נסיעה סביב כדור הארץ – 1862

ב-1862, שנת הופעתו הראשונה, פרסם עיתון "הצפירה" רשימה בהמשכים שכותרתה "נסיעה סביב כדור הארץ". היו אלה קטעים מספר פופולרי בעל אותו שם שכתב הצייר והסופר הצרפתי ז'ק אראגו והועתקו לעברית על ידי נתן נטע שפירא. אראגו היה הצייר הרשמי של משלחת חקר בראשותו של לואי דה פְרֶסִינֶה, שיצאה מצרפת ב-1817 באנייה "יוראני" כדי לערוך תצפיות מדעיות אחדות באוקיינוס השקט, ושבה ממסעה ב-1820 לאחר שהקיפה את העולם. ספרו של אראגו, Promenade Autour du Monde, ראה אור בפריס ב-1822, והוא תיאור לא רשמי של קורות המשלחת וחקירותיה. הוא ערוך בצורת מכתבים לחבר, הכתובים בשפה ססגונית ושנונה ומלווים בליתוגרפיות נהדרות מעשה ידי אראגו עצמו. הספר זכה לפרסום רב מיד עם הופעתו, יצא מאז במהדורות רבות ותורגם לאנגלית, איטלקית, פולנית, רוסית ועוד.

נתן נטע שפירא (1897–1817), סופר ומשורר נשכח של תקופת התחייה ואביר השפה העברית, מתאר בכישרון יוצא דופן נושאים הרחוקים כל כך מעולמם של קוראיו היהודים במזרח אירופה. ספרו של אראגו הופיע לראשונה בשפה הפולנית בוורשה ב-1847 בתרגומו של ווֹייצֶ'ך שימנובסקי, ואפשר שבו השתמש נ' שפירא בעבודתו.

Toulon_1850

טולון, 1850. המקור: ויקישיתוף

 נסיעה סביב כדור הארץ *)

נ' שפירא

[1] נסענו אל פאריז ונבוא אל טולאָן מקום חוף האניות לממלכת צרפת, עיר גדולה ובצורה, בגאוה ובגודל לבב תביט אל אחיותיה הערים אשר מסביב לה, בדבר זכרון המעשים אשר נעשו בה בשנת 1729; על פני תושביה נשפך רוח מלחמה, והמה חרוצים עד מאוד במעשיהם, בעוד לילה בעת אשר אנשים כמוני מתהפכים על משכבם, המה יהמו ירעשו בשוקים וברחובות. שפת המון העם היא רבת הכח, כי מלה אחת תכלכל בקרבה ענינים שונים; תהלוכותיהם בלי סדרים, לא יכירו שוע לפני דל, יקללו בשפתם את הנקלה והנכבד יחד באין מעצור לרוחם, שיריהם השגורים בפיהם ישוו לקול המון הגשם, ולקולות מים אדירים הנשמעים על שפת נהרי אפריקא, הפוערים פיהם לבלי חק לבלע ולהשחית את חוף אניותיהם.

בבואך אל טולאָן, תאמץ כח להסיר מלבך ולשכוח את נועם השפה ותפארת הלשון אשר הרגלת לדבר בה בעיר הממלכה פאריז, או אז תשמע את דברי העם הזה, והמה יבינו את דבריך – נבול תבול אם לא תשקוד על המדרש מלים אשר למקום הזה, ובלי עזרתו תחשוב כי הרחקת נדוד כאלף  פרסאות מעם המדברים שפה נכונה; אל שפתם זאת אם תחבר עוד את תנועותיהם הנמהרות והשונות למיניהן, למען הבינך עד מהרה את מחשבת לבבם, אז תכיר את האנשים האלה, כי ישעם וחפצם הוא לתת פועל לכל רגע ורגע מימי חלדיהם, מדאגה פן תקצרנה עתותי חייהם מהכיל את כל מעשיהם אשר ידמו לעשות, כי חייהם כשטף מים כבירים מהר תלכנה תמם תחת פועל כפיהם.

