התעוללות ביהודים באניה "רוטהעניא" – 1914

ידיעות קצרות.

[…]

(ההתיחסות לנודדים יהודים באניות ה„קאנאדיאן פאסיפיק“). בה„וויענער אלמאנאך“ מספר אחד הסופרים, שנסע בימים האלה לקנדה, ע"ד מחזה של התעוללות ביהודים הנודדים, שהוא היה עד ראיה לו. הנודדים היהודים עמדו להתפלל באחד מימי השבת באחד התאים והתעטפו בטליתים. ואז באו המלחים ועוד חיילים אנגלים שנסעו באניה והתעטפו באלונטיות וחקו את תנועות היהודים המתפללים ולעגו להם.

המקרה הזה היה באנית „רוטהעניא“ של חברת האניות ה„קאנאדיאן פַאַסיפֿיק“. בכלל, מעיר הסופר, לקויה מאד הדיסציפלינה באניה זו.

הנוסעים היהודים יוכלו להשיב על ההתקלסות הזאת ברגשותיהם הדתיים ע"ז שימנעו לנסוע באניות האלו של ה„קאנאדיאן פּאַסיפֿיק“.


"הצפירה", שנה ארבעים, מס' 80, 21 באפריל 1914, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

דבר דיבה – 1886

תלגרמות של החברה הצפונית.

[…]

מכה"ע „קיובליאנין“ מספר לקוראיו: ביום 14 ספטמבר בבקר בנסוע אנית הקיטור „אלגא“ מקיוב לקרעמענטשוג לא נראה בין הנוסעים אף יהודי אחד. הדבר הזה היה לפלא בעיני הנוסעים ורבים מהם פנו אל רב החובל כי יפתור למו את החידה הזאת. „המיניסטר שעל עניני המשפטים נוסע“ ענה רב החובל בקצרה. אחרי כן נגלה הדבר כי שני יהודים נסעו באחד התאים ממדרגה השניה וברזשישטעשעוו עלו אל החוף בזהירות יתירה לבלי תשורם עין. לאחרונה נמצאה החידה כי מאת הרב לעדת קיוב היתה שומה כי יהודים לא יסעו באניה הזאת, יען כי הקול יצא שהמיניסטר יסע בה לדרכו ולמען הראותו כי רק מתי מספר מבני ישראל נוסעים לקיוב לערוב שם מערבם אסר הרב מקיוב על היהודים לנסוע באנית „אלגא“ ביום הזה.

על דבר הדבה הזאת אשר ברא סופר ה„קיובליאנין“ מלבו הדפיס הרב מקיוב מכתב למכה"ע „זאריא“ גליון 186 ובו כתוב לאמר:

במכה"ע קיובליאנין גליון 205 נדפסה ידיעה כי מאתי היתה נסבה אשר היהודים לא נסעו ביום 4 ספטמבר באנית הקיטור אשר בה נסע המנהל את המיניסטריום לעניני המשפטים מקיוב לקרעמענשטוג. הידיעה הזאת היה בדויה ואין לה כל יסוד. – הרב לעדת קיוב י. צוקקערמאנן.


"היום", מס' 191, 7 באוקטובר 1886, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

רב החובל ר' שלמה בנימין שפיצער – 1863

תולדות השר בישראל

ר' שלמה בנימין שפיצער.

האיש רב פעלים הלזה, אשר תולדות ימיו וקורותיו הננו כותבים לפני בני עמנו, היודעים להוקיר ולכבד גבר דגול מרבבה כמוהו, האיש הלזה – נולד בשנת תקל"ד (1774) בעיר אובן-ישן [בודפשט]. אביו ר' אליקום נודע לתהלה בישרת-לבבו ובחכמת רוחו אף נחלתו שפרה לו לשבת בצל הכסף, ועל כן ידע לחנך את בניו ע"פ הכשרונות אשר יולדו אתם. בראותו את בנו הבכור – בן-פורת, יהודה, נכסף לחכמת התלמוד וישם כל מעינו בה, עמל בכל עז לתת אותו בידי מורים אדירי התורה והם הורו לנער באמונה. עד כי עשה חיל. ויהי לנס! ועיני האב חזו בשבת הבן לכסא משפט, ויהי לרב אב"ד בעיר מגורו. וכאשר התבונן על בנו השני – ילד-שעשועים, אברהם, כי אוה לשבת בצל החכמה וידרש במדעים, לקח לו מורים לאלף אותו בכל דבר חכמת בינה, והנער הצליח בלמודים, ועשה לו שם בארץ לשמחת לבב אביו אשר שש לראותו מעוטר בנזר „דאקטאר האפראטה ורופא-הראש (פראטאמעדיקוס) בכל ארץ אונגארין“ כה ישמח האב ביוצאי חלציו אם אך יחנכם ע"פ דרכם, כי גם בתעלולי הילדות יתנכר נער ויראה לעין את התכלית אשר יעדו אלהי הרוחות – בארץ החיים. ואוי לו לאיש החפץ לכלא את הרוח! – לו הורי ישראל בימינו אלה יקחו מוסר, מאיש אשר היה לפני מאה שנה, טרם פרצו המדעים, אז גם בניהם עתה יהיו זרע ברך, נטעי נעמנים אשר יעשו פרי הילולים קדש לה'! –

