תופשי משוט יהודים ברוסיא הלבנה – 1893

מכתבים מרוסיא הלבנה (א).

העיר לאייעוו, עיר קטנה היא בפלך מינסק אך נודעת היא לרגלי תלה, אשר עליו נבנתה, כי היא יושבת במקום אֶשד הנהרות סאָז ודניעפר. הסאז ילפות ארחות דרכו בין יערים עבתים, אשר צמרות ארזיהם יסוֹכוּ בצאלים צללם את חפי ההר משני עבריו. וגם הדניעפר מלאייעוו ומעלה הוא הולך קדמת פלך מינסק המהללה בארזים, אשר נטע ה' בה, ויסובב ממערב נוף מאהילעוו, ועל כן היתה האי לאייעוו לנקודת המעבר, דרך עליה יעברו סוחרי העצים וסחורותיהם, אשר ישלחו על פני המים להשיטם עד נגב רוסיא: חערסאה ויעקאטירינאסלאווה וכדומה. בלאייעוו יחזקו מוסרות הרפסודות ויהדקו את חשוקי האגמון, אשר בם ירכסו את הקורות אל הבריח, המבריחן מן הקצה אל הקצה, כי עד לאייעוו עקולי נהר דניעפר ומתקליו יעצרו בעד שטף זרמתו, ומימיו השקועים לאטם יהלכו, לא כן בעברו העיר לאייעוו, אחרי כי בא אל קרבו הסאָז, יתהפך לנחל קדומים, נחל איתן, אשר בשטף מרוצת מימיו, בשאון גליו ובהמון דכים יפזר לכל רוח אף יפוצץ את הדוברות, אשר קורותיהן לא נקשרו כראוי. בעת יחזקו את בדקי הרפסודות יכינו הסוחרים צדה למוליכי הרפסודות, המלחים, ויצטידו בלאייעוו לבל יהיו אנוסים לעמוד בדרך ולפגר משוט הלאה, כאשר יאזל הלחם מכליהם.

מובן כי מספיקי הלחם והמזון למלחי הדוברות יראו שכר בעמלם ולא משפחה אחת תמצא מחית בית מההספקה הזאת, כי דרך לאייעוו יעברו שנה שנה לערך אלפים רפסודות, ואם יכפיל מספר הרפסודות על מספר מלחיהן ומוליכיהן שמונה אנשים על כל אחת ואחת – הלא – יעלו למספר שמונת אלפים איש.

מלבד הספקת לחם ומזון, אשר יושבי העיר לאייעוו יספיקו למוליכי הרפסודות, עוד יראו רבים מיושביה ברכה מעבודתם הם. ישכרו מלחים וחובלים, כי כל אכרי העיר לאייעוו ויושבי הכפרים מסביב בקיאים המה באורחות ההר דניעפר ואפיקיו, יודעים מקום סלעיו וערמות החול, אשר נערמו מתחת למימי הדניעפר, כי מקדם קדמתה עוד בימי „עבדות האכרים“ השכירו האצילים תמיד את אכריהם למלחים ולחובלים לסוחרי העצים, לבעלי אניות, וגם למחזיקי תורן בים, והרגלם לרדת אניות לעבור ארחות ימים ונהרות היה להם לטבע שני, וע"כ החובלים היותר חרוצים ביניהם ימצאו.

האכרים המלחים יתחלקו לשלש מפלגות ומדרגות: מלחים תופשי משוט בלי כל ידיעה בנתיבות המים יקחו מעשרים ועד חמשה ועשרים רו"כ בעד כל משך ההשטה, מיום אשר ישיטו את הדוברות, מהנמל בו יקשרו, עד מקום אשר ינפצום שם אל החוף בקרעמענצוג, יעקאטירינאסלאוו או חערסאן; המלחים היודעים בנהר דרך והמה אחד אחד על כל אחת מהרפסודות יקחו שבעים וחמשה רו"כ בעד הזמן הזה; והמלחים התירים, הנוסעים באניות קלות המשוט לפני אגודת הרפסודות להורות לפניהן הדרך, משכרתם הוא משלש מאות עד חמש מאות רו"כ בעד הזמן הנ"ל, שהוא לרוב ימשך משני חדשים ומחצה עד שלשה, כי כל אחריות הדרך בם תלויה. אגודת רפסודות היא משלש עשרה עד שש עשרה רפסודות, ולכל אגודה כזאת ארבעה וחמשה תירים כאלה.