בכל אשר תפנה תראה חובלים, עבדי הים, ומלחים, עם עזי נפש; כל פה מלא נאצות וגדופים, בשוקים וברחובות תביט מכת אגרוף; בבתי המרזח תשמע שיחי לא תואר ולא הדר לו, שרי חמשים ושרי עשרות יחוגו וינועו כשכור בלכתם, כאשר הורגלו מנעוריהם לנוע הנה והנה על האניות המתנודדות לגלי הים, והמה מדברים איש אל רעהו מארץ כינא, כילא, ובענגאליען, כאשר ידבר איש כמונו מכפר הסמוך לו, או משכנו הקרוב אליו.

בהתהלך ברחובות קריה, תצילנה אזניך לפעמים מצלצולי הנחושתים אשר ברגלי האסירים, המעוררים דאבון נפש בלב השומע, וידענו אמנם כי בין אנשים האלה רק אחדים מהם מורדים ופושעים באמת, ורבים מהם זכים מפשע, אך בזדון או בשגגה נחרץ משפטם לכרוע תחת אסיר. ביניהם נמצאו אנשים אשר לא יראו על בלויי הסחבות אשר יכסו מערומיהם, וילכו קוממיות בגודל לבב, וכיום ביום יבואו בבתי הנכבדים, שמה יפנו להם מקום בחברת משפחות יקרות, יסובו על שלחנם ויפרטו על פי הנבל, את בנותיהם אשר לא תשמענה גערה מפי אמותיהן הכסילות ואבותיהן הבוערים, ילמדו שפת צרפת או לשיר בכלי שיר; את זאת ראו עיני, ואמרתי אני בלבבי: אם אנשים כאלה בחרו להם להורות את בנותיהם, מה תהיה אחריתן.

טולאָן היא עיר מפוארה ונודעה בשערים, בגלל בית הנשק הגדול אשר בקרבה, הבנוי בפקודת לודוויג הי"ג הנודע למפזר הון, – חוף האניות אשר לבית הזה הוא רחב ידים ובטוח מכל מכשול, עליו יסוכו באברתם, המצודה הגדולה הנקובה בשם "לא מאללגוע", ובתי מסכנות לכל כלי תותח אשר על הגבעות סביבו.

רחובותיה הנה טהורות וסדורות לארכן בלי נפתל ועקש, אדמת הרחובות ירטבו לילה ויומם מן מי המטר ומים הדלוחים הנשפכים מן הבתים ומן החצרות, ונאספים בצנורות ומקוה המים המוגרים במורד.

העמודים הנצבים על שפת הים, אשר עליהם היציע לבית אסיפת היועצים נשענת, יפליאו את עין רואיהם עד למאוד, אפס כי שן העת תאכל במלאכה המפוארה הזאת הלוך והשחית;

אחרי אשר הכינו את הנצרך לעוברי ארחות ימים על הדרך, ניתן אות לפרוש נס האניה – כל אחד מהנוסעים יברך את אוהבו וגומלו וכל מיודעיו, ואת ארץ מכורתו, והאניה תלך על פני תעלת הברכה הקרובה אל החוף, והעוברים עליה משתחוים ויכופו ראשם אל מול קבר רב החובל המהולל לאטושע הקבור שמה, כאשר עשו בני ארץ ענגלאנד בעזבם את המקום הזה; הן את מעשה האיש הגדול הזה יכירו וידעו אנשי הארץ הזאת הרבה יותר מאשר נדע אנחנו, וראוי לתת כבוד ויקר לאיש אשר הגדיל לעשות.

היום הננו הולכים על פני מי הים – גלי ים התיכון אינם גדולים ורחבים כהרים גבנונים, כמו משברי ים האטלאנטי וימים אחרים, אבל לעומת זה אדירים המה ועזים למאוד, סאונם סואן ברעם, ארור אפם כי עז – ובשטף מרוצתם יניעו אותנו כאשר ינוע בכברה – וכמהר השועל אל טרפו ימהרו גם המה כחתף, לבלע ולהשחית כל הבא לנגדם ואין אומר השב. הרי אלפען והרי פירענעען יאחזו בד בבד משולבים יחד במצולות תהום, מן כוף ניצא עד החוף קרעאום, ובגלל זה ישאו המים הזדונים האלה את דכים, יפערו פיהם לבלי חוק, רבים חללים הפילו, ואין קץ לאוצרות מעשה ידי אנוש, אשר באו שמה אל קרבם וירדו במצולות.