רק הבן השלישי – בנימין שלמה – השליך בימי נעוריו אחרי גוו את הלמודים אם גם נחם ע"ז באחרונה – ויהי נער נבוב אשר אין כל מטרה וחפץ לו בחלד, לדאבון לב אביו, אשר בעיני בשר לא חזה את המפעלים שיעולל בנו בימים הבאים.

על פי הרשיום הנתן להיהודים – ביום 29 אקטאבער משנת 1781 – מאת הקיסר הישר באדם יוסף השני, לגור גם בעיר פעסט, נאחזו בה לערך שתי מאות משפחות מב"י ובתוכם גם ר' אליקום הנזכר אשר היה עליהם לראש. בקריה העליזה הזאת חשב האב כי יהיה לאל ידו להביא את בנו לאיזה בית-חכמה או בית חרושת-מעשה; אבל גם הפעם היתה תוחלתו לריק, כי בחלה נפש הנער לשבת בבית ולעשות מלאכה, כי אם אוה לנוע בחוצות קריה, וגם מטר סוחף או קור וצנה לא עצרוהו מלעמוד כל היום להביט בתאות לב איך ילמדו אנשי הצבא את ידיהם לקרב, כמו חפץ גם הוא לבוא בקהל הגבורים! – ואלה היו רגשי לב נער יהודי ישראל בעוד חומות הגהעטטות הקיפו על מושבות בני ישראל וסגרו בדלתים ובריח, כמו היו משולחים מן המחנה וזלות לבני אדם.

בימים האלה החל ר' אליקים לרדת מטה בארחות המסחר ובראותו כי עוד מעט ואפס כספו. וירא ויקדם את הרעה הנשקפת לביתו, ויקן במעט כסף סחורות קטנות בעד בנו, ויתנן אליו לסחור בהן ברחובות קריה בצפיתו כי הפעם יצלח והיה לאיש עושה מקנה וקנין. אכן גם עתה היתה תקותו מפח נפש! כי הבן אהב אך את החפש ובכן הלך הנער כל הימים – נבוך בשעיפיו – בצרור סחורתו על שכמו מחוץ לעיר הולך לשוח על חוף הדאנוי אשר משכתהו אליה כמו בעבותות קסם מבלי דעם גם הוא פשר דבר, ולעת ערב שב תמיד אל בית אביו, בפנים זועפים כי כל שכר אין בידו. ואם גם נחם על דרכו – אחרי הוכיחו אביו כי מרה תהיה אחריתו – וישם אל לבו לאחז במסחר ידו ובכ"ז לא יכל לעצור ברוחו ההומיה לגדולות, ולא מצא און בנפשו להגיש סחורתו ועזבונו לכל עובר.

בשנת תקמ"ט (1789) עזב הנער את עיר מולדתו, אחרי אשר נתן לאביו את כל מערבו, להביא טרף לביתו, יען נשבר לו אז כל מטה לחם, וילך העלם במחסור ובמצוק, ויבא לקרית פראג, משם הלך לדרעזדען ולייפציג, ויעבור בכל מלא ארץ אשכנז. ובכל מקום בואו, לא מצא – מבלי דעת למה – מרגוע לנפשו. עד אשר חזה בעיניו, בפעם הראשונה לימי חייו, לא הרחק מעיר האמבורג, את הים. ושם הרגיע וינפש ממהלכו הנפלא הלזה!

עני ודל בא אל העיר ולא היה לאל ידו לשכור אף בלילה הראשונה בית ללון!..

„אם גם סבלתי אז עוני ולחץ“ – אמר על העת הזאת במכתבו לאחיו הרב הגאון מהר"י בשנת תקס"א ( 1801) – „בכ"ז מצאתי את נפשי מאושרת יען יכולתי לקרא בספר-הפלאות הכתוב על מרחבי מי תהום רבה הלזה, בהשקיפי עלי מצולת ים דמיתי בלבבי כי יקח בשוא גליו אתי אומר ודברים… ומה מאד אשמח כי יודע ושומע אני את השפה היפה הזאת. האמן לי אחי! כי גם היא הנה שפה קדושה אשר בה דבר ידבר היוצר“.

