הקטסטרופה בלב ים (וולטורנו) – 1913

Steamship_Volturno

אנית הנוסעים "וולטורנו" (Volturno). המקור: ויקישיתוף

בחוץ לארץ.

(הקטסטרופה בלב ים). בים האטלאנטי היתה, כפי שהודיע כבר הטלגרף, קטסרופה נוראה ביום הששי שעבר. נשרפה בלב ים האניה „וואלטורנא“ שהובילה כשש מאות נודדים, ברובם, נודדים רוסים, מרוטרדם לנויורק. בסבת הסערה הגדולה שהתחוללה אז על הים הצליחו להוריד מעל האניה הבוערת רק 521 נוסעים. יתרם – במספר של 136 איש – אבדו. ואולם ממקורות אחרים מודיעים, כי מספר האובדים מגיע ל-223.

עדי ראיה מספרים, כי בשעת הקטסטרופה פרצה מהומה גדולה בין הנוסעים וכלם חתרו להגיע למקום הסירות. הקפיטן התרה בהם, כי הסירות תנופצנה בסערה. אלמלי שמעו בקולו, כי אז לא אבד איש. כל האובדים הם אלה, שישבו בסירות. במשך המו"מ שהיה ל„וואלטורנא“ עם שאר האניות שסבבו אותה, הודיעה, כי היא תחזיק מעמד עד הבוקר, ובאופן כזה נמנעו האניות הסובבות לסכן את נפש אנשיהן ולא הורידו סירות בליל הסערה.

הקפיטן ורבי-המלחים באניה „וואלטורנא“ לא אבדו את אומץ רוחם במשך הקטסטרופה והחזיקו את הסדרים באופן מצוין. ע"ד סבת הקטסטרופה לא נודע עוד בבירור. משערים, שהיתה התפוצצות של איזו חמרי-שרפה. רב-החובל של האניה ה„קורפירשט הגדול“, שהשתתפה גם היא בעבודת ההצלה, מודיע ע"י הטלגרף האל-חוטי לברעמן: „הבערה פרצה בסבת התפוצצות בחלק הקדום של האניה. במקום הקטסטרופה נמצאו י"א אניות. נשבה רוח צפונית-מערבית עזה. לגשת אל האניה המטורפת לא היה באפשר. שרידי האניה שנשארו בלב ים מסוכנים בשביל האניות האחרות המפליגות בדרך ההיא“.


פרטי הקטסטרופה באניה „וואלטורנא“.

האניה „ראפאזאנאק“ שהשתתפה בעבודת ההצלה של נוסעי ה„וואלטורנא“ הודיעה ע"י הטלגרף האל-חוטי לנויורק, כי היא הצילה י"ט נשים וילדים, ביניהם יש השמות היהודיים האלה: הינדה פרידמאן, אסתר קאפלאן, מרים אייזנברג ופועה פאלאק. שתי נשים ממכרותיו של הטלגרפיסט פענינגטון, ששרת ב„וואלטורנא“, מספרות, כי פענינגטון רצה קודם הנסיעה הזאת האחרונה לעבור לשרת באניה אחרת, מפני שנראה לו בחלום, כי על האניה „וואלטורנא“ תהיה קטסטרופה נוראה. בחלום ראה את כל פרטי האסון וספר על אדותם לנשים. אח"כ, בשעת הקטסטרופה, נדמו הפרטים האלה לתומם לפרטי הקטסטרופה. מודיעים עוד, כי אשתו של האופיציר הראשון ב„וואלטורנא“ לא  יכלה לנסוע יחד עם בעלה, בתוקף החוקים הנהוגים באניות, שנשי הפקידים של האניה אינן יכולות לנסוע באותה האניה, שבה נוסעים בעליהן. היא נסעה אפוא באניה „קרונלאנד“. האניה הזאת קבלה את קריאת העזרה של ה„וואלטורנא“ ומהרה לבוא לעזרתה. מעל גבי מכסה האניה ראתה האשה האמללה את המחזות הקורעים לב על ה„וואלטורנא“. בעלה ניצול והוא נמצא באניה אחרת.

בנויורק חכו אנשים רבים לבואה של „וואלטורנא“, שבה נסעו ארוסותיהן ונשיהן. כאשר לא יכלו לקבל שום ידיעות בלשכת החברה „אוראניום“ נרגזו מאד. היו שם מחזות מרגיזים.

