התת-מימית במצוקותיה – 1916

1024px-U-Boote_Kiel_1914

צוללות גרמניות בנמל קיל, 1916. המקור: ויקישיתוף

התת-מימית במצוקותיה.

בית הוצאת-הספרים של אוגוסט שערל בברלין הוציא בימים האלה ספר קטן מאת הקפיטן-לייטיננט הבארון פקלסהיים, המכיל ספורים וציורים קטנים ע"ד השיט בתת-מימיות בשעת המלחמה. מן הספר הזה אנו מביאים את התיאור הקצר הבא להלן והנותן מושג ע"ד הסכנות השונות המרחפות על התת-מימית ואנשיה:

היתה השעה הששית ושלשה רגעים, בעוד חצי שעה צריכה היתה לעלות השמש. הים והשמים היו לוטים עוד בערפל כהה, ועוד אי אפשר היה להכיר את קו האופק. על פני הזכוכיות המשולשות, המשמשות לנו לקנה-צופים, משתקפת הכהות שמסביב עד לבלי סוף. ופתאם – חלחלה בכל הגוף. צל שחור נראה על פני הזכוכית שממולו. הצל הלך וגדל, נדמה כצלם-בלהות, קבל צורה ענקית. הנה נבלטו כל קויו ושרטוטיו, הוא הולך וגדל במהירות. עצם ענקי, תורן, ארובות, אחת, שתים, שלש, ארבע: אניה-מחבלת!

„לצלול!“ רעש! שאון-מים! קפיצה אחת לתוך המגדל. המים משתוקקים בקלחות הגדולות המטביעות את הסירה. המגף הגדול של המגדל נסגר אחרי בשאון. והנה מתחילה סערת-הנפש הגדולה, קוצר-הרוח, מנין הדקים עד שתמלאנה הקלחות מים והסירה תצלול. בכל ימי חיי לא ארכו בעיני דקים מועטים כמו בשעה ההיא. המחבלת, שהיתה רחוקה מאתנו 2000 מטר לכל היותר, ראתה אותנו, כמובן, והיא שטה אלינו בכל מהירות מרוצתה ככל אשר יכלו שאת מכונותיה בכח ארבעים-אלף סוסים. מן התותחים אשר נמצאו על המכסה הקדום הבריקו יריות זו אחר זו בלי הרף.

אלי שבשמים, אלו יפגע אף כדור אחד! כדור אחד היה יכול להוריד אותנו שאולה. הנה התרוממו כבר המים ליד הצד החיצוני של המגדל עד לאשנבים הקטנים, שבעדם ראיתי את צלם-המחבלת הולך וקרב אלינו. איום הוא זמזום הכדורים במים מסביב לסירתנו, כהלמות קורנסים העצומים על פח-עשת. הנה הולך וקרב הזמזום אלינו.„הנבל! הוא מכונן את כדוריו אל המטרה!“ הנה כדור חדש. כל הסירה נזדעזעה. הכדור שיבוא אחריו יפגע בנו אל נכון. בזה אין כבר שום ספק. ואולם בהרף-עין זה נעלם האור מן האשנבים של המגדל, הסירה נשמעה למועקת הקלחות וצוללת.

אור אלקטרוני אדמדם-צהוב מסביב. החץ אשר על מודד-העומק הולך ועולה במעלות: שמונה מטר, תשעה מטר, עשרה, י"ב, י"ד. ניצלנו! רגש נעים ופלא של אור ממלא את לבנו. אנו חשים את עצמנו בטוחים ושאננים ממגור. הלמות-הלב, שחדלה במשך דקים אחדים, באין פנאי ושהות, שבה. הסירה צוללת עמוק ועמוק יותר. כ"ד מטר, כ"ו מטר. אני פקדתי להוריד עד שלשים מטר.