אלה המה רגשי לב עלם – בן חמש עשרה שנה – נושא חרפת רעב, אשר לא לקח לקח מפי הורים ומורים; עלם מבני ישראל, גוי קו קו ומבוסה. אין זאת כי אם רוח נשגב בקרבו ורוח שואף גדולות, התעורר בלבו מלדה ומבטן.

אחרי תלאות נוראות ועמל רב הצליח לבא בתור מלח לעבוד עבודה באחת מאניות-המסחר, וחיש הראה כשרונות רבות במלאכתו, וישא חן בעיני רב החובל אשר נשאו על כל המלחים ויהי לפקיד עליהם. ע"י חריצותו ושקידותו עלה מעלה בזמן קצר בידיעת עבודת-הים, ובכן עלה – בהיותו על אניות שונות – במעלות הפקודות, ויגיע למשרת נגיד ומצוה ורב החובל על אניה גדולה העוברת ארחות ימים. ובתור המעלה הזאת עשה מסעות רבות וגדולות בלי-חשך, עד כי סבב במהלכו שתי פעמים את כדור ארצנו!

בכל ימי מסעו לא שבעה עינו לחזות הדר גאון היצורים ולא מלאה אזנו לשמוע המית גלי הים בשאון דכים, רון ברואי המים, עד אשר שבת ממסעיו, ויאחז בניו-ארלעאנס, ושם אוה לשבת, בבית רב-החובל אשר לקחהו למלח, ואשר היה נסבה לכל כבוד גדולתו.

וכגדל אשרו בעבודת-הים כן הצליח במלאכת המסחר אשר החל במקום שבתו עתה. ואם ראשיתו היתה מצער, שגה באחריתו להרחיב מסחרו עד חוף-אפריקה-הצפונית ומעבר הים האטלאנטי, אחרי כן גם לקצות ארץ, הבארבאריא, אלגיר, פאס (פעץ) ומארוקה. ויעש חיל עד כי היה לאל ידו לשוב בשנת תקס"ח (1808) בהון אלפי אלפים כסף, בתור רב החובל, לחזות את בני משפחתו אשר בעיר פעסט.

בשבתו בפעסט הוסיף רב החובל הלזה היושב במשכיות כסף, לכבד את אמו הזקנה, כי עמה הלך לשוח בחוצות קריה. וגם בהכבדו מאת מרעיו לשחרם בביתם, היא היתה על יד ימינו. כן יודע גבר, אשר לב רגש לו להוקיר את הוריו! ספר לשאריו ומיודעיו כל המוצאות אותו וכל קורותיו בימי מסעיו, הוציא מצלחתו יריעה קטנה, אשר עליה היו שזורים – בכתב עברי – עשרת הדברים הכתובים על שתי לוחות הברית. ואשר שתי האותיות הראשונות ידי אמו שזרתן, ויאמר כדברים האלה: „לא ידי עשתה לי כל החיל הזה, ולא זרועי אמצתני, רק אלה היו מעוזי בכל מסעי, ואך דתי ואמונתי עמדו לי בכל מצוקותי!..“

אבל הפעם הוליכתהו ישרת-לבבו שולל! כי הוא בתמתו דמה אשר אך המתראה לאויב לא רק הוא זה מבקש רעתו, וחיש ראה משוגתו כי גם בין אוהביו נמצאו הצוררים לו בנכליהם, אכן כבר עבר המועד, וכבר נפל ברשת זו טמנו לו, כי לרגלי העסקים אשר עשו אתו במרמה אבד בענין רע, כל הונו במשך שתי שנים, עד כי נאלץ לתת בידי אנשי און האלה כל משכיות חמדתו הנשארות לו, כעבוט בעד מעט כסף, להיות לו לפליטה.

במגנת רוח, ובכעס לב, שב שנית בשנה תקס"ט (1809) למסעיו וישת עצות בנפשו להרחיק נדוד ממושבות בני האדם, אשר קרבם מלא מרמות ותוך, ולבחר לו מקום מושב בין העמים הפראים אשר לב בהמה להם, וירד באניה המשרכת דרכיה על הים, אלוף נעורו, קודר בלחץ רגשות רוחו, סבב את המצולה לכל פאה מבלי מצוא מרגוע לנפשו, כמו הוכח יוכיחו לו הגלים ההומים בשאון דכים, על אשר נפרד מחברתם ולא נשאר באמנה אתם. ולבו אמר לו כי לא יהיה לאל ידו לקנות אהבתם כמקדם.

ובאמת את אשר יגר באתהו ופחדו אתא לו!

והננו נותנים בזה לפני הקוראים היקרים את פתשגן האגרת אשר כתב בשנה השניה, לאחיו הרב הגאון מהרי"ל כי היא תשוה לנגדינו רגשותיו בעת הזאת. ואת כל תהפוכות העתים אשר עברו עליו.

