אוגוסט באללין, „ידיד הקיסר“ – 1914

800px-Die_Gartenlaube_(1858)_b_633.jpg

אניית הקיטור "אוסטריה" של חברת „האפאג“, 1858. המקור: ויקישיתוף

נחום סוקולוב.

אישים.

אוֹגוּסְט בַּאלְלִין, „ידיד הקיסר“. (א).

ביום 27 מאי לשנת 1847 נאספו 41 סוחרים האמבורגים ליסוד חברת מניות להובלת חבילות בין האמבורג ואמריקה („האמבורג-אמעריקאנישע-פאקעטפֿאהרט-אקציענגעזעללשאפֿט), הנקראה בראשי תבות: האפאג. בברימן הסמוכה היתה חברה כזאת קיימת משנת 1826, וחוץ מזה, השכילה ברימן לשים את עצמה למקום מוצָא לתנועת המהגרים לאמריקה. לפיכך, החליטה האמבורג להתחרות עם ברימן. ביום 15 אוקטובר לשנת 1847 שלחה החברה ההאמבורגית החדשה הנ"ל את אניתה הראשונה לאמריקה. שֵם האניה ההיא היה „דייטשלאנד“. החברה החדשה מהרה להתפתח: בשנת 1856 כבר עמדו שבע אניות-מפרש לשרת לפניה. היא הציבה לה למטרה עיקרית: להוסיף לשכלל את התקונים בשביל נוֹחוּת הנוסעים והרוחתם. לא עברו שנים מועטות, וברימן התחילה מרגשת את תוקף יד התחרות, ותתאמץ להגן על עמדתה ולבצר את מקומה אשר כבשה לה מקודם. אז נוסדה בברימן חברת ה„נארדדיטשער ללויד“, והיא עשתה – זאת היתה בשנת 1857 – צעד-ענק קדימה: בטלה את אניות המפרש, ותקבע תחתיהן את אניות הקיטור.

בעת ההיא התיחסה האמבורג עדיין בקוטן-אמונה להמצאת אניות הקיטור. עוד בשנת 1853 החליטה האמבורג, ש„מסע הקיטור לא יוכל להתקיים, כי אם לא תקצוב הממשלה איזו מכסת-כסף לתמיכתו“. אבל החלטה הזאת לא ארכה. הסופר טהיעס, הבקי בקורות ה„האמבורג-אמעריקא-ליניע“, מתאר את השתלשלות השנוים, אחרי ההחלטה ההיא, בדברים האלה:

„כבר בסוף השנה ההיא (1853) יצאה אותה ההנהלה בעצמה בהצעה, לבנות שתי אניות-קיטור, אלפ ם אלפים [השיבוש במקור] טונה כל אחת, ולשנות את כל תוכן עבודת החברה ומגמתה. הצעה זו נערכה בישיבת בעלי המניות. לנוכח סכנת התחרות ופחד ההפסד והבטול ע"י זריזותם של אחרים, נצחה ההשקפה הנמרצה, שההאמבורגים הם כשרים לכך, להפיר את מסורת הַזִיקָה וההשתעבדות לקצבת הממשלה ולהיות ראשונים למתיחת קו-מסע-הקיטור בכח עצמם. הנמוק המעורר לא היה נמוך כספי פשוט, כי אם רגש-החובה לבסס על יסודות איתנים ובטוחים את סחר-אמריקה עם האמבורג, שהחל לשגשג ולפרוח, וגם להגן עליו מפני התחרות הזרה. בספר הזכרון שחוּבר אז גרמו על אמריקה ועל אנגליה ונאמר: „הרבה יותר מדי פגרה האמבורג ללכת אחרי ההתפתחות הפרקמטיאית הזאת, ונראה לנו, שחברתנו היא, לפי כל תנאי קיומה ויסודי תעודתה, חייבת בדבר, לעמוד בפרץ, בתור היותה הראשונה והבכירה לכרכי הים ולבירוֹת המסחר של גרמניה“.

ההצלחה לא אחרה לבוא, ותוכיח, שיש יסוד לתקוות המתקנים האלה, ואעפ"י שנראו אח"כ גם נדנודים, רתיעות-לאחור ופגעי מַשְׁבֵּר פעוטים, שהיו עלולים לצנן את ההתלהבות ולהרפות את הידים העסקניות. קו ההתפתחות לא רץ ישר ומאוזן, כמשורטט בסרגל. אחרי תקופת הפזיזות הראשונה בא השבר ההכרחי. הרכוש הנבהל לרווחים קלים הָמָה, חָמר, חולל הרבה חברות חדשות במקצוע זה, ונתן לה„האפאג“ ענינים רעים לענות בהם. העסקים החדשים, והרפוים ביסודם, התנפחו כשלפוחיות, וגם התפקעו כמוהן. ה„ללויד“ בברימן הושתת ונתבצר, והוסיף לכבוש מקומות חדשים, ובהאמבורג עצמה נוסדו בשנת 1872 עוד שתי חברות חדשות בבת אחת. אמנם לא בצרו להן אלה עֶמדה חשובה ולא האריכו ימים, ואולם אם הן בעצמן רק נזדקרו והבריקו וגם כבו, אבל, ככל דבר חידוש, זעזעו ע"י גרוי עַסְקָנִי הרבה מבעלי הרכוש, וזרזו את ההתפתחות האטית של החברה הישנה. על כל פנים אנוסה היתה זו האחרונה להאבק עם המחדשים המסיגים את גבולה, לבלי תת להם לתפוס את המקום הראוי לה, ודבר זה גרם לה להתעצם ולהשתרע יותר משהספיק לה כחה הפנימי.

„קו-הנשר“ – בשם זה התחברו שתי החברות להלחם מלחמת-תחרות עם ה„האפאג“ – לא ראה סימן ברכה ביגיעותיו היתרות: גרם הפסד מרובה ל„האפאג“, אבל הצלחתו הראשונה היתה רק זעזוע ורטט עובר. לא מצא תנאי-הכושר לקיום תמידי, ויעבור ויִבּטל מהר מן העולם.

אז התעשת ה„האפאג“ לצעד מכריע (בשנת 1875): קנה קנה את „קו-הנשר“ עם כל רכושו והמונו. ואולם גם הדבר הזה עוד לא שם קץ לנסיונות ההתאבקות. עתה היו לו ל„האפאג“ אניות יותר מן הצורך.

עד שנת 1883 נמשכה העבודה להחלָמת החברה. ואז קם לה שטן חדש,  והמצב נעשה מעיק ומסוכן מאד לחיי החברה. חוץ מסלוֹמַן, פֿירמת-הספינות ההאמבורגיות העתיקות, שעבר גם הוא מהמפרש אל הקיטור, עלתה על-במתי ים חרשת אניות-הקיטור של אֶדוארד קארר, והיא התחברה עם סלוֹמַן, ותהי עמה  יחד לחברה חדשה ואדירה מאד, שנקראה בשם „אוניאָן“ („אוניאָן-דאמפּפֿשיפֿפֿס-לינניע“).

אך מן המלחמה הזאת עתיד היה הגואל החדש לצאת בעד ה„האפאג“ – ממחנה האויב,  והוא – אלברט באאלין.

