שודדי הים בכינא – 1891

Chui_A-poo

שודד הים הסיני צ'וּי-אַ-פּוּ, 1851. המקור: ויקישיתוף

שאנגיי ושודדי הים בסנים.

(סוף מגליון 228)

[…]

שונים ונבדלים מן שודדי הנהרות המה „שודדי הים“, אשר על תהום רבה חמת ידיהם יפלסון. הם עזים ונוראים מאד ולא על נקלה יכנעו לפני רודפיהם כחבריהם העוברים בנחלים ובתעלות. להם נקל מאד לברוח ולהחבא מפני האניות הרודפות אותם, גם אין להכיר ולהבדיל את אניתם מאנית סוחר אחרת. גם זאת להם לישועה, אשר עם-הקוצה לא הביא כל סדר  ומשטר במעבר האניות בכלל. כתבי תעודות חתומות בחותם שרי הפקודות הממונים על מעבר האניות, כמנהג בארצות אירופא, ואשר על העוברים ארחות ימים להראותם לעיני הפקידים בצאתם ובבואם, כתבי תעודות כאלה לא יראו לא ימצאו בכינא. גם אין לשטר (וועכסעל) מקום בין סוחרי כינא, אשר אינם מאמינים זה בזה, ועל כן על כל אניה טעונה סחורה יפקד הסוחר איש משגיח, אשר עפ"י רוב ישא הרבה כסף מזומן בחיקו, כי הסוחר ימלא את ידו למכור את הסחורה בדרך ולקנות אחרת תחתיה.

לא יפלא איפוא, כי כפרצה הקוראה לגנב כן תמשכנה אניות-סוחר של הסנים את השודדים אחריהן והן צפויות יותר אלי חמס ושוד מאניות חוץ. להפיל אימה על האורחים לא-קרואים האלה יפקידו הסוחרים חיל-משמר גדול מזוין בכלי נשק על אניותיהם, ויש אשר אניות אחדות תתאחדנה יחד להגן אשה על רעותה בעת צרה. אם נטל על אניה סנית לעשות בדד דרכה בלב-ים יארחו ה„לאָדגערים“ לחברתה; ה„לאדגערים“ המה אניות קטנות קלות המרוץ נושאות עליהן אנשי חיל מזוינים, אשר ישכרו בכסף להיות מגן וצנה לאניות המסחר, אך לעתים לא רחוקות יהפכו המה לשודדים ויובישו מבטחם. אחרי אשר הרחיקו ללכת עם האניות הבוטחות בהם בלב ים הרחק מכלי התותח האנגלים, יתנפלו עליהן ברב ע זוכח וינצלון, ולפעמים יקחו גם את האניות עמהם ויסתירון במקום נעלם מאיש, ומשם יודיעו את בעליהן, כי ישלחו כפר הפדיון.

על אניות עאירופא יתנפלו השודדים רק אם נעגנה או לקחה על אחד החפים עמדתה. אז כחתף יבאו ויסבוה מכל עבר, ולעת מצוא כזאת אשר האניה לא תוכל לברוח ולהמלט כרגע ישללו שלל ויבזו בז כנפשם שבעם. עפ"י רוב יקדמו האירופים את פניהם באש ותמרות עשן ולא לעתים רחוקות יפלו חללים ופצועים משני הצדדים.

הענש וההשגחה המתוחים על שודדי הים מאת אניות המלחמה לא ישיגו מטרתם, כי אנית שודדים דומה מאד בתמונתה אל כל אניה אחרת, ובהתפשה בלי סחורה יוכלו בעליה להצטדק, כי הולכים הם אל אחד החפים להוביל משא משם, אחרי אשר כתב תעודה לא נחוץ להם. אך אם יתפשו השודדים בכף חיש אחרי עשותם נבלה, אז לא ידעו האנגלים או הצרפתים רחם. גם יצדקו מאד בהקשיחם לבם לגוי אכזרי כזה.

[…]

א. ד. פֿינקעל.


"הצפירה", שנה שמונה עשרה, מס' 233, 5 בנובמבר 1891, עמ' 943. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s