ואלה דברי המכתב:

ליווארנא 10 נאוועמבער 1810

אחי מחמל נפשי!

„בקיץ העבר כתבתי אליך שלשה מכתבים – והאחרון ביד ידידי ר' ליב קאשטער, אשר נסע ממאגאדאר אשר באפריקה, לעיר ליווארנא, וצויתיו לתת מכתבו לידי גיסי שפירא, עם חמש מאות פלארין בעד אמנו היקרה – עתה הנני באתי גם אני בליווארנא, ומה מאד שמחתי בלבבי בכל ימי מסעי, בצפתי כי פה אמצא מכתבים מאתכם, אהובי! אבל לדאבון לבי נכזבה תוחלתי. ועתה עוד אחכה, כי על מכתבי הרביעי אשר שלחתי ביד הפאסט אשיג מענה, לאות על אהבת-אחוה אשר ביננו.“

„בראשונה חפצתי להאחז בעיר מאגאדעאר ולעשות שמה דבר מסחור, אכן בראותי איך יתענו שמה היהודים תחת עול נוגשיהם – יותר מן העבדים הנמכרים לצמיתות לבעליהם. – בראותי זאת, חדלתי לעשות מזימתי..“

„הנני לשית לפניך, מצבי הנוכחי, וקורותי בימי מסעי. מעת יצאתי מעיר מגורך פעסט עשיתי מסעות רבים. בראשונה מעיר טריעסטי אל האי מאלטא, ושם נתנה אניה אחת על ידי, להיות עליה הנגיד ומצוה. בה נסעתי לאלכסנדריא ולאיי-יון. משם שבתי דרך ארץ מצרים, אל האי מאלטא, מסעי אללו הביאו לי שכר רב ושם תפארה בגבורים. אחר נסעתי לפיום ושבתי לזיציליען. פה הפקדתי על אניה אחת עם עשרה כלי-תותח ללכת לארץ מארוקה. אמנם לא הרחק מעיר מאגאדאר פגשתי באנית-קרב אשר לשודדי טריפאליס, ונלחמתי אתה לערך שעה וחצי, ברוח אונים וגבורת מלחמה. מספר אנשי המתים והמוכים היה שמונה עשרה איש, ואני הה! בתגרת מלחמה הזאת נכרתה רגלי השמאלית. אך זה הוה ושבר! לו פצפצני המות אז בזעם אפו כרגע, מבלי אפתח עוד את שמורות עיני, לראות כי לא אצלח עוד לעבודת הים, כל ימי חיי על האדמה!..

„בכל עז איגע להרחיב גבולות מסחרי מעבר לארץ אסטרייך ואונגארן, למען אוכל להשכין בצל החסות הזה את בני משפחתי, מחמדי בארץ החיים! מהלל ה' כי הנני בשלום, אך רגלי אינה! אבל מה אתלונן על מר גורלי? הן האלהים חפץ בזה בדעתו הנשגבה מרוח אנוש, ובמנוחה אשא ואסבול את אשר נוטל עלי!.“

אחרי אשר אמר במכתבו מפרש, כי לא יאבה להציל מכל משכיות חמדה אשר עזב בידי הבוגדים אשר בפעסט, אף מאומה, בלתי אם את טבעתו, אשר עשה לו בימי מסעיו באמעריקה, יען יקר בעיניו מאד זכרון העת הזאת, אחרי כל זה – הוסיף לכתוב כדברים האלה:

„כן הוא, אחי יקירי! מדי אשים אל לבי את חליפות ימי צבאי ואת המסעות הגדולים אשר עשיתי אז, ואת כל התלאות הנוראות אשר מצאוני, וכל אלה בעד מי? אך בגלל שני מאהבי אשר בגדו באהבתי! מה מאד יצר לי כי ביד שני בני אנשים – אכן ביד שני לא-אדם – הנני אומלל, בארץ החיים, מבלי דעת אם אוכל לחצוב לי בארץ מולדתי קבר.“

„תמול דברתי עם שר-עירי ויבטיח אותי לכתוב מהר לשר-עירך אשר הוא דודו, כי יראה להשיב לי על פי חקי המשפט, את טבעתי היקרה בעיני מכל הון ואוצר חמדה.“

„כה יקר לו, זכר הימים אשר הייתי באמנה את עבודותי על הים.

תור חצי הלילה הגיע.

ועלי לחדול מכתוב אליך כי עיפה נפשי ממסעי, חיה בטוב מאושר וצלח ומהר לכתוב לי, כי בזה תקח לב אחיך האוהבך בכל לב.

שלמה בנימין שפיצער.