האניה הרוסית „צאַר“, שהצילה 102 נוסעים, צריכה היתה לבוא אתמול לרוטרדם. הניצולים יצאו משם לנויורק, כפי הנראה, ביום הששי. הממשלה האמריקנית הבטיחה לפתוח את שערי ארצה בפני הניצולים האלה ואף אם  לא יהיו להם כל אמצעים ותעודות.

בדבר הקטסטרופה עצמה מספר אחד הניצולים את הדברים האלה: „הכל הלך למישרים, ופתאם ביום החמשי, בשעה הששית בבוקר, נשמע צלצול הפעמון המודיע ע"ד שרפה. אנחנו הוצאנו מהתאים, הועלנו  להמכסה ונלבש את אזורי ההצלה. הילדים פחדו מאד מהבערה, והמהומה התגברה מרגע לרגע. בשעה העשירית נתן רב-החובל צו להכין את סירות ההצלה. רב-החובלים והאופיצירים התנהגו באופן מצוין, ואולם המלחים אבדו את המשמעת. הם מהרו אל הסירות. בסירות אחדות הושיבו גם נשים וילדים, ואולם כל חמש הסירות שהורדו – נופצו תיכף, וכל יושביהן טבעו. המהומה גדלה עוד יותר בין הנוסעים ושככה קצת רק אחרי שנראתה מרחוק ה„קארמאניה“. ואולם בין כך חדרה האש למחלקת המכונות. רצפת המכסה היתה רותחת במדה כזו, עד אצל מספר הדברים האלה נשרפו הנעלים. האניה „נאראגאנזעט“, שהובילה חביות נפט, הריקה אל הים נפט בכמות גדולה ועי"ז נחו גלי הים מזעפם.“

האניה „אלטורנא“ יצאה מרוטרדם לנויורק בב' אוקטובר (בא' דר"ה). החברה „אוראניום“ פקדה על סוכניה בהאליפֿאקס לשלוח שתי אניות לחפש את גויות הנטבעים.

האניה „אלטורנא“ היתה נערכת בסכום של 450,000 רובל. היא היתה, כפי שמשערים, בטוחה באחריות.

– לפי הידיעות האחרונות, הודיעה החברה „אוראניום“, כי הבערה באנית „וואלטורנא“ פרצה בסבת התפוצצות של מכונת-תופת, שהונחה ע"י המלחים של האניה, שדרשו, כי יוסיפו על משכורתם. לפני צאת האניה לדרכה, קבלה החברה מכתבי-איום, שבהם הודיעו, כי יבעירו את  האניה, אם לא ימלאו את דרישות המלחים.


באמריקה.

נויורק.

בודאי כבר הביא לכם הטלגרף את הידיעה המעציבה ע"ד האסון הנורא שקרה שוב על הים והמעורר בזכרוננו את המאורע האיום והמחריד של „טיטניק“.

באניה „וולטורנה“ ההולכת מרוטרדם לנויורק פרצה תבערה גדולה, שאי אפשר היה לכבותה. האניה עלתה כלה על מוקד, ורק 500 נוסעים נצולו ע"י האניות שמהרו למקום האסון, ומאה שלשים ושש נפש מצאו את קברם בים.

הידיעה המחרידה הזאת הגיעה לנויורק ביום הכפורים בצהרים, בשעה שכל היהודים עמדו בתפלה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, וביום שאין העתונים היהודיים מופיעים, ולכן לא היה רשומה ניכר ברחוב היהודים. ורק בערב, במוצאי יוהכ"פ, הקיפה ידיעה זו את כל העיר, וחרדה נוראה קמה בכל הרחובות. אנשים ונשים, שנשותיהם, בניהם, אחיהם או קרוביהם נסעו באניה זו, רצו כמשוגעים מיאוש ומצער. וכלם נסבו על משרד חברת האניות „אוראניום“ ועל משרד „הכנסת אורחים“ כדי להציל איזו ידיעה קלה, איזו מלה קלילה, על גורל קרוביהם, אבל הם שבו בפחי-נפש לבתיהם, כי שום ידיעה מפורטה לא היתה עדיין.

ביום המחרת החלו לקבל טלגרמות מהאניות המצילות, ידיעות מפורטות ע"ד המקרה, רשימת הנצולים, וכיוצא בזה. מצב הרוחות היה הולך וסוער, הלבבות דפקו והעינים כלו לבוא האניה הראשונה עם הנצולים.

