כלם את קולם בבכי. רבים התעלפו, ונשים רבות אחזה ההיסטריקה. בינתים הקיפה האש את חלקי האניה יותר ויתר, המלחים הרפו את ידיהם, וטלגרמות קוראות לעזרה עפו לכל צד. אז הכירו הנוסעים את המצב המסוכן, ויללה נוראה התפרצה באניה. הזקנים שבין היהודים ראו בזה „אצבע אלהים“, על שהחליטו לנסוע ביום הכפורים, והתעטפו בטלית וב„קיטל“ ועמדו לשפוך נפשם לפני ה'. גם הצעירים קראו מזמורי „תהלים“. וכך עבר היום בפחד-מות ובבכיות וצעקות.

לפנות ערב הגיעו אניות אחדות לעזרה, אבל מפני הסער והגלים החזיקם לא יכלו לגשת אל האניה הבוערת. הקברניט נתן פקודה להוריד את סירות ההצלה, אבל הסירה הראשונה והשניה נופצו אל גלי הים והנוסעים בהן ירדו במצולה, ולא נשארה דרך אחרת אלא לחכות עד אור הבוקר. וכך נשארו הנוסעים ב„וולטורנה“ כל הלילה עד יום הששי, ערב יוהכ"פ, בבוקר. אותו הלילה, ומצב-הנפש של הנוסעים, האש מצד זה והים מזה, ובריחוק-מקום אניות שבאו להציל ואין לאל ידן – כל זה הוא חומר לטרגדיה איומה, שאין המקום במכתב לתארו…

כשעלה השחר והערפל התמוגג החלו האניות להתקרב אל ה„וולטורנה“. לאשרם של האמללים נמצאה באותו מעמד גם אנית-משא שהובילה שמן, ונתן צו להריק את השמן לתוך הים כדי להשקיט את הגלים ובאופן זה עלה להציל את חמש מאות הנוסעים.

המאורע הזה הראה עוד הפעם שעדיין לא עלתה ביד הטכניקה המודרנית לכבוש את איתן-הטבע הים, ועדיין הדרך בים הוא בחזקת סכנה.


"הצפירה", שנה שלושים ותשע, מס' 223, 14 באוקטובר 1913, עמ' 3; מס' 224, 15 באוקטובר 1913, עמ' 3; מס' 237, 4 בנובמבר 1913, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

האסון הנורא על הטהעמס – 1878

800px-Princess_alice_collision_in_thames

ההתנגשות בין "פרינסס אַליס" ו"בַּייוֶול קאסל" בנהר התמזה, 1878. המקור: ויקישיתוף

לונדון. אם כי ימים לא מעטים עברו וחלפו מעת קרה לנו האסון הנורא על הטהעמס, מחזה האסון ההוא לא נשכח מלב הנוצלים וחרות יהיה על לוח לבם כל ימי חייהם, ומכ"ע פה מלאים על כל גדותם בסיפוריהם. אחד משני אחים הנוצלים בשם וויעל יספר: „מיד אחרי התנגפה „נשיאה עליס“ (alice) והמים עלו לתוכה דרך השבר (כי כמעט נשברה לשנים), החלצתי נעלי ופשטתי מלבושי העליון ובגד החזה ואחר צפצפתי בקול לאות אל אחי במקום הנמצא, קפצתי המים בכתנתי ומכנסי, וברגעים אחדים מצאתי גם אם אחי אצלי. שנינו שוחים טובים אנחנו ועשינו את דרכנו אל אנית „הקאסטעל“ המים סביבה היו מלאים מבני אדם ובעמל רב יכלנו לעבור לפניהם. אשה אחת תפשה בכתנתי, אך אנכי נמלטתי מידה והיא ירדה במצולות כמו אבן.“ – אחיו יספר: „כאשר התקרבה הקאסטיל ונגפה את אניתנו היתה מהומה גדולה בין הנוסעים אשר רובם היו טף ונשים ובמינוטען אחדים טבעה. אנכי לא המ[ת]נתי עד אשר נטבעה, רק אחרי השלכתי מעלי את נעלי קפצתי תוך הנהר ושחתי איזה מרחק מתחת למים למען אתרחק מהמון הטובעים, ואז עליתי על פני המים ומצאתי את אחי בימיני. את דרכנו עשינו אל הקאסטעל והחזקנו בקצה חבל אשר הורד אלינו. שומר הכסף מהאני' הנוגפה בראותו את האסון עלה וישב על ראש הכירה ובנפול האני' נפל ממנה לתוך הקאסטעל וניצל, וכן משק-האני' הצליח, להחזיק בכבלי העוגן. אחרי איזה זמן היינו עיף והנחנו את קצה החבל מידינו רק שחינו על המים אנה ואנה עד אשרפגשנו באני' שיט וסביבה שחינו עת קטנה ואעז העלינו אנשים לתוכה.“