למעלה עוד מתופפים הכדורים על שטח המים. אני מסב את ראשי ומצטחק למול הקברניט, העומד אתי במגדל. אני מרים את אגודלי אל על. „אתה שומע, הקברניט?“ שאלה אוילית. האם אינו שומע את זה היטב, כמוני, כמו כל האנשים בסירה. ואולם השאלה הזאת מוכרחה לבוא בתור תוצאה של איזור-העצבים הגדול.

*   *   *

פעם אחרת שטנו במנוחה מתחת למים. מודד-העומק הראה 17 מטר. פתאם היה לנו הרגש, כאלו הכו אותנו בבת-אחת בפטיש על הראש. לרגע אחד, לא לרגע, כי אם לדק, לשבריר-דק, אבדה בינתנו. אח"כ הקיצונו כנדהמים. היינו מוטלים על הרצפה, או בפנות שונות, עם ראשים, כתפים וזרועות כואבים. כל הסירה היתה מזועזעת. מה לנו? האם יש עוד נשמת-חיים בקרבנו? ומה החשכה אשר מסביב? האור כבה!

„להתבונן אל מספיקי-האנרגיה!“

„אפסה!“

„אל מספיקי-המלואים!“

בפתע פתאם היה אור. כל זה התרחש במשך דקים, בזמן יותר קצר מכפי שאני מספר את זה.

מה קרה? האם באמת לא תמנו לגוע? האם לא חדרו המים אל הסירה והורידו אותה מטה? זה היה מוקש, איזה מוקש תועה, שעבר סמוך לכתלי הסירה. בעקב הזדעזעות האויר עלה לנו מה שעלה. מהי הסירה? מכל העברים הגיעו הידיעות: „הדפנים הקדמיים אטומים!“ „מקוות-המים כתקונן!“ „מחלקת-המכונות איתנה!“ הכל איתן ומוצק, ואולם הסירה קבלה נטיה מוזרה ומשונה. חלקה הקדום נטה למטה ואחורה ננעץ למעלה. המשוטים, המשמשים להוריד אותה מטה, היו מונחים בלי נוע.

„אדוני הקפיטן“ – קרא הלייטיננט גרנינג, זה הממונה על השיט במעמקים. „דבר-מה נתקלקל! הסירה אינה יכולה להניע את משוטי-העומק. בודאי אנו תחובים באיזה חיץ או רשת“.

„שד-משחת ובכור-שטן! ! דבר זה היה חסר לנו עוד. אכן, אנו תחובים ברשת, ומלמעלה, ברשת, קלועים מוקשים. הנה מצב העלול להביא לידי שגעון!“

„הכן!“ – קראתי למטה: „אנו מחויבים לעבור דרך הרשת! שתי המכונות תאזרנה את כל כחותיהן! קדימה! לא מעלה! השאר מטה! רק מטה. מלמעלה – מוקשים!“

המכונות אזרו את כל כחן. הסירה נדחפה קדימה, קרעה את רשת-הברזל לקרעים.

„הידד! נמלטנו! הסירה נשמעת! – קרא גרנינג מתחת. „המשוטים נשמעים שוב“.

„התעמק!“ – הוספתי לצוות: „רדת בכדי חמשים מטר!“

ישבתי על הקלחות המטביעות ונשענתי בראשי על כפי. המים השתקשקו בהמולה כבירה כמו אופן טחנה. במצחי, ממעל לעיני, כמו ננעצו חניתות. באזנים, נשמעה קול מצלה, עד שהוכרחתי לשים את אצבעותי בהן ולסגרן. זמן רב עבר בטרם עלה לי להשיג את כל המאורעות. כן, רק בעטיו של המוקש שהתפוצץ ממעלה, בעקב הזדעזעות האויר העצומה הורדנו עד לעומק כזה, שבו לא היו מסוכנים בשבילנו המוקשים הקלועים בשבכת הברזל.