430px-Albert_Ballin_2

אלברט באלין. המקור: ויקישיתוף

אלברט באללין היה אז כבן שלשים, ויהי אחד מסוכני המסע („פּאֿססאזש-אגענט“) של אניות קארר. הוא היה יהודי האמבורגי צעיר. אביו היה סוחר קטן, ועניני מסחר וקבלנות פעוטים היו לו עם חברות בעלי האניות. היו לו בימי עלומיו ידיעות מקוטעות ושטחיות ע"ד האניות. לא יכול היה ללמוד הרבה בהאמבורג, אם משום שהיה  יהודי, או משום, שבכלל, למוד מסע האניות איננו למוד מקומי, אלא זוקק הוא את הֶעָמֵל בו לסובב בארצות ולהסתפח לנחותי-ימא. על כן נסע אלברט הצעיר לאנגליה: שם אין שואלים ואין דורשים הרבה במגלת-יוחסין, ואין בודקין את הגזע  ואת הדת. נכנס שם לשרת אצל חברת האניות של קארר, ושם נתרחב אפק ידיעותיו, וכנראה, הכירו בו האנגלים סימני-כשרון. רוב עסקי חברת קארר היו באנגליה, שם נבנו רוב האניות, שם למדו לסדר את המסעות, אבל המטרה היתה – גרמניה והאמבורג. על כן היה היהודי הגרמני הצעיר הזה אורח קרוא ומבוקש. הכירו אז באנגליה, שגרמניה היא חלקה פוריה, שיש בה שבר, וידיעותיו של באללין, ששבילי האמבורג היו נהירים לו, הועילו הרבה לשכלול תקנות החברה כולה. מנהלי ה„האפאג“ הרגישו אז, שאיזה כח גדול נלחם עמהם, שאיזו תחרות פקחית, שאיזה תכסיס דק ומחוכם מאד מערער את בניניהם ומשדד את מערכתם, ולא שערו עדיין, כי זה הוא היהודי ההאמבורגי הצעיר, אותו היהודי, אשר אלו בא אליהם בהאמבורג ויבקש להספח אל אחת כהונותיהם, ספק גדול, אם היו מקבלים אותו.

אמנם האחרי הערעורים והסכסוכים השלים ה„[ה]אפאג“ עם ה„קארר-ליניע“, ואז הוחלט לסדר עסק משותף להובלת נוסעים, וההנהלה נמסרה לידי ה„האפאג“. אז כבר השכילו ההאמבורגים בחוש המסחרי  הדק שלהם לסתום את מקור עצבם ורגזם, וירכשו את אלברט באללין, ה„פאססאזש-אגענט“, ואת גידא וואלף, מנהל ה„קארר-ליניע“, לעבוד עמהם.

ובשנת 1888 החליטו בהאמבורג לקנות את כל אניותיו של קארר ולהביאן לנמל האמבורג, ולשלם כמה שדרשו הבעלים במחירן, למען יהיה מעשה העסק שלם בידם.

ואז הכניס באללין חיים חדשים ויברא תקופה חדשה בקורות החברה הגדולה.

אחרי אשר עברו חכוכי קְרַב-התחרות, צמצם באללין את כל זריזותו בעבודת סדור החברה. הנסיונות שקנה לו באנגליה, אופן השלטון-על-הים שראה  ויתבונן שם, עמדו לו, להורות את הדרך הנכונה. הצורה הדוממת וְהַשָׂבָה של ה„האפאג“ פנתה מקום לרעננות ונוער, לעוז וחיל. באללין השכין באהלי גרמניה את חכמת הספנים האנגלים ואת סודות המסורת הגדולה שלהם.

זו היא התעודה היהודית בגלות מכבר, להעביר ולהחליף, להוציא ולהכניס את המדעים ואת השיטות מארץ לארץ, ובמובן זה רשות לאמר על באללין, ש„מעשי אבותיו בידיו“.

וה„נורדדייטשער ללויד“ בברימן היה גדול אז מה„האפאג“ בחכמה ובמנין, ויעבור לפניו בהתקדמות, כי אותו לא מררו ולא רובו בעלי תחרות במדה רבה, ועל כן יכול היה להתפתח יותר במנוחה. כאשר יריבו שנים – הלא השלישי מצחק תמיד. וכן, בתור „טֶרְצְיוּס גוֶדענְס“ היה מוציא לעצמו גם פֵירות משובּחים מן התחרות, שהיתה בין „האפאג“ ובין קארר וסלוֹמַן.

באללין כבר ראה אז, בלי ספק, את המטרה לנגד עיניו. אומץ רוחו, שקידתו הנפלאה, כחו הכביר התחילו לְרַגֵש את ברימן. במשך עת קצרה עלה בסולם המשרה עד למרום. הוא ידע למצוא אנשים תמימי דעות, שהשקפותיו לא נראו להם כחלומות, אעפ"י שלפי דעת הצבור אז, היה היו ההשקפות ההן באמת מתמיהות ומוזרות מאד. באללין רצה לנצח את הזמן העצל. לפיכך החליט, בכלל, להחיש את אופן עבודת החברה, לזרזה ולדפקה במדרגת מהירות יותר גדולה, בשביל כך שׂם את לבו, שנחוץ הוא לחברה כזאת לא רק להתקיים סתם, כי אם גם להיות מפורסמת ומכובדת. התחיל תּר ומבקש פקידי-מסחר ופקידי-טכניקה גבוהים מהמדה המורגלת – וזה הוא סוד ההצלחה – גם מצוא מצא אותם. אסף לו קהל של ספנים מן המובחר, ועל כשרונם יסד את עבודת החברה.

(סוף הפרק יבוא).

HAPAG_PK-1911

פרסומת של חברת „האפאג“, 1911. המקור: ויקישיתוף

 

אישים.

אוֹגוּסְט בַּאלְלִין, „ידיד הקיסר“.

(סוף פרק א')

למען ראות את עבודתו הגאונית של באללין, נחוץ לשים לב לתקופה אחרי תקופה בתקונים השונים אשר החל ויבצע. בגדר זה עוד הפעם נאמנים עלי דבריו של המומחה טהיעס:

„למען תת לחברה, אחרי יצירתה המחודשת בשנת 1886, עֶמדה חשובה בשוק תחרות הספינות שבעולם, ולמען בסס את עתידות הכנסותיה לבטח, צריך היה  לשכלל את הנסיעה לנויורק באופן כל כך משובח, עד שלא תוכל שום חברה אחרת להתנשא ולהתפאר עליה. כי הדרך לנויורק היה גם עתה, אם לא לפי מספר האניות, עכ"פ לפי תכונתן (לפי מכסת ההון השקוע בהן וגם לפי השפעתה ופרסומה – היסוד המכריע.

„אנגליה וברימן כבר תקנו אז מסע אניות-קיטור נמהר. ה„האפאג“ החליט בשנת 1887 לא רק לצאת בעקבותיהן, אך גם לעלות עליהן בנוגע ליפי האניות ולחיזוק בנינן עם מכונות כפולות ולוליונים כפולים. בשביל זה העלו את הקרן-הקיימת של החברה (1890) לשלשה מיליון מרק, וגם העלו את סכום ההלואות. בשנת 1889 הפליגו שתי האניות הנמהרות הראשונות: „קולומביה“ ו„אוגוסטה וויקטוריה“ בים; בשנת 1890 יצאה ה„נורמניה“ ובשנת 1891 – „הנסיך ביסמַרק“.