הנה על כן, מצב האכרים תלוי אך ביהודים, מרימי עלם ומטים להם אכל, כי העליה ממלח לחובל ומחובל לתיר תלויה כמעט לרוב אך בהסרסור השוכרו הסומך ידיו עליו להכירו בתור חובל או תיר. ועל כן אין פרץ, אין יוצאת ואין צוחה ברחובות העיר הזאת: היהודים והרוסים חיי אחוה ורעות יחיו, וגם בעת שלט האדם באדם לרע לו שקטה העיר הזאת ולא ידעה רגז. מכת סרטן המסחר, היא הרבית והנשך, לא חלתה בעיר הזאת, כי כלם היו אוהבי עבודה: זה סחר באניות מוליכות סחורות זרים באגר למאהליעוו, באברויסק, באריסעוו וכדומה.

על פי רוב הובילו תבואות ארצות הנגב לערי הצפון כמו: חטים, דוחן, קמח-סלת, ומשם הביאו זכוכית, ברזל, קרשים, סיד  ואבני שיש; וזה השליך ביאור חכה ויפרוש מצדות וחרמים, – ויושבי עיר לאייעוו היהודים הסכן הסכינו אל המים, עד כי ביניהם ישנם מלחים וחובלים נפלאים וחרוצים עד מאד, ומה נעים לראות ולשמוע אנית משא עוברת בנהר, ומכה במימיו גלים, בעצמת תופשי המשוט שכלם יהודים הנמו, המשוררים בעת העבודה והמלאכה במים רבים משירי ציון: „יעלה“ „אמנם כן“ ו„נתנה תוקף“ וכדומה.

אך לדאבון לב פרצה בימים האחרונים מחלת הרבית גם בעיר לאייעוו, לשתי סבות: האחת, כי בצוק העתים האלה, רבים מחוכרי אחוזות ומעובדי אדמה, ממוזגי היין ומרוכלי הכפרים אחזו במסחר העצים. כמעט רבם יסתפקו אך אם ימצא להם די כסף לשלם בעד היער ועל הוצאות ההשטה והובלתו לא ידאגו, כי יסמכו על המלוים בדרך, – ולאשר כי בלאייעוו עליהם להצטיד לשלם להמלחים ולחזק בדקי הרפסודות, יפלו בידי המלוים ברבית. לא כן לפני חמש עשרה שנה מקודם, אז היה המסחר בידי האדירים האלאדעץ, זאלדאוועץ, הארענשטיין וקליבאנאוו, אשר כסף משנה לקחו משלחיהם עמם להוצאות הדרך עד באם למחוז חפצם – לערי הנגב. במשך השנים האלה עתקו מלוי ברבית וגם גברו חיל ובראותם כי שמן חלקם לא יריקו את חרמם ויגירו בו כמעט את בעלי הבתים הבינונים בעיר מולדתי לאייעוו, כי ידי הבינונים מטו עתה לרגלי מסלות הברזל הרבות והנוספות יום יום בארצנו הרחבה, ולרגליהן תהיה מסלה לבני ערי הצפון בערי הנגב, אך בצבים ובכרכרות במסלות הברזל, ומסחר האניות ירד עשר מעלות אחורנית, ומי שיש לו אנית-משא עליו לקנות גם אנתיקי (פרקמטיא שלה) להעמיסה, מה שאין ביד רוב בעלי האניות לעשות מכספם, וההכרח מביא גם אותם לתת כל נתח טוב מפרי עמלם למלוי ברבית. והנה כי כן, המלוים בעירנו בידיהם העשויות כנגד אוחזים רוב יושביה (גם הנהגת העדה בכלל) ויתעשרו גם מפסולת קפת-הקהל.

[…]


"הצפירה", שנה עשרים, מס' 253, 30 בנובמבר 1893, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s