אלו היינו נמצאים בגובה איזה מטר למעלה, כי אז היה מתפוצץ המוקש לצדנו או מתחתנו – ואז אבדנו. אבל המוקש התפוצץ למעלה ממנו וכל כחו החזק התנדף לעבר התנגדות הכי-קלה. לנו עלה הדבר רק בבהלה  ובמהדפה עצומה.

הצרפתי, שארב בודאי על המשמר ליד המשוכה הזאת וראה את התפוצצות המוקש, שמח בודאי מאד על הדבר. הוא האמין אל נכון, כי אבדנו, ובאותו הרגע הודיע ע"י הטלגרף האל-חוטי בכל העולם: „תת-מימית של האויב נשמדה במשוכת המוקשים“. מכל לבנו אנו אומרים לו לרגל שמחתו זו: ומה בחלקך!

*   *   *

„הנבל הזה הוא משוגע!“ – קראתי. „הוא רוצה לבתק אותנו בספינתו! שתי המכונות בכל כחן קדימה! ליד דפני הספינה!“

אבל נראה, כי הרגשנו בסכנה לאחר הזמן הנחוץ. הספינה היתה מהירה מאד במרוצתה והיא התקרבה בשאון והמולה כמו כלבה זועמת. המרחק בינינו ובינה, שהגיע מקודם למאתים מטר, הלך וקטן. לא יותר מחמשים מטר הפרידו עתה בין החלק הקדום של הספינה ובינינו. שערות ראשנו סמרו.

„קחו את הרובים!“ – קראתי אל המגדל.

הרובים, שהיו מזוינים תמיד, נלקחו. אנחנו התחלנו לירות אל האויב ההולך וקרב. יכולתי כבר לראות את עיניו הכחולות של הקפיטן, שהיו לטושות אל פנינו בלעג שנון. כן, הוא יכול היה לשמוח ברגע זה. הוא מהיר היה יותר במרוצתו ועמדתו היתה טובה יותר. עוד רגע או שנים ודפן-העשת החלק של הספינה יחדור לתוך סירתנו ויבתקה. ככל אשר קרבה הסכנה, התגברה יותר ויותר הלמות-לבנו.

עשרים מטר, ט"ו מטר! האם אפסה כל עצה, פסה כל ישועה?! אפס, גרנינג, גרנינג המתון והפקח היה מצילנו. הוא כרע על ברכיו לצדנו וירה בלי הרף. פתאם בא אליו הרעיון הגדול.

„על הקברניט! – קרא פתאם וקפץ ממקומו. – הכל יתחילו לירות בקברניט!“

בתא הקטן, עם האשנבים מסביב, עמד ליד אופן-המשוטים הקברניט של ה„אורמיאה“ ובעינים לטושות ומפיקות נקם בקש את המקום שבו יפגע אותנו ויכריענו למות. את האיש הזה ראינו בכל גדלו נכחנו.

הרעיון של גרנינג התגשם תיכף בפעולות. חדלנו מלירות על הספינה ההולכת וקרבה והתחלנו לירות באיש אשר ליד האופן, אויבנו המסוכן ביותר. רק נשמע רעם היריות הראשונות, ומגרונו פרצה אנקה. הוא הרים את ידיו למעלה ונפל על האופן ומשם נשמט ארצה, במשכו אחריו את ידות האופן. כל זה היה כמו פלא, ובזכרי עכשיו את התמונה הזאת – כמעט שאיני יכול להשיגה. זו היתה ההצלה מן הסכנה היותר גדולה.

דפן האניה שהיה צריך לבתק אותנו נמשך למעלה במרחק שלשה מטר מסירתנו, בעברו על צדנו מחץ קצת את אחת הקלחות שלנו, אבל לא עשה בה פרצה. הקברניט בעצמו שם לאל ברגעי גסיסתו האחרונים את התכנית המסוכנה שהיתה בנפשנו.


"הצפירה", שנה ארבעים ושתיים, מס' 140, 25 ביוני 1916, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s