באופן זה נוסד בשנת 1891 והלאה מסע-חפזון באניות-קיטור שבועי בסדרו, ומאז והלאה הלכה התנועה הלך והתפתח, וכל אניה חדשה סמנה עוד צעד אחד קדימה בדרך הזאת. גודל האניות החדשות (בתחלה 7250 טונות, ואחר כן 8500, הדר בניניהן, הַרְוָחַת חדריהן, דיוק עבודת הספנים העובדים בהן ומהירות מסען הקנו לחברת „האמבורג-אמעריקא-ליניע“ את החיבה במדרגה לא נופלת מזו שנודעה מכבר לאחותה הבכירה המפורסמת והמצוינת מאז: הללויד הגרמני הצפוני. ה„נסיך ביסמַרק“ עלה אז במהירות נסיעתו על כל האניות האחרות, ויזכה לאות „רביד התכלת של האוקינוס“, בעבור היותו האניה המהירה בכל אניות התבל, בעשותו את כל המסע במשך ששה ימים, אחד עשר שעות וארבע וארבעים דק.

„הנצחון הזה של החברה ההאמבורגית הביא ברכה גם למלאכת בנין האניות בגרמניה. משנת 1854 עד שנת 1871 נעשו כל אניות החברה ההאמבורגית באנגליה; בשנת 1872 נבנו שלש אניות הקיטור הראשונות בהאמבורג ובקיל עפ"י תכנית אניות הקיטור האנגליות החדשות. בין כה וכה החל גם הצי הגרמני (אניות הצבא) ללכת מחיל אל חיל, ויבן מספר אניות מן הטפוס הבינוני, ובשנת 1885 נתן צו, שמאז והלאה תבנינה כל אניות הפוסטה של הממלכה בגרמניה. אבל עוד לא קוה איש לבנות גם אניות חפזון בארץ הזאת. הקיסר ווילהלם, בהיותו עוד נסיך צעיר, שעה הרבה למקצוע האניות, וישם לפני הנסיך ביסמרק את ההצעה ליסד בתי מלאכה בחופי הים הגרמנים לבנין אניות חפזון, וביסמרק סלל נתיב להצעה חדשה זו, והחברה ההאמבורגית לא בנקל הסכימה על הדבר, שנראה בעיניה כספק גדול וכהנחת המעות על קרן הצבי, ובעת אשר נבנתה בגלל האניה „קולומביה“ באנגליה, עשתה סוף סוף, אחרי שהיות ודחוים רבים, את הנסיון הראשון, ותבן את ה„אוגוסטה וויקטוריה“ בשְטֶטִין, ולא עברו ימים מועטים, ואניה גרמנית זו נתחבבה כל-כך על הקהל, עד כי  בפעם הזאת כבר החליטה החברה בעצמה, בלי שום כפיה והפצרה מלמלעלה, לבנות, בעת ובעונה אחת עם ה„נורמניה“ האנגלית, את ה„נסיך ביסמַרק“ בבית המלאכה השטטיני הנקרא: „בולקאַן“, והאניה האחרונה הזאת גדלה עוד יותר מאלה שקדמו לה, וככה התפתחה חרושת הבניה והגזרה של אניות בגרמניה עצמה, עד שכעת לא די שאין גרמניה נזקקת במבנה אניות לאנגליה, אבל היא גם תופסת עֶמדה חשובה בתור קבלנית למבנה אניות בעד ארצות אחרות“.

800px-SS_Albert_Ballin.1923

אניית הנוסעים „אלברט באלין“, 1923. המקור: ויקישיתוף

וכל הנהגת המוסד הענקי הזה נתונה בידי באללין, אשר המעט לו שהוא משתדל, שהעסק יעשה קציר בעד המשתתפים בו, אך הוא גם מכוון את מעשיו באופן מתאים לצרכי הממלכה. החברה הזאת, מתוך שהיא צריכה למכונות כבירות, לנצח את המרחק, היא פותחת כר נרחב לבתי מלאכת המכונות, ומתוך שהיא צריכה לבונים ולאומנים, הרי היא נותנת להם יד להתפתח ולמצוא חית ידם בכבוד ובריוח מכשרונם ומעמל כפיהם ורוחם. באללין יסד חמש וארבעים „ליניות“, זאת אומרת מסלות ומסעות קבועים. עיניו על כל כדור הארץ ועל כל הימים, וכאשר היתה אך יכולת קלה ליסד ולחדש, הנה הוא החלוץ, שהצליח לא רק להתחרות עם אחרים, אך גם לעלות עליהם. בשנת 1886 נקבע המסע משטטין לנויורק. אז פעלה עוד חברה אחרת, שנקראה בשם: „באלטישער ללויד“, אבל היא לא יכלה עמוד, ואחרי עבור עת קצרה אכף עליה ההכרח להפסיק את  תנועתה, ואז בא החברה ההאמבורגית ותירש את מקומה ותגדל, אך ברבות הימים עשתה חוזה עם חברה אנגלית אחרת, ותשנה את המסע של אנשים למסע-משאות. זאת היתה אחת פעולותיו הראשונות של באללין. אחרי כן ספגה החברה החדשה, כאמור, את ה„אוניאָן ליניע“ עם מסעותיה 2-4 פעמים לחודש בין האמבורג ונויורק, ותוסף ותיסד: האמבורג-הודו המערבית, אמריקה המרכזית, קולומביה ומקסיקה (5 „ליניות“ בשנות 1887, 1903, 1893, 1890, 1880,) ותצליח מאד בקביעת מסעות מהאמבורג לבלטימורי (1888), ומני אז הלכה ההתפתחות הלוך וחוש. מצב הענינים היה רצוי, שעת הכושר היתה, ובהתפתחות עסקים גאוניותו של כל מנהל ניכרת תמיד בזריזות ההשתמשות בתנאים טובים – ועובדים. ככה נסדרו עד שנת 1900 מסעות קבועים: מהאמבורג למונטריאל, קְווֶבֶּק והליפֿקס (1891), מהאמבורג לפילדלפיה (1889), מהאמבורג לנויורק (מסעות חפזון באניות כפולות-לוליוֹנים בכל חמישי בשבת דרך סויטהאמפטון, שֶרבור ופליימוס – 1889), מהאמבורג לאפריקה המזרחית והדרומית (שלש „ליניות“ – 1900, 1890), מהאמבורג לבוסטון (1891), מגינוא לנויורק (שתי אניות חפזון לנוסעים ולהובלת מסעות – 1901, (1889), מהאמבורג לנויורק (מסעות חפזון באניות כפולות-לוליונים בכל חמישי מגינוא לנהר פאַלאַטה (1896), מהאמבורג לניוארליאנס וגלווסטון (1892), מהאמבורג לגדות המזרח של אמריקה הדרומית (4 „ליניות“, – 1900). הרשימה הענקית הזאת אינה צריכה לפירושים, והיא הלכה הלוך והמשך בשנים שאחרי כן. וחוץ מאלה יש עוד לציין: מהאמבורג לגדות המערב של אמריקה הדרומית (3 „ליניות“ – 1901), מנויורק לאסיה המזרחית (1898), מנויורק להודו המערבית, לקולומביה ולחופי הים של אמריקה המרכזית (4 „ליניות“ – 1901), שבע „ליניות“ אניות-חוף של אסיה המזרחית אצל חופי הימים של חינה וסיביר (1901), מהאמבורג אל הריינוס (1902), מנויורק אל חצי אִי הבלקנים, אל  קושטה ואודיסה (1902), מגינוא לניצא (1902), מלוליא לאימרן (1903), מנאדוויק לאימדן (1903) ומסע תענוגות להודו המערבית, לוויניצואילה, מקסיקה, לים התיכון, לים השחור, לסקנדינביה ולרוסיה.