"רב-החובל"

למן העת אשר כתב הנוסע הנפלא הלזה, המכתב אשר שמנו בזה, לפני הקוראים הנכבדים, לא השמיע לבני משפחתו דבר ונסע לקצות ארץ ימים ושונים, מבלי ידעו מה נעשה בו. אך פתאום – בשנת תק"פ (1820) – שב שנית אל בני משפחתו אשר שמחו לקראתו, אחרי אשר לא פללו עוד ראות פניו, ויגד להם כי גמר בלבו לנסוע עוד פעם אחת, לאמעריקה, ולעשות שמה סדרים נכונים עם כל נכסיו וכל רכושו אשר רכש לו שמה, ובכן נסע חיש לעיר וויען, ושם בטרם אוה לשים לדרך פעמיו, קרא לכל בני משפחתו לשית אתם עצות בדבר נסיעתו זאת, אכן בלילה לפני יום-הועד, היא ליל כ"ז לירח שבט משנת תק"פ, חלה פתאום את חליו אשר מת בה. וישב את רוחו לאלהי השמים, בחצי ימיו בן ארבעים ושש שנה, לדאבון לב בני משפחתו ועמיו, המתימרים בכבודו, ואשר הרבו להגות עליו תאניה ואניה!!

מלבד כי נפלא היה האיש הזה בישרת רוחו, ובאומץ גבורתו, ומלבד כי היה מאד נעלה בכשרונותיו למסעות גדולות ובחריצותו למלאכת המסחר, עוד יותר נפלאו קורות ותהפוכות ימי חייו כאשר יבין כל מבין, ואף כי לנו בני ישראל אשר איש כמוהו יקר בתוכנו – זכרו לתפארת נצח!

ויען כי מת פתאום ולא יכול לצות לביתו, אבד לשאריו כל רכושו העצום, אשר נשאר בידי זרים – ומאשר קפד אותו המות בטרם באו לו ימי המנוחה, אשר קו לו לכתוב בספר כל הקורות והמוצאות אותו, וכל אשר חזה בעיניו בכל מקום בבאו, כן אבד לכל בני האדם חלק גדול בידיעת־התבל וידיעות הנוסע הנעלה הלזה, ירדו עמו קבר!

על קברו עומדת מצבת־אבן לציון, ועליה חרותה אניה עם מפרשיה ותרנה, וסביבה חקוקים בצור כל חמודות נפשו ומדותיו הנעלות והנאדרות, ומתחתה כתוב כדברים האלה.

„פה ינוח גו איש הכבוד

„השר שלמה בנימין שפיצער

„אזרח בניי-ארלענאס

„בתור רב החובל מאמעריקה סבב את כל כדור ארצנו פעמים.

„בחצי ימיו הנפלאים והמהללים לקחו המות מארץ החיים!

זאת היתה אחרית הישר באדם, רב פעלים הלזה, אשר זכרו עוד בפינו לכבוד ולתפארת! –

י' לעווינזאהן.


"הכרמל", שנה רביעית, מס' 13, 4 בדצמבר 1863, עמ' 6-7; מס' 14, 11 בדצמבר 1863, עמ' 7-8. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אנשי הים העברים בסלוניקי – 1912

אנשי-הים היהודים

כבר העידנו האדון יוסף מיוחס, בשיחה פרטית, שאנשי-ים היהודים אינם דבר חדש כל-כך בעמנו. ביחוד בסלוניקי יש לנו קבוצה גדולה ועתיקה של אנשי-ים, בעלי סירות אשר כל חייהם היו על הים, גם דייגים רבים.

והנה בעתון סלוניקי צרפתי שהגיענו עם הדואר האחרון מצאנו רשימה מענינת ממספר בעלי-הסירות היהודים בעיר זו. לפי דבריו יותר ממאתים וארבעים איש חיים מעבודת-המים, ובכלל השרות של הסירות בתוך הנמל היא כמעט כלה בידי היהודים, רק כעשרים תורקים וכשלשים עד ארבעים יונים מתחרים במקצת עם היהודים.

בעלי-הסירות היהודים הם אנשים חזקים ועזי-נפש, ששום דבר לא יפחידם. בשעה שנכנסו היונים אל העיר הסתדרו לקבוצה של אנשי-מגן, ורק הודות להם ולגבורתם לא קרו בלבולים חזקים בארך הנמל.

הרב יעקב-מאיר הגיש ליורש-העצר את תביעות הסירניים העברים, הטוענים כי מיום שהתאחזו היונים בנמל החלו הסירניים היונים לדחוק את רגליהם, ובכל-פעם שאניה נכנסת העירה ממהרים הסירניים היונים לעלות על האניה ולקרא להנוסעים „אל תרדו בסירות של היהודים!“ יורש-העצר הבטיח לעיין בדבר.