בינתים החלה העבודה לעזרת הנצולים, לקבל את פניהם, להספיק להם צרכי אוכל ובגדים, וכו'. את הדבר הזה קבל על עצמו המוסד „הכנסת אורחים“. הנדבן הידוע מר יעקב שיף נדב לצורך זה חמשה אלפים דולר, וגם מוסדות נוצרים תמכו בזה בכספם.

בערב סכות הגיעה האניה הראשונה „דער גראָסער קורפירסט“. הנצולים הובאו מן החוף באוטומובילים ל„הכנסת אורחים“. הרחוב „איסט ברודוויי“, במקום שמוסד זה נמצא, היה מלא המון אדם, עד שבקושי גדול הבקיעו האוטומובילים להם דרך.הרושם היה גדול בשעה שהנצולים יצאו מן האוטומובילים. כל אחד הביט עליהם, – על ה„מאושרים“ הללו, שהיו חורים ונרגזים, פרועי-ראש ומתועתעי-מבט, – באיזה מין רגש מיוחד של רחמנות וחמלה, באיזו המית-לב שיש בה לטוף ורוך, ועיני רבם זלגו דמעות… דמעות הבאות מאליה, מאיזו פנה חמה שבלב, ואי אפשר לעצרו…

וחזיון זה נשנה גם בימי החג, כשהגיעו יתר הניצולים באניות האחרות.

ומיוחדים במוראם ובאיומם הם הפרטים שמוסרים הנצולים בעצמם, בתור עדי ראיה ובתור „בעלי דבר“. התבערה פרצה ביום החמישי, יום שלפני ערב יוהכ"פ, לפנות בוקר. הנוסעים ישנו אז את שנתם. כשלא עלה ביד המכבים לכבות את האש, ניתן אות שכל הנוסעים יעלו על מכסה האניה. כשעלו על המכסה ונודע להם, בשל מה ניתן האות, נתנו כלם את קולם בבכי. רבים התעלפו, ונשים רבות אחזה ההיסטריקה. בינתים הקיפה האש את חלקי האניה יותר ויתר, המלחים הרפו את ידיהם, וטלגרמות קוראות לעזרה עפו לכל צד. אז הכירו הנוסעים את המצב המסוכן, ויללה נוראה התפרצה באניה. הזקנים שבין היהודים ראו בזה „אצבע אלהים“, על שהחליטו לנסוע ביום הכפורים, והתעטפו בטלית וב„קיטל“ ועמדו לשפוך נפשם לפני ה'. גם הצעירים קראו מזמורי „תהלים“. וכך עבר היום בפחד-מות ובבכיות וצעקות.

לפנות ערב הגיעו אניות אחדות לעזרה, אבל מפני הסער והגלים החזיקם לא יכלו לגשת אל האניה הבוערת. הקברניט נתן פקודה להוריד את סירות ההצלה, אבל הסירה הראשונה והשניה נופצו אל גלי הים והנוסעים בהן ירדו במצולה, ולא נשארה דרך אחרת אלא לחכות עד אור הבוקר. וכך נשארו הנוסעים ב„וולטורנה“ כל הלילה עד יום הששי, ערב יוהכ"פ, בבוקר. אותו הלילה, ומצב-הנפש של הנוסעים, האש מצד זה והים מזה, ובריחוק-מקום אניות שבאו להציל ואין לאל ידן – כל זה הוא חומר לטרגדיה איומה, שאין המקום במכתב לתארו…

כשעלה השחר והערפל התמוגג החלו האניות להתקרב אל ה„וולטורנה“. לאשרם של האמללים נמצאה באותו מעמד גם אנית-משא שהובילה שמן, ונתן צו להריק את השמן לתוך הים כדי להשקיט את הגלים ובאופן זה עלה להציל את חמש מאות הנוסעים.

המאורע הזה הראה עוד הפעם שעדיין לא עלתה ביד הטכניקה המודרנית לכבוש את איתן-הטבע הים, ועדיין הדרך בים הוא בחזקת סכנה.


"הצפירה", שנה שלושים ותשע, מס' 223, 14 באוקטובר 1913, עמ' 3; מס' 224, 15 באוקטובר 1913, עמ' 3; מס' 237, 4 בנובמבר 1913, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s