במרוץ של נצחון זה, מאליו מובן, שה„האמבורג-אמעריקא-ליניא“ התיצבה מהר בראש כל חברות האניות שבעולם. זכות ההצלחה הזאת תלויה בהנהגת החברה, שהבינה להכשיר את התנאים ולמצוא את הכחות המסוגלים להתפתחותה. הכח היותר מזורז והכשרון היותר גאוני של איש יחיד – ואיש כזה הוא באללין – לא היו מספיקים, אלו לא הונח ביסוד כל ההנהגה עיקר העיקרים, שהפרסום כלפי חוץ צריך להיות מכוּוָן ומקביל אל העוז והחוסן של הסתדרות שלמה בפנים. זהו פתרון חידת מזל-הפלאים הזה, שרבים לא מצאו פשרו. על כן קמלו ויכלו הפעלים הענקיים של תקופת המיסדים הראשונים, שקדמו לחברה זו, וכלעומת שבאו כן הלכו – בעטיו של חוסר היחס וההתאמה הנכונה בין הרצון והיכולת.

החומר הנמצא בידי מגיע רק עד שנת 1902, ומאז ועד עתה הלא נוספו מסעות קבועים חדשים והרבה הרבה אניות, אשר כמוהן לא פללו אף בעלי הדמיון. אבל גם החומר הזה דַיו להראות את העליות הנפלאות, שעלתה חברה זו: בשנת 1848 היתה הקרן הקיימת שלה 456,000 מרק; בשנת 1886 – 15,000,000 מ'; ובשנת 1902 – 100,000,000 מ' (עליה של 666 אחוזים); הריוח היה בשנת 1848 – 66,450 מ', בשנת 1886 – 2,414,401 מ', ובשנת 1902 – 17,832,796 מ' (עליה של 798%); חלק הריוח הנתון למשמרת עלה בשנת 1848 – 7,863 מ', בשנת 1886 – 195,682 מ', ובשנת 1902 – 21,199,019 מ', (עליה של 10833%); מספר מדת הטונות של האניות היה בשנת 1848 – 1400, בשנת 1886 – 60,531 ובשנת 19032 – 651, 151 (עליה של 1076%); מדת הטונות של האניה היותר גדולה היתה בש' 1848 – 717 [זאת היתה עוד אנית מפרש], בשנת 1886 – 3,969, ובשנת 1902 – 16,502 (האניה „דייטשלאנד“ – ואולם מאז ועד עתה נוספו אניות חדשות, שאלה נחשבות כנגדן כקליפות אגוזים; ל„אימפרטור“ כבר יש יותר מחמשים אלף טונות, ול„ביסמַרק“ החדש אומרים, שיהיה כשבעים אלף – אבל גם העליה במשך הזמן הנ"ל עולה עד 418%); המדה הבינונית של אניות האוקינוסים במדת טונות היתה בשנת 1848 – 700, בשנת 1886 – 2742, ובשנת 1902 – 4815 (עליה של 176%, וגם היא עלתה למדה מופלגת מאד בשנים האחרונות); המהירות הבינונית של האניות היותר מהירות במדת חבל-ים (קנאָטען), היתה בשנת 1848 – 6, בשנת 1886 – 14, ובשנת 1902 – 23,51 (עליה של 168%), וכן להלאה.

Die_Gartenlaube_(1899)_b_0194_1

איור במגזין Gartenlaube, 1911. המקור: ויקישיתוף

הצלחת החברה בהנהגתו של באללין תראה גם ע"י השואה עם החברות האחרות. בשנת 1880 היו ל„האמבורג-אמעריקא-ליניע“ 22 אניות קיטור, להנורדד' ללויד – 44, לה„ווייט סטאַהר ליין“ – 14, ל„אללאן-ליין“ – 38, ל„אנקאר ליין“ – 41, ל„קיונארד ליין“ 29, לה„ליניע הולאנד-אמריקא“ – 4; ובשנת 1902 – ל„האמבורג-אמעריקא ליניע“ 159, לה„נורדד' ללויד – 137, ל„ווייט סטאהר ליין“ – 27, ל„אללאן ליין“ – 31, ל„אנקאר ליין“ – 29, ל„קיונארד ליין“ – 22 ולה„ליניע ההולנדית-האמריקנית“ – 13. עפי"ז אנו רואים, שהעליה של מספר האניות מגעת אצל ה„האמבורג-אמעריקא“ – 723%, אצל ה„ללויד“ 311%, אצל ה„ווייט-סטאהר-ליין“ – 193% – וכן הלאה. נמצא, שבאללין הצליח יותר מכל החברות האחרות בחברתו הוא. ה„ללויד“ גם היא חברה אדירה, רבת הון ועושר ובעלת סדרים ותקונים גדולים, אבל מאז לקח באללין את מושכות החברה ההאמבורגית בידיו, נצח גם את זו בלי הסג את גבולה ובלי שים מעצור להתפתחותה, אבל תפס את מקומו בראש.

וחוץ מהמסעות האלה עושה החברה ההאמבורגית את מסעות הובלת המשאות בין האמבורג ובין חופי הריינוס התחתון, ותכונן מסעות מסודרים כאלה בין שוודיה הצפונית ונורווגיה הצפונית ובין אנטוורפיה וביירוט (דרך קופנהאגן).  ובשנת 1904 קנתה החברה הזאת את כל אניות החברות הקודמות, שהיו מסדרות ומחזיקות מסעות קבועים בין האמבורג ובין מקומות הרחצה בים הצפוני. לא היה שום ערך של ממש לכל מקומות הרחצה האלה: הלגולנד, ווסטרלנד, סילט, נורדיניי, ועוד, כל זמן שלא היו מסעות קבועים ובטוחים ונוחים לנוסעים, כל זמן שהטלטול היה קשה ורב-ההוצאה. בא באללין ותקן את האניות וקנה מהחברות הקודמות את ה„קוברא“ ואת ה„סילוואנה“, ויורד את מחיר הנסיעה עד הדיוטה התחתונה, ומני אז שגשגו מקומות הרחצה, והבקור בהם עלה, וערך אדמתם ובניניהם והכנסותיהם הוא עתה פי עשרים ושלשים משהיה.

הייתי נוסע מכבר באניה „קוברא“, ודומני, כי בזכרונות נסיעותי להלגולנד הזכרתי את הנסיעות האלה. נסעתי מקודם, ונסעתי גם אחרי כן, כאשר פרשה החברה האמריקנית את כנפיה על האניות האלה. כמה נשתנו לטובה! כמה נמהרה הנסיעה, כמה הוזלו המחירים וכמה הוטבה השיירוּת. כל אלה יד באללין עשתה.