בלילה הראשונה בהיותי על פני תהום, הראה לנו ים התיכון את גדלו ואת ידו החזקה, המלחים הוכרחו לאסוף את רוחם האמיץ ועמל ידיהם לעמוד על נפשינו, ולעצור בעד סער המתחולל הרגיל לבוא כפעם בפעם על הים הזה, ואשר ישא בקרבו רעם וברק כעצמות בבטן המלאה, המכסים את פני הרקיע בשואה ואמש, כי במשך רגעים אחדים יגע הרוח בארבע פינות האניה, עד כי תחשב להשבר; ורק יד התופש משוט המהיר במלאכתו, תצלח להצילה מרדת שחת, כל אחד מהנוסעים עמד על עמדו ואני בראשם, אולם תנועת האניה אכלה כחי ואוני, עדי מלא קומתי נפלתי ארצה כאבן דומם, בין ארוני עץ ואגודות מלאי כל מסחר ומרכולת, הנפוצים הנה והנה בלי סדרים, מושלך מימין לשמאל ומשמאל לימין, זה עתה עמדתי לפנים, וכרגע והנה קולעתי לאחור – נער המשרת אותי לא ידע מה היה לי, חפשני בחפש מחופש ולא מצאני, כי זה הראו לו מקום מצבי אשר גאה אותי האניה שמה, עד מהרה אמנם עזבתי את מקומי כי השלכתי משמה כנצר נתעב, ורק אחרי עמל ויגיעה רבה מצאני.

האם פה אתה אדוני? שאל אותי הנער, כי נכמרו נחומיו על אודות, כי גם הוא נשא עמל ויגון למדי, "מה לך פה אדוני? מהר המלט על נפשיך כי מיתרי האניה ירעוך קדקד"; אולם אין מענה בפי כי נאלמתי, רק אנחות יוצאות ממעמקי לבבי ישמעו על פי.

"מהרה אדוני קומה ולך! כי רעם וברק ירדו משמים ארץ, הציתו אש במכסה האניה, עוד מעט וכולנו נהיה לברות למאכולת אש"; טוב הדבר מאוד מאוד, עניתיו, הוי כאבי אנוש; ופתאום והנה מחדש מוט התמוטטה האניה ונפרד איש מאת רעהו – ממחרת כאשר שקט הים מזעפו וסערה היתה לדממה, מצאו אותי נגוע ומעונה שוכב בין שני כלי עץ מלאים יין שרף; באתי אל המקום הזה אחרי אשר קולעתי הנה והנה פעמים למאות, ובכל זאת נשארתי בחיים, אך אצבע אלהים הוא!

*) העתקה מדברי הנוסע הצרפתי יאקאב אַראַגאָ


[2] חולי הים הוא מכאוב אנוש, מכל אלה אשר סביבותיך אין חולה מהם עליך, אין מי ינוד לך ואין מי ינחמך, ונהפוך הוא עוד תצלינה אזניך משחוק המלחים המצחקים עליך ועל מחלתך. בעתות היגון האלה ערל לבבך לכל שמחה ונוחם, כי המחלה הרעה הזאת תקהה כל כחות נפשך עדי לא תרגיש כל מאומה, או אז בלבבך נתת תודה לאיש אשר יטילך אל נבכי תהומות – בלכתי למסעי על פני הים כארבע שנים לכל אשר הוליכני הרוח, רבת שבעה לה נפשי ממחלה הזאת.