מר' ריד הניצול ביחד עם אשתו יספר: „אנכי ואשתי היינו בגרעהווסענד לשאוף אויר הצח.שמה באנו באנית עליס ובמקרה שבנו בה ללונדון: בין נוסעיה הי' מספר הנשים רב למאוד, ולעולם לא ראיתי מספר ילדים גדול בתוך אניה כאשר הי' בספינתנו. כל העת, עד איזה מינוט לפני המקרה, היו כולם שמחים וטובי לב, מהם שררו בפה ומהם על כלי זמר הראו כשרונם תחת אשר להקת המנגנים אשר להאני' לא טמנו את ידם בצלחת וכפי אשר הי' לאל ידם שמחו את אשר סביבם עד אשר נראה הקאסטעל באה לנגדנו ורעש נהיתה בין הנוסעים. אשתי תפשה בזרועי לאמר „אל תעזבני“ וכרגע חרדה „העליס“ והתנועעה מתחתנו – ואז נהיה האסון. רב החובל נסתר מנגד עינינו והמון אדם רצו פה וכה כעכברים אשר אדם בא בקרבם ובין כך מצאנו את עצמנו תוך מי-הנהר, ואשתי עוד אוחזת בימיני. כרגע אשר העלינו המים טבענו שנית וכן עלינו שוב על פני המים ופני אשתי שחורה מן המים. לשחות לא למדתי ורק במצאי חתיכת עץ החזקנו בה ונשעננו עליה וכן הגענו אל הקאסטעל המוקפה בהמון אדם טובעים במים ויתחננו לעזר מאת אנשי הקאסטעל המביטים למטה. גם אנכי ואשתי צעקנו אליהם וחבלים הורידו אלינו. בקציהם החזקנו והאני' הלכה ונסעה  ואנחנו תלוים אל חבליה אחד מאתנו בקול בכי צעק כל עת ההיא. אני-שיט רבים עברו לפנינו, אך גם אחת לא התקרבה אלינו עד אחרי חצי שעה נאספנו לתוך ספינה אחת קטנה וכל אשר סביבינו כעשרה במספר הובא אל היבשה ואני ואשתי לקחנו את מסילת הברזל והגענו בלילה לונדנה.“

אשה אחת הצליח בידה, למצוא משוט ועליו שחה עדי הגיעה לאני' אחת קטנה וניצלה. נערה אחת, מורה בבית ספר, הלכה על אנית „עליס“ לשאוף האויר הזך, ואתה שבע נערות תחת השגחתה וכולם נטבעו והיא לבדה ניצולה אחרי ירדה שלש פעמים תחת המים!

[השגיאות במקור]


"עברי אנכי", שנה ארבע עשרה, מס' 27, 20 בספטמבר 1878, עמ' 5. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

סער גדול ונורא על הים – 1859

800px-StateLibQld_1_186783_Royal_Charter_(ship)

"רויאל צ'רטר" נטרפת אל סלעי החוף. המקור: ויקישיתוף

חדשות שונות.

בימים האלה הי' סער גדול ונורא על הים, וביחוד עשה שמות גדולות ונמרצות בלאנדאן ויתר ערי חוף הים. אניות רבות נשברו וירדו במצולות, הן וכל אשר עליהן ותהומות יכסיומו. מספר האניות אשר התפוצצו ונטבעו עולה לסך ב' מאות כפי אשר נודע עד היום, ומספרן הולך ורב מיום ליום. ביום 28 לירח אקטאבער מצאו שרידי אניה גדולה נשברת על חוף וואליזער, וכפי ההשערה הם שרידי אניה אחת גדולה אשר שמה לדרך פעמיה מעיר ליווערפאל לאוסטראליען ועליה נמצאו לערך אלף נפש אדם. – כן נטבעה זה לא כביר אניה גדולה נודעת בשם ראָיאל שַׁארְטֶער על דרכה מאוסטסראליען לאייראפא, ועליה היו כמה מאות בני אדם אשר טובעו במים אדירים ולא נמלטו מהם רק מעט מזעיר. בין אלה האובדים מקהל החיים נמצאו כמה משפחות מאחב"י מארץ בריטניא ומארצות אחרות. מה נורא היגון בתוך משפחות האובדים האלו! כפי המסופר צלחה בידי אחד מהצוללים במים אדירים [טויכער] לרדת עד המקום אשר שם האניה תנוח בעמקי מצולה, ויחדור עד היציע אשר שם נאספים העוברים, וימצא שם לערך ב' מאות בני אדם במצב ההוא אשר היו בו (לפי הנראה) בעת ירדה האניה למצולות תחת. מהם מצא יושבים סביב השולחן וספרים פתוחים לפניהם, אשר קראו בהם, ומהם עומדים במקומות שונים בבית איש נגד פני רעהו, כאלו משוחחים יחד, ורבים מהם עומדים על אדני חדריהם כאלו נחפזים לצאת וכלם פגרים מתים אין בהם רוח חיים. מה איום ונורא מחזה כזה. עוד לא נודעו פרטי כל האסון הנורא הזה, ועד היום רק דברים אחדים נודעו. כן יסופר מאיש בריטאני אחד אשר היו לו שני בנים, הבכור הלך לאוסטראליען זה איזה שנים וישאר השני את אבותיו. בשנה זו נטבע בעת רחץ בשרו בימים, ויצו האב את הבן הנשאר לו לשוב מאוסטרליען לביתו למען יתנחם בו אחריו. ויעש הבן כדבר אביו. אבל מה נורא הי' יגון האבות בשמעם כי גם הבן הנשאר להם צלל במים אדירים אל האני' הנזכרת. ועוד כמה ענינים כאלה אשר תצלינה אזני השומע.


"המגיד", שנה שלישית, מס' 44, 16 בנובמבר 1859, עמ' 173. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.