אין בגרמניה איש, שהגדיל לעשות בעד שכלול מקצוע זה, איש שהעשיר את הממשלה, שהעלה את כבודה, שבצר את עמדת מסחרה וחרושת מעשיה, כיהודי זה, אשר עוד לפני 50–40 שנים לא יכול היה לקבל משרה בארצו, וילך לאנגליה. זה הוא מיסד כביר, מנהיג גאוני, בעל-חשבון מובהק; אין כל ספק, שהוא קורץ מן החומר אשר ממנו קורצו כובשי ארצות, סוללי דרכים, ממציאים, מחדשים, בוראי תקופות בישובו של עולם. אלו חונך האיש הזה בקרב עמו, או אלו התעוררה בו הרוח לעשות איזה דבר גדול בעד עמו, אזי הוחק שמו לזכרון גם על לוחות קורותינו. אבל לפי חנוכו היה כתינוק שנשבה בין אחרים, לפי חייו ונסיונותיו – נספג ונבלע כולו בענינים הגרמניים; יכולים אנו לחשבו רק כבן גדול לעמנו, כבן שגלה מעל שלחן אביו, והוא סמוך על שלחן אחר, ואמנם אצל השלחן האחד הזה הוא נוטל מקום בראש, בלי אשר כרע לבעל, בלי אשר כחש בעמו, וגם בלי אשר התרפס למצוא חן בעיני הגדולים. זה הוא „מולך מעצמו“ (סעלף-מאֶהד-מאֶן) מהמין המשובח.


"הצפירה", שנה ארבעים , מס' 148, 12 ביולי 1914, עמ' 1; מס' 149, 13 ביולי 1914, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

רוצ'ילד וספינתו – 1911

שעה אחרונה

[…]

רוצ'ילד וספינתו

עתוני  פריז מספרים ספור יפה מאד, שקרה להנדיב הגדול הברון אדמונדו דה רוצ'ילד, ושרק עתה לרגלי משפט בינו ובין בעלי דינו, נודעו פרטיו המענינים.

החרף העבר נסע הברון אדמונדו דה רוצ'ילד על ספינתו „אטמא“ למימי אמריקה המרכזית. כשהגיעה הספינה לקרבת הראש ההולנדי, באי כובה, פגעה הספינה בסלע, ובהיות שהים היה סוער היה מצבה של הספינה נורא מאד ובכל רגע האמינו הברון ואשתו, כי סופם הגיע. והנה עברה מרחוק ספינה אנגלית, ותגש אל אנית הברון. מיד הודיע רב־החובלים האנגלי כי נכון הוא להציל את הספינה הברונית, בתנאי שישלמו לו עבור זה מאתים אלף פראנק בצרתו. בשעה ההיא הוכרח הברון להסכים, ואחרי שעברו הברון ואשתו, ועוד שנים מפקידיו אל הספינה האנגלית, החלו בעבודת ההצלה. הים סער יותר ויותר, ורגע צללה כמעט האניה תהומות. אך אחרי שני  ימים של עמל יצאה האניה הברונית שלמה  וחפשיה, ותשוב עם משפחת הברון לצרפת.

כשהגיעו לצרפת תבע רב-החובלים האנגלי את שכר טרחתו – מאתים וחמשים אלף פרנק. לשוא טען הברון רוצ'ילד כי רק מאתים אלף הבטיח, רב-החובלים עמד על שלו, ויתבע רבע מליון. ובהיות שהברון אינו איש אשר יקבל פקודות ותביעות ממי שיהיה, בא הדבר לידי משפט.

לסוף הכיר בית-הדין את ישרתו של הברון רוצ'ילד ויפסק, כי רב-החובלים האנגלי יקבל רק חמשים אלף פרנק עבור שהציל את הברון ואשתו ממות.


"האור", שנה שלישית, מס' 64, 28 בדצמבר 1911, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ארון קודש באניה רוסית – 1884

מעשים בכל יום:

א) בארצנו.

ס"ט פטרבורג. – עפ"י פקודת הרוממות להסענאט נמנה הוויצע-אדמיראל טשיחאטשאָוו, (שהיה עד כה דירעקטאָר של חברת אניות הקיטור הרוסית והמסחר באָדעסא, ונודע לתהלה בכל אשר פעל ועשה להרים מצב החברה משפלותה עד למרום), להיות ראש השטאב הראשי בחיל הים. הוא עשה עסקים רבים עם יהודים ויתן משרות למוכשרים ולבקשתם נעתר להודיע בהמליץ והקו"מ, כי נתן צו לכל רב החובלים לתת ליהודים שומרי מצוה לבוא באניה ביום ו' ולקנות שביתה ולא ילחצו לחלל את השבת, וכן נאות לנו להוביל את ארון הקדש אשר הביא הש"ד ר' חיים הלוי לביהכ"נ של ר' יהודה החסיד מחערסאָן לאָדעסא חנם מאָדעסא עד יפו, ובפירוש אמר לנו כי כאשר היהודים מביאים ריוח הרבה בעסקיהם עם החברה, ע"כ ראוים הם לעשותם חפשים משלומי הפֿראכֿט בעד ארון הקדש מעץ מוזהב בי"ד תיבות ושק אחד, אשר עלתה עד לארבע מאות רו"כ. – במקומו יבא כיום ה' פֿאָן דער פֿעליס, שהיה עד כה בהאופראווליעניא הראשית פה.


"המליץ" שנה עשרים, מס' 16, 7 במרץ 1884, עמ' 5. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

התעוללות ביהודים באניה "רוטהעניא" – 1914

ידיעות קצרות.

[…]

(ההתיחסות לנודדים יהודים באניות ה„קאנאדיאן פאסיפיק“). בה„וויענער אלמאנאך“ מספר אחד הסופרים, שנסע בימים האלה לקנדה, ע"ד מחזה של התעוללות ביהודים הנודדים, שהוא היה עד ראיה לו. הנודדים היהודים עמדו להתפלל באחד מימי השבת באחד התאים והתעטפו בטליתים. ואז באו המלחים ועוד חיילים אנגלים שנסעו באניה והתעטפו באלונטיות וחקו את תנועות היהודים המתפללים ולעגו להם.

המקרה הזה היה באנית „רוטהעניא“ של חברת האניות ה„קאנאדיאן פַאַסיפֿיק“. בכלל, מעיר הסופר, לקויה מאד הדיסציפלינה באניה זו.

הנוסעים היהודים יוכלו להשיב על ההתקלסות הזאת ברגשותיהם הדתיים ע"ז שימנעו לנסוע באניות האלו של ה„קאנאדיאן פּאַסיפֿיק“.


"הצפירה", שנה ארבעים, מס' 80, 21 באפריל 1914, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

דבר דיבה – 1886

תלגרמות של החברה הצפונית.

[…]

מכה"ע „קיובליאנין“ מספר לקוראיו: ביום 14 ספטמבר בבקר בנסוע אנית הקיטור „אלגא“ מקיוב לקרעמענטשוג לא נראה בין הנוסעים אף יהודי אחד. הדבר הזה היה לפלא בעיני הנוסעים ורבים מהם פנו אל רב החובל כי יפתור למו את החידה הזאת. „המיניסטר שעל עניני המשפטים נוסע“ ענה רב החובל בקצרה. אחרי כן נגלה הדבר כי שני יהודים נסעו באחד התאים ממדרגה השניה וברזשישטעשעוו עלו אל החוף בזהירות יתירה לבלי תשורם עין. לאחרונה נמצאה החידה כי מאת הרב לעדת קיוב היתה שומה כי יהודים לא יסעו באניה הזאת, יען כי הקול יצא שהמיניסטר יסע בה לדרכו ולמען הראותו כי רק מתי מספר מבני ישראל נוסעים לקיוב לערוב שם מערבם אסר הרב מקיוב על היהודים לנסוע באנית „אלגא“ ביום הזה.