אומרים, כי הסירניים החליטו, שביום שמזלם הרע ירצה כי סלוניקי תשאר יונית, יהגרו כלם עם סירותיהם וכל רכושם הקטן לערי החוף האחרות שבתורקיה, ביחוד לאזמיר ולקושטא.


"האור" (לפנים "השקפה"-"הצבי"), שנה שלושים ואחת, מס' 84, 30 בדצמבר 1912, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

 

הנבלות אשר תיעשינה על אניות החברה "ליניע קאסטל" – 1897

דברי סופרים.

בנפש דאבה קוראים אנחנו במכה"ע הרוסים מכתב מאחד מאחינו, אגרת בת מחלת לב, אשר תספר את כל התלאה אשר מצאה בדרך את שני אחינו הנודדים אשר עזבו משכנותם בארצנו ויבואו לחסות בצל הכפיר הבריטני (כבר הודיע סופרנו מפ"ב את הדבר הזה בקצרה, אך מקרא זה אומר דרשוני עוד בארוכה).

המעשים המגונים אשר כל נפש היפה סולדת מהם, אשר יסופרו עם הספר, המה איומים ממשלחת מלאכי רעים, הנגיחות והנגיפות אשר תצאנה לפעמים לתרבות רעה; הנה יש אשר ישלח ההמון הפרוע לשמצה בעולתה ידו וטרף ואין מציל כנוח עליו רוח עועים, אך פה למצער יש להמתיק את הדין וללמד עליהם זכות באשר ההמון נבער מדעת ובהמה המה להם, אך בהאי עובדא אשר יספר לנו עד-ראיה זה הנם גבורי לאפם היו בני בריטניא הגאיונים, יורדי הים באניות אשר יתימרו בהשכלתם ובמדותיהם המנומסות כל צרכן, האומרים כי בקרבם יגור זאב עם כבש, ואין אדם נוקף אצבעו של חברו שלא כדת. הנה נפרש לפני קוראינו השמלה ומגלת האיבה הזאת:

SS_Arundel_Castle

אנית הנוסעים Arundel Castle בנמל קייפטאון. המקור: ויקישיתוף

„ארונדל-קאסטל“ יום ה' כ"ה מאֶרץ דהאי שתא. עד היום הזה עברנו בשלום בלי פגע, ובכל יום ויום רחצנו את בשרנו במים, כי פה יצאה חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור; עתה, מדי כתבי את דברי אלה בספר, כבר הגיעה חצות הלילה, אך עצר במלים לא אוכל, ואם אמרתי אחריש אתאפק ולא אספר לכם את השערוריה אשר נעשתה על אנית הקיטור אשר בה אנחנו מפליגים בים הגדול – ומצאני עון. והנני משביעך עד כמה כי תפרסם את דברי אלה בעתונים הרוסים, וגם לרבות בהצפירה והמליץ העתונים לאחינו, והדבר הזה הלא יכבד עליך, ידידי, ואת מכתבי זה תשלח ביד הרצים אל בני היקר תלמיד חכם בבית האוניוורזיטה בקאזאן למען יפיץ גם הוא את הדברים ברבים. ועליכם, ידידי, המצוה והחובה להודיע את הדברים והאמת למען ידעו אחינו להזהר מפני בני אדם שאינם מהוגנים, והנודדים האמללים היוצאים ארצה אפריקא ישמעו את הנבלות אשר תעשינה לעיני כל על הציים האדירים של החברה „מישלער ושותפיו“ „ליניע קאסטל“, אשר גם אניתנו אשר בה הננו עושים את דרכנו תחשב על דגלה.