Sea-sickness_-_published_by_G.S._Tregear,_96_Cheapside

חולי הים. המקור: ויקישיתוף

היום צח, הים שקט ושאנן, אך מעבר מזרחה ישוב רוח צח לא כביר הדוחף אותנו הלאה. עברנו את פני החוף הקטן "קרטאוס" המגביל בין ריסולאן ובין קאטאלאניע. אם נשימה לנגד עינינו קנה הבטה, נוכל לראות ממקום הזה ולחזות בבנות קאטאלאניען ההולכות לשוח על פני ראמבלא. עברנו הלאה באין משבית, חופי ספרד נאבדו מנגד עינינו אחד אחד, אך לפידי אש היוצאים מתנורים קודחי המסים הנמצאים שמה, כהרים מוריקי אש האירו לנו את חשכת הלילה.

בעת ההיא קמו נגדנו איי באלאריען בראשיהם השחורים ופניהם הנזעמים: מאיארקע, מינארקא, וקאברערא, אלה המה שארית מהפכה אשר לא חלו בם ידי מלאך המשחית לעשותם כלה, ובעת הסער והרעש הגדול אשר שאול מתחת רגזה והרתיחה כסיר מצולה, נעתקו מן היבשה. המה היו בימי קדם מושב בעלי חצים המפוארים, אשר עצרו כח לעמוד במלחמה נגד הערביים ימים רבים, עתה יתנו טרף לשני צאצאיהם בני בלי שם ואנשי משחית. ארץ ספרד היא עתה במצב רע מאוד, מאשר היתה במאה החמש עשרה, צעיף אבל על ראשה, פניה קומטו, טומאתה בשוליה, חרפת עניה תשא עלי מצחה, ככה עמים יאבדו, ככה ירדו שחת כל מפעלי לאומים, אם עם לא בינות המה, לדעת כי לרשת ארצות אחרות ונצחון מלחמות, רק אז יעלו מעלה, אם הצלחת העם תרים קרן.

מינארקא נצב על חוף בטוח ורחב ידים, נשיא הארץ „דע רישעלליער“ יסדהו; בין כל מעשה תוקף וגבורת האיש הזה הנודע למשגב, המפעל הזה הוא בלי ספק היקר והנבחר. על יד מינארקא נצב חלמיש צור, עליו הושיבו האנגליים (בהלחמם בצרפת ונפלו שבי בידיהם) שנים עשר אלף צרפתים בל כל מזון ומחיה, בעת נכנע לפניהם שר החיל דופאנט וילחץ לתת את העיר בידיהם. בעת הצרפתים עלו ראשונה למלחמה על אנשי ספרד, בנו בקאמבערא מגדל הצופה למוד בו את הקו הפונה לצפון העולם *), אלם עד מהרה נעצרה המלאכה ע"י האנגליים, באמרם כי נעשתה התועבה הזאת למען משמה יוכלו תת אות לצבאות האויב. האיש אשר חכמי צרפת נתנו בידו המלאכה הזאת ויאמינו בו להוציאה אל הפועל, חשבוהו כמרגל את הארץ, ויסחבוהו סחוב והשלך מבית כלא אל בית כלא, עדי חרצו משפטו למות. בנוסו מבית האסורים האחרון פאלאמאס, הלך לאפריקא, שם התגורר ימים רבים כאחד מפליטי חרב, ובכל זאת שם עין פקוחה על כל אשר מצאה ידו, לדרוש ולתור בחכמה אשר היתה באמנה אתו, ולקבץ בחינות הטבע. משם שם פעמיו לארץ מולדתו, וההצלחה עמדה לימינו להוליכו בלי פגע בין מחנה האנגליים העומדת לשמור את החוף, עדי שב לביתו בשלום; האיש הזה אשר היה בעת ההיא עדנה צעיר לימים הוא פֿראנץ אראגא.