על דבר הדבה הזאת אשר ברא סופר ה„קיובליאנין“ מלבו הדפיס הרב מקיוב מכתב למכה"ע „זאריא“ גליון 186 ובו כתוב לאמר:

במכה"ע קיובליאנין גליון 205 נדפסה ידיעה כי מאתי היתה נסבה אשר היהודים לא נסעו ביום 4 ספטמבר באנית הקיטור אשר בה נסע המנהל את המיניסטריום לעניני המשפטים מקיוב לקרעמענשטוג. הידיעה הזאת היה בדויה ואין לה כל יסוד. – הרב לעדת קיוב י. צוקקערמאנן.


"היום", מס' 191, 7 באוקטובר 1886, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

רב החובל ר' שלמה בנימין שפיצער – 1863

תולדות השר בישראל

ר' שלמה בנימין שפיצער.

האיש רב פעלים הלזה, אשר תולדות ימיו וקורותיו הננו כותבים לפני בני עמנו, היודעים להוקיר ולכבד גבר דגול מרבבה כמוהו, האיש הלזה – נולד בשנת תקל"ד (1774) בעיר אובן-ישן [בודפשט]. אביו ר' אליקום נודע לתהלה בישרת-לבבו ובחכמת רוחו אף נחלתו שפרה לו לשבת בצל הכסף, ועל כן ידע לחנך את בניו ע"פ הכשרונות אשר יולדו אתם. בראותו את בנו הבכור – בן-פורת, יהודה, נכסף לחכמת התלמוד וישם כל מעינו בה, עמל בכל עז לתת אותו בידי מורים אדירי התורה והם הורו לנער באמונה. עד כי עשה חיל. ויהי לנס! ועיני האב חזו בשבת הבן לכסא משפט, ויהי לרב אב"ד בעיר מגורו. וכאשר התבונן על בנו השני – ילד-שעשועים, אברהם, כי אוה לשבת בצל החכמה וידרש במדעים, לקח לו מורים לאלף אותו בכל דבר חכמת בינה, והנער הצליח בלמודים, ועשה לו שם בארץ לשמחת לבב אביו אשר שש לראותו מעוטר בנזר „דאקטאר האפראטה ורופא-הראש (פראטאמעדיקוס) בכל ארץ אונגארין“ כה ישמח האב ביוצאי חלציו אם אך יחנכם ע"פ דרכם, כי גם בתעלולי הילדות יתנכר נער ויראה לעין את התכלית אשר יעדו אלהי הרוחות – בארץ החיים. ואוי לו לאיש החפץ לכלא את הרוח! – לו הורי ישראל בימינו אלה יקחו מוסר, מאיש אשר היה לפני מאה שנה, טרם פרצו המדעים, אז גם בניהם עתה יהיו זרע ברך, נטעי נעמנים אשר יעשו פרי הילולים קדש לה'! –

רק הבן השלישי – בנימין שלמה – השליך בימי נעוריו אחרי גוו את הלמודים אם גם נחם ע"ז באחרונה – ויהי נער נבוב אשר אין כל מטרה וחפץ לו בחלד, לדאבון לב אביו, אשר בעיני בשר לא חזה את המפעלים שיעולל בנו בימים הבאים.

על פי הרשיום הנתן להיהודים – ביום 29 אקטאבער משנת 1781 – מאת הקיסר הישר באדם יוסף השני, לגור גם בעיר פעסט, נאחזו בה לערך שתי מאות משפחות מב"י ובתוכם גם ר' אליקום הנזכר אשר היה עליהם לראש. בקריה העליזה הזאת חשב האב כי יהיה לאל ידו להביא את בנו לאיזה בית-חכמה או בית חרושת-מעשה; אבל גם הפעם היתה תוחלתו לריק, כי בחלה נפש הנער לשבת בבית ולעשות מלאכה, כי אם אוה לנוע בחוצות קריה, וגם מטר סוחף או קור וצנה לא עצרוהו מלעמוד כל היום להביט בתאות לב איך ילמדו אנשי הצבא את ידיהם לקרב, כמו חפץ גם הוא לבוא בקהל הגבורים! – ואלה היו רגשי לב נער יהודי ישראל בעוד חומות הגהעטטות הקיפו על מושבות בני ישראל וסגרו בדלתים ובריח, כמו היו משולחים מן המחנה וזלות לבני אדם.

בימים האלה החל ר' אליקים לרדת מטה בארחות המסחר ובראותו כי עוד מעט ואפס כספו. וירא ויקדם את הרעה הנשקפת לביתו, ויקן במעט כסף סחורות קטנות בעד בנו, ויתנן אליו לסחור בהן ברחובות קריה בצפיתו כי הפעם יצלח והיה לאיש עושה מקנה וקנין. אכן גם עתה היתה תקותו מפח נפש! כי הבן אהב אך את החפש ובכן הלך הנער כל הימים – נבוך בשעיפיו – בצרור סחורתו על שכמו מחוץ לעיר הולך לשוח על חוף הדאנוי אשר משכתהו אליה כמו בעבותות קסם מבלי דעם גם הוא פשר דבר, ולעת ערב שב תמיד אל בית אביו, בפנים זועפים כי כל שכר אין בידו. ואם גם נחם על דרכו – אחרי הוכיחו אביו כי מרה תהיה אחריתו – וישם אל לבו לאחז במסחר ידו ובכ"ז לא יכל לעצור ברוחו ההומיה לגדולות, ולא מצא און בנפשו להגיש סחורתו ועזבונו לכל עובר.

בשנת תקמ"ט (1789) עזב הנער את עיר מולדתו, אחרי אשר נתן לאביו את כל מערבו, להביא טרף לביתו, יען נשבר לו אז כל מטה לחם, וילך העלם במחסור ובמצוק, ויבא לקרית פראג, משם הלך לדרעזדען ולייפציג, ויעבור בכל מלא ארץ אשכנז. ובכל מקום בואו, לא מצא – מבלי דעת למה – מרגוע לנפשו. עד אשר חזה בעיניו, בפעם הראשונה לימי חייו, לא הרחק מעיר האמבורג, את הים. ושם הרגיע וינפש ממהלכו הנפלא הלזה!

עני ודל בא אל העיר ולא היה לאל ידו לשכור אף בלילה הראשונה בית ללון!..

„אם גם סבלתי אז עוני ולחץ“ – אמר על העת הזאת במכתבו לאחיו הרב הגאון מהר"י בשנת תקס"א ( 1801) – „בכ"ז מצאתי את נפשי מאושרת יען יכולתי לקרא בספר-הפלאות הכתוב על מרחבי מי תהום רבה הלזה, בהשקיפי עלי מצולת ים דמיתי בלבבי כי יקח בשוא גליו אתי אומר ודברים… ומה מאד אשמח כי יודע ושומע אני את השפה היפה הזאת. האמן לי אחי! כי גם היא הנה שפה קדושה אשר בה דבר ידבר היוצר“.