תמול לעת ערב ושני אחינו נתיני רוסיא, יוצאי פלך וויעבסק, הנוסעים כמשפט המדינה, עם כתבי מסע לחו"ל, האחד נקרא בשם „ווערשאָק“, והוא מעיר רעזיטצא, והשני „לעווין“ מעיר לוצין, באו אל בית הרחצה כדבר יום ביומו, והנוסעים האנגלים אשר בירכתי הספינה קמו לצחק בעבדי רוסיא, ויעלו על גג הבית הפתוח שפופרת ארוכה וימטירו על גויות האמללים גשמים של מי הים הסרוחים והמלוחים בזעף, ואת הדלת סגרו לבל יוכלו לעלות מן הרחצה. האנשים העמידו קול זועות, ואחד המשרתים אשר על האניה פתח את הדלת ברוב אונים ויוציאם לחפשי, אך תולליהם קדמו פניהם במכות חדרי בטן ויכום בלא חשך. והאנשים הנעלבים באו אל תא האניה אשר שם ישבנו כלנו, ויספרו לנו הדברים כמו, אך אנחנו אשר ידענו כי לא נוכל לדון עם התקיף ממנו, ואם נשמיע בחוץ קולנו ויספו להראותנו את חכמתם ובינתם לעיני כל העמים, על כן נשאנו בשרנו בשנינו ונאלם דומיה. אך היום בבקר השכם והאנגלים נסבו על התא אשר אנחנו שם וישתערו על שני אנשי-חרמם אלה בחמת זדון ויוציאום בחזקה אל מקום רואים, ושם המטירו עליהם חרפות וגדופים מרבה להכיל, אשר אנחנו, בשביל שאין אנו מכירים בלשון אנגליא היטב, לא נוכל לחזור על דבריהם גם אפס קציהם, ותמעט עוד זאת בעיניהם, ואחרי רגעים ראינו חזות קשה אשר כל שומעה תצלינה אזניו! האנגלים הרחמים בני רחמנים, אשר ישתתפו בצהרם של הארמינים ושל היונים ועושים משפט לכל עשוקים, לקחו אלונטית ארוכה וימרחו עליה בבורית ויטבלוה במים רותחין ויעבתוה כעבות עגלה, ואז פשטו מהנודדים את מדיהם וישכיבום ארצה ויכופו קומתם ויעקדום, ואז הכום בלתי סרה מכת מרדות שאין לה שיעור. המוכים העמידו קול זועות ויצעקו מעצמת מכאוביהם, אך עריצי אנגליא מלאו שחוק פיהם ויצהלו כאבירים על משבתם. ואנחנו, כל בני רוסיא אשר יד הזמן אחזה בערפנו ותטלטלנו טלטלה ותשליכנו מצולות בלב ים רחוקים, שם ישבנו גם בכינו… והאמללים שבו אל חדר מושבם מוכים ופצועים, דויים וסחופים, בושים ונכלמים, והנם עתה שוכבים למעצבה על ערש דוי ומכאובם אנוש מאד.

הפעם לא יכולנו להתעלם ולעמוד על דם רעינו, ונבוא אל רב החובל להתאונן לפניו, והפקיד האנגלי הזה, אשר בידו הפקדו עתותינו והוא העד והדיין על העושק והמרוצה הנעשים באנית-ממשלתו, עננו כי איננו נזקק ללשון אשכנז ושפת לא ידע ישמע… ובין הנוסעים נמצא גם אחד מתושבי ברלין, אשר נתעורר גם הוא על חמס ולא יכול ראות ברע, וימהר ויכתוב מכתב אנגלית אל רב החובל, אך הוא לא שעה אל מכתבו וגם לא קבלו מיד שולחו… ובמקום שאין דין למטה החליטו כל האינתיליגינטים אשר בתוכנו למסור דינם למעלה, להתריע על התקלה בכל העתונים, כי אמנם נבלה נעשתה בתוכנו, נבלה אשר היא חרפת עולם לדורנו, עם דמדומי חמה של המאה הי"ט, על מפתן המאה העשרים אשר קוינו לאור… ומי ומי העושים את התועבה הגדולה הזאת? – הלא המה האנגלים הנאורים והגאיונים, האומרים לכל כי הנם המאורות ברקיע השמים ועמוד האש ההולך לפני המחנות!! אוי לנו שכך עלתה בידינו!

כמדומני כי בנדון דידן תתעבר ממשלתנו הרוממה על ריב עבדיה המוכים על לא חמס עשו ותנקום לעינינו נקמת דם עבדיה, כי אמנם הזדים הבריטנים עשו את זד מעשיהם לחרף עקבות ארצנו ובניה, ולהראות כי כל אוכליהם לא יאשמו… עוד הפעם אבקשם להדפיס את מכתבי זה במודיעים, וכל המרבה הרי זה משובח, לבעבור ישמע העם, ואחר ישלחו את הספר אל יד בני בבית שבת תחכמוני אשר בקאזאן. בחתימת מכתבי עוד אמצע לנכון להוסיף על דברי, כי מקום המעשה והרשע היה בצאתנו מן התחנה „תמר“ (Пальма), והיא האחרונה לפני העיר „כיף-תבון“ (Cape-Town) באפריקא, ושם רב החובל, החובל המזיק, הוא – ווינדער. אך עוד דבר אחד ראוי להתכבד לבוא בקהל: בעת אשר הראו האנגלים את זרוע עוזם ויכו ויכתו את אחינו, היה גם רופא האניה באותו מעמד, והמזיקים שאלו את האומדנא שלו כמה מלקות יוכלו להכות את אנשי חרמם ולשמור את נפשותם, אך הוא לא ענם דבר וישחק מטוב לב בלעג השאננים“. ועל החתום בערמאן משווינצאַן.

„נורא הדבר ומי יכילנו! – יוסיף העתון קיוב' סלאווא – מה נורא משוש הפראים של העם הרואים כבלע רשע אנשים נקיים והמה עומדים על דם רעיהם ושמחים לאיד“.