אלה המה רגשי לב עלם – בן חמש עשרה שנה – נושא חרפת רעב, אשר לא לקח לקח מפי הורים ומורים; עלם מבני ישראל, גוי קו קו ומבוסה. אין זאת כי אם רוח נשגב בקרבו ורוח שואף גדולות, התעורר בלבו מלדה ומבטן.

אחרי תלאות נוראות ועמל רב הצליח לבא בתור מלח לעבוד עבודה באחת מאניות-המסחר, וחיש הראה כשרונות רבות במלאכתו, וישא חן בעיני רב החובל אשר נשאו על כל המלחים ויהי לפקיד עליהם. ע"י חריצותו ושקידותו עלה מעלה בזמן קצר בידיעת עבודת-הים, ובכן עלה – בהיותו על אניות שונות – במעלות הפקודות, ויגיע למשרת נגיד ומצוה ורב החובל על אניה גדולה העוברת ארחות ימים. ובתור המעלה הזאת עשה מסעות רבות וגדולות בלי-חשך, עד כי סבב במהלכו שתי פעמים את כדור ארצנו!

בכל ימי מסעו לא שבעה עינו לחזות הדר גאון היצורים ולא מלאה אזנו לשמוע המית גלי הים בשאון דכים, רון ברואי המים, עד אשר שבת ממסעיו, ויאחז בניו-ארלעאנס, ושם אוה לשבת, בבית רב-החובל אשר לקחהו למלח, ואשר היה נסבה לכל כבוד גדולתו.

וכגדל אשרו בעבודת-הים כן הצליח במלאכת המסחר אשר החל במקום שבתו עתה. ואם ראשיתו היתה מצער, שגה באחריתו להרחיב מסחרו עד חוף-אפריקה-הצפונית ומעבר הים האטלאנטי, אחרי כן גם לקצות ארץ, הבארבאריא, אלגיר, פאס (פעץ) ומארוקה. ויעש חיל עד כי היה לאל ידו לשוב בשנת תקס"ח (1808) בהון אלפי אלפים כסף, בתור רב החובל, לחזות את בני משפחתו אשר בעיר פעסט.

בשבתו בפעסט הוסיף רב החובל הלזה היושב במשכיות כסף, לכבד את אמו הזקנה, כי עמה הלך לשוח בחוצות קריה. וגם בהכבדו מאת מרעיו לשחרם בביתם, היא היתה על יד ימינו. כן יודע גבר, אשר לב רגש לו להוקיר את הוריו! ספר לשאריו ומיודעיו כל המוצאות אותו וכל קורותיו בימי מסעיו, הוציא מצלחתו יריעה קטנה, אשר עליה היו שזורים – בכתב עברי – עשרת הדברים הכתובים על שתי לוחות הברית. ואשר שתי האותיות הראשונות ידי אמו שזרתן, ויאמר כדברים האלה: „לא ידי עשתה לי כל החיל הזה, ולא זרועי אמצתני, רק אלה היו מעוזי בכל מסעי, ואך דתי ואמונתי עמדו לי בכל מצוקותי!..“

אבל הפעם הוליכתהו ישרת-לבבו שולל! כי הוא בתמתו דמה אשר אך המתראה לאויב לא רק הוא זה מבקש רעתו, וחיש ראה משוגתו כי גם בין אוהביו נמצאו הצוררים לו בנכליהם, אכן כבר עבר המועד, וכבר נפל ברשת זו טמנו לו, כי לרגלי העסקים אשר עשו אתו במרמה אבד בענין רע, כל הונו במשך שתי שנים, עד כי נאלץ לתת בידי אנשי און האלה כל משכיות חמדתו הנשארות לו, כעבוט בעד מעט כסף, להיות לו לפליטה.

במגנת רוח, ובכעס לב, שב שנית בשנה תקס"ט (1809) למסעיו וישת עצות בנפשו להרחיק נדוד ממושבות בני האדם, אשר קרבם מלא מרמות ותוך, ולבחר לו מקום מושב בין העמים הפראים אשר לב בהמה להם, וירד באניה המשרכת דרכיה על הים, אלוף נעורו, קודר בלחץ רגשות רוחו, סבב את המצולה לכל פאה מבלי מצוא מרגוע לנפשו, כמו הוכח יוכיחו לו הגלים ההומים בשאון דכים, על אשר נפרד מחברתם ולא נשאר באמנה אתם. ולבו אמר לו כי לא יהיה לאל ידו לקנות אהבתם כמקדם.

ובאמת את אשר יגר באתהו ופחדו אתא לו!

והננו נותנים בזה לפני הקוראים היקרים את פתשגן האגרת אשר כתב בשנה השניה, לאחיו הרב הגאון מהרי"ל כי היא תשוה לנגדינו רגשותיו בעת הזאת. ואת כל תהפוכות העתים אשר עברו עליו.

ואלה דברי המכתב:

ליווארנא 10 נאוועמבער 1810

אחי מחמל נפשי!

„בקיץ העבר כתבתי אליך שלשה מכתבים – והאחרון ביד ידידי ר' ליב קאשטער, אשר נסע ממאגאדאר אשר באפריקה, לעיר ליווארנא, וצויתיו לתת מכתבו לידי גיסי שפירא, עם חמש מאות פלארין בעד אמנו היקרה – עתה הנני באתי גם אני בליווארנא, ומה מאד שמחתי בלבבי בכל ימי מסעי, בצפתי כי פה אמצא מכתבים מאתכם, אהובי! אבל לדאבון לבי נכזבה תוחלתי. ועתה עוד אחכה, כי על מכתבי הרביעי אשר שלחתי ביד הפאסט אשיג מענה, לאות על אהבת-אחוה אשר ביננו.“

„בראשונה חפצתי להאחז בעיר מאגאדעאר ולעשות שמה דבר מסחור, אכן בראותי איך יתענו שמה היהודים תחת עול נוגשיהם – יותר מן העבדים הנמכרים לצמיתות לבעליהם. – בראותי זאת, חדלתי לעשות מזימתי..“

„הנני לשית לפניך, מצבי הנוכחי, וקורותי בימי מסעי. מעת יצאתי מעיר מגורך פעסט עשיתי מסעות רבים. בראשונה מעיר טריעסטי אל האי מאלטא, ושם נתנה אניה אחת על ידי, להיות עליה הנגיד ומצוה. בה נסעתי לאלכסנדריא ולאיי-יון. משם שבתי דרך ארץ מצרים, אל האי מאלטא, מסעי אללו הביאו לי שכר רב ושם תפארה בגבורים. אחר נסעתי לפיום ושבתי לזיציליען. פה הפקדתי על אניה אחת עם עשרה כלי-תותח ללכת לארץ מארוקה. אמנם לא הרחק מעיר מאגאדאר פגשתי באנית-קרב אשר לשודדי טריפאליס, ונלחמתי אתה לערך שעה וחצי, ברוח אונים וגבורת מלחמה. מספר אנשי המתים והמוכים היה שמונה עשרה איש, ואני הה! בתגרת מלחמה הזאת נכרתה רגלי השמאלית. אך זה הוה ושבר! לו פצפצני המות אז בזעם אפו כרגע, מבלי אפתח עוד את שמורות עיני, לראות כי לא אצלח עוד לעבודת הים, כל ימי חיי על האדמה!..

„בכל עז איגע להרחיב גבולות מסחרי מעבר לארץ אסטרייך ואונגארן, למען אוכל להשכין בצל החסות הזה את בני משפחתי, מחמדי בארץ החיים! מהלל ה' כי הנני בשלום, אך רגלי אינה! אבל מה אתלונן על מר גורלי? הן האלהים חפץ בזה בדעתו הנשגבה מרוח אנוש, ובמנוחה אשא ואסבול את אשר נוטל עלי!.“

אחרי אשר אמר במכתבו מפרש, כי לא יאבה להציל מכל משכיות חמדה אשר עזב בידי הבוגדים אשר בפעסט, אף מאומה, בלתי אם את טבעתו, אשר עשה לו בימי מסעיו באמעריקה, יען יקר בעיניו מאד זכרון העת הזאת, אחרי כל זה – הוסיף לכתוב כדברים האלה:

„כן הוא, אחי יקירי! מדי אשים אל לבי את חליפות ימי צבאי ואת המסעות הגדולים אשר עשיתי אז, ואת כל התלאות הנוראות אשר מצאוני, וכל אלה בעד מי? אך בגלל שני מאהבי אשר בגדו באהבתי! מה מאד יצר לי כי ביד שני בני אנשים – אכן ביד שני לא-אדם – הנני אומלל, בארץ החיים, מבלי דעת אם אוכל לחצוב לי בארץ מולדתי קבר.“

„תמול דברתי עם שר-עירי ויבטיח אותי לכתוב מהר לשר-עירך אשר הוא דודו, כי יראה להשיב לי על פי חקי המשפט, את טבעתי היקרה בעיני מכל הון ואוצר חמדה.“

„כה יקר לו, זכר הימים אשר הייתי באמנה את עבודותי על הים.

תור חצי הלילה הגיע.

ועלי לחדול מכתוב אליך כי עיפה נפשי ממסעי, חיה בטוב מאושר וצלח ומהר לכתוב לי, כי בזה תקח לב אחיך האוהבך בכל לב.

שלמה בנימין שפיצער.

"רב-החובל"

למן העת אשר כתב הנוסע הנפלא הלזה, המכתב אשר שמנו בזה, לפני הקוראים הנכבדים, לא השמיע לבני משפחתו דבר ונסע לקצות ארץ ימים ושונים, מבלי ידעו מה נעשה בו. אך פתאום – בשנת תק"פ (1820) – שב שנית אל בני משפחתו אשר שמחו לקראתו, אחרי אשר לא פללו עוד ראות פניו, ויגד להם כי גמר בלבו לנסוע עוד פעם אחת, לאמעריקה, ולעשות שמה סדרים נכונים עם כל נכסיו וכל רכושו אשר רכש לו שמה, ובכן נסע חיש לעיר וויען, ושם בטרם אוה לשים לדרך פעמיו, קרא לכל בני משפחתו לשית אתם עצות בדבר נסיעתו זאת, אכן בלילה לפני יום-הועד, היא ליל כ"ז לירח שבט משנת תק"פ, חלה פתאום את חליו אשר מת בה. וישב את רוחו לאלהי השמים, בחצי ימיו בן ארבעים ושש שנה, לדאבון לב בני משפחתו ועמיו, המתימרים בכבודו, ואשר הרבו להגות עליו תאניה ואניה!!

מלבד כי נפלא היה האיש הזה בישרת רוחו, ובאומץ גבורתו, ומלבד כי היה מאד נעלה בכשרונותיו למסעות גדולות ובחריצותו למלאכת המסחר, עוד יותר נפלאו קורות ותהפוכות ימי חייו כאשר יבין כל מבין, ואף כי לנו בני ישראל אשר איש כמוהו יקר בתוכנו – זכרו לתפארת נצח!

ויען כי מת פתאום ולא יכול לצות לביתו, אבד לשאריו כל רכושו העצום, אשר נשאר בידי זרים – ומאשר קפד אותו המות בטרם באו לו ימי המנוחה, אשר קו לו לכתוב בספר כל הקורות והמוצאות אותו, וכל אשר חזה בעיניו בכל מקום בבאו, כן אבד לכל בני האדם חלק גדול בידיעת־התבל וידיעות הנוסע הנעלה הלזה, ירדו עמו קבר!

על קברו עומדת מצבת־אבן לציון, ועליה חרותה אניה עם מפרשיה ותרנה, וסביבה חקוקים בצור כל חמודות נפשו ומדותיו הנעלות והנאדרות, ומתחתה כתוב כדברים האלה.

„פה ינוח גו איש הכבוד

„השר שלמה בנימין שפיצער

„אזרח בניי-ארלענאס

„בתור רב החובל מאמעריקה סבב את כל כדור ארצנו פעמים.

„בחצי ימיו הנפלאים והמהללים לקחו המות מארץ החיים!

זאת היתה אחרית הישר באדם, רב פעלים הלזה, אשר זכרו עוד בפינו לכבוד ולתפארת! –

י' לעווינזאהן.


"הכרמל", שנה רביעית, מס' 13, 4 בדצמבר 1863, עמ' 6-7; מס' 14, 11 בדצמבר 1863, עמ' 7-8. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אנשי הים העברים בסלוניקי – 1912

אנשי-הים היהודים

כבר העידנו האדון יוסף מיוחס, בשיחה פרטית, שאנשי-ים היהודים אינם דבר חדש כל-כך בעמנו. ביחוד בסלוניקי יש לנו קבוצה גדולה ועתיקה של אנשי-ים, בעלי סירות אשר כל חייהם היו על הים, גם דייגים רבים.

והנה בעתון סלוניקי צרפתי שהגיענו עם הדואר האחרון מצאנו רשימה מענינת ממספר בעלי-הסירות היהודים בעיר זו. לפי דבריו יותר ממאתים וארבעים איש חיים מעבודת-המים, ובכלל השרות של הסירות בתוך הנמל היא כמעט כלה בידי היהודים, רק כעשרים תורקים וכשלשים עד ארבעים יונים מתחרים במקצת עם היהודים.

בעלי-הסירות היהודים הם אנשים חזקים ועזי-נפש, ששום דבר לא יפחידם. בשעה שנכנסו היונים אל העיר הסתדרו לקבוצה של אנשי-מגן, ורק הודות להם ולגבורתם לא קרו בלבולים חזקים בארך הנמל.

הרב יעקב-מאיר הגיש ליורש-העצר את תביעות הסירניים העברים, הטוענים כי מיום שהתאחזו היונים בנמל החלו הסירניים היונים לדחוק את רגליהם, ובכל-פעם שאניה נכנסת העירה ממהרים הסירניים היונים לעלות על האניה ולקרא להנוסעים „אל תרדו בסירות של היהודים!“ יורש-העצר הבטיח לעיין בדבר.

אומרים, כי הסירניים החליטו, שביום שמזלם הרע ירצה כי סלוניקי תשאר יונית, יהגרו כלם עם סירותיהם וכל רכושם הקטן לערי החוף האחרות שבתורקיה, ביחוד לאזמיר ולקושטא.


"האור" (לפנים "השקפה"-"הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 84, 30 בדצמבר 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.