„מחבר המכתב אומר עם הספר, כי הזדים עושי רשעה האלה לא היו מתכוונים לפגוע בכבוד שני הפלטים מקצה המחנה, אך לקוב את השם רוסיא ולמען שאת עליה חרפה, אחרי כי כבוד העבד הוא מכבוד קונו אשר שמו נקרא עליו; ואם אמת הדבר כי שני הנעלבים היו כלפיד בוז לעשתות שאנן רק בשביל ששם רוסיא חופף עליהם, הלא המקרא אומר דרשוני, ואין אנחנו בני חורין מלהפטר בלא חקירה ודרישה, למען דעת הדבר על בוריו. הלא אין הדבר מוטל בספק כי לוא נהפך האופן, ונבלה כזאת נעשתה בארצנו לאחר מנתיני אלביון רמי העינים, ואפילו לחרש שוטה וקטן, למנוול ומוכה שחין, כי אז מובטחים אנחנו כי כבר קראו אחרינו מלא, כבר נאספו עלינו מלא רועים, והנאורים האנגלים כבר שננו לנו פרק בנמוס ודרך ארץ וכבר הרעישו כל חללו של עולם על הברברים שאינם מן הישוב“


"הצפירה", שנה 24, מס' 102, 17 במאי 1897, עמ' 1-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אל קבר ישראל בנאנגאזאקי – 1887

חדשות בישראל.

– ע"פ מקרה נודע כי יש קהלת ישראל בעיר נאנגאזאקי אשר בממלכת יאפאן, והיא ערוכה ושמורה בתקנותיה ומנהגיה כדת וכהלכה. וזה הדבר: איש צעיר מאחב"י בן כ"ב שנה, שהיה סנדלר ע"פ אומנותו ושמו יעקב קאפלאוויץ, אשר גר בקרב משפחתו בעיר אלט-טארנאָוויץ אשר במדינת שלעזיא, השכיר א"ע לעבוד עבודה על אנית הקיטור „נויטילוס“ אשר לחיל ממלכת פרוסיא, ויעבור בה לארץ יאפאן, ובהיותו בדרך חלה במחלת הטיפֿהוס ויאנש. אנשי האניה בקשו לסעדהו בחליו, כי היה אהוב לכלם, ולא כלאו רחמיהם ממנו עד הגיעם אל חוף נאנגאזאקי, שם הביאוהו אל ביה"ח אשר בעיר ושם גוע וימת בחליו ביום 23 אקטאבער שנה העברה. והנה בימים האלה הגיעו לאמו של הנפטר שני מכתבי תנחומים, האחד מראש האניה, השר פאן שטאָאָם, אשר כתב אליה לאמר: „היום בבוקר בשעה 10 הובל בנך לקברות בבי"ע אשר בנאנגאזאקי. כל חבריו אנשי האניה לווהו בכבוד הראוי לו, אנשי הקהלה העברית התעסקו בו ויקברוהו ע"פ מנהגי ישראל כדת. צר לי מאד על האמן הטוב והישר הזה, כי אבדתו לי היא אבדה שאינה חוזרת. כל חבריו, הם אנשי אניתי, גמרו אומר להתנדב יחדו ולהקים ציון כבוד על קברו לזכר עולם“. המכתב השני הוא כתוב עברית מאת ראש קהלת יהודי פולין בעיר ההיא, ושם הראש גאלדמאנן. במכתבו הוא מודיע לה „בלב נשבר“ את דבר מות בנה, ובנחמו אותה נותן הוא מרגוע לנפשה כי בא אל „קבר ישראל“ והכל נעשה בו כדין וכדת, אך מבקש הוא ממנה להודיע לו את שמו העברי, למען יחרתוהו על מצבתו כנהוג.


"הצפירה", שנה ארבע עשרה, מס' 43, 3 במרץ 1887, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

רב החובלים הנאמן למשרתו – 1891

חדשות בישראל.

רוסיה.

[…]

אנית רוח, קנין היהודי פילדמן מחרסון הלכה מיאופטריה טעונה מלח להביא לאדיסה, ורב החובלים היה יהודי, משה קנגיסר. ותעבור אנית קטור אנגלית ותך באנית הרוח ותחל לטבוע, וישלח רב החובלים מהאניה האנגלית כלי שיט להציל את אנשי אנית הרוח, אך רב החובלים היהודי לא אבה להניח את אניתו כל זמן שספון הספינה היה עוד מעל להמים, כחק, ופתאם צללה האניה ואתה גם רב החובלים הנאמן במשרתו.


"האור" (הוספה ל"הצבי"), שנה שמינית, גליון 9, 11 בדצמבר 1891, עמ' 6. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.