איי באלאריען כמעט רחקו מאתנו, ומחזה בלהות קראנו לעלות על מכסה האניה, כי המות האכזר שדד מקרבנו אחד התלמידים, נער נחמד לא ידע פחד, אשר הלך את שר האניה להתבונן על מעשיו ולראות נפלאותיו במצולה, שמו פראט בערנאן, הנער הזה עזב את מולדתו בלב מלא שמחה ותקות נעורים, הוא היה הטבעת הראשונה בשלשלת המקרים הרעים המעותדים לבוא עלינו בדרך הארוכה הזאת. העודנו בחיים או הושם קץ ליגונו? שאל כל איש בלב נשבר ונדכה, בעינים מלאי דמעה, כי עדן לא למדנו לסבול רעות כאלה ולראות עמל ויגון, לשמוע אנחת בני תמותה בלב קר. גוית המת שוכנת בבית הנשק על ערש החולים, המתנועע כפעם בפעם מתנועת האניה, ושני אנשים נצבים עליה מודדים במדת האמה ארכה ורחבה, ועל פי המדה הזאת יחתכו בסכינים הגדולים אש בידיהם, מן שמיכה אחת המונחת לרגליהם, אשר היתה להם לנס האניה מקדם, חלק גדול ורחב למען יכיל בקרבו את גוף המת, וישטחו אותה שטוח על קרקע הבית; האחד אחז בראש המת והשני החזיק ברגליו, והגויה נפלה ברעש כצרור ארץ, השלישי בא במשכו אחריו שני כדורי ברזל כבדים צרורים בשק קטן, ויקשור את הכדורים האלה בקשר אמיץ לרגלי המת, – אנשי קשי לב האלה, הרואים בכל אסון ופגע בלי כל חמלת לב, השלשתם שאפו בפיהם עשן הטאבאק, עת תפרו בידיהם את השמלה אשר חתכו סביב גוית המת, וכאשר השלימו מלאכתם זאת, קרא האחד: הגבה למעלה! וכרגע והגויה מונחת על היציע האחוז בקיר הבית; עתה דממה שוררת, וחברת הנוסעים דחקו איש את אחיו לבוא אל קדמת האניה, הקרש אשר עליו הטבח ינתח את המנות להמלחים, מונח על שפת היציע וראשו האחד יוצא חוצה על פני המים, עתה יסירו השמלה מעל ראש המת, והכהן יזרוק מלוא חפנים עפר על גופת אחינו המת. וכאשר המשנה קרא בקולו „אל המים!“ ראש הקרש היוצא חוצה ישפל והגויה תצנח על פניהו עדי תרד מצולה, וכהרף עין תהומות יבלעוה, והאניה תלך לדרכה מאין פנות על כל הנעשה!

*) נודע הוא שבעת ההיא שלחו חכמי האקאדעמיא בפאריז בהוצאות הממשלה חברת אנשים תוכנים ומהנדסים למדוד קו הצהרים לכדור הארץ (מערידיאנס פערמעסונג), בכדי למצוא תמונת כדריותה בדיוק, וקבעו להם מקומות משמרות בארצות שונות, אשר שמה  יעמדו החכמים החמושים בכלי מחזיהם להכין המדידה הזאת, והחוקר הגדול פראנץ אראגא היה המפקח עליהם במלאכה הזאת להוציאה אל הפועל.                  המ"ל


Arago,_Jacques_(colored)

ז'ק אראגו. המקור: ויקישיתוף

[3] האדם בעיר כי  יגוע, חברת מאהביו יתאספו אליו, דמעות עיניהם תעידנה על שבר לבבם, את עצמותיו יקברו בקבר אבותיו, מקום כל מיודעיו ישליכו עליו איש את שושנתו ואיש את פרחו, פה אמנם כי ימות המת, תהום רבה תבלענו עד מהרה, ולא ישאר אחריו רק מזכרת עונותיו או צדקותיו אשר עשה בארץ החיים.

שבולת המים דחפתנו, וכל עמל המלחים לא עמד לנו, ללכת יותר מחצי פרסה ליום. ביבשה יחשב המרחק בין איש לרעהו, לפי מספר הפרסאות אשר יפרידו ביניהם, אולם לא כן הוא על המים, כי פעמים רבות יקרה מקרה, כי אתה קרוב אלי ואני רחוק מעמך וכמו כן להיפך, לו חפצו לבוא אלינו מגיבראלטער בסירת דוגה, הלא בא עד מקום תחנותנו במשך איזה שעות, ואנחנו לשוא עמלנו כעשרת ימים, ללכת כחמשה או ששה פרסאות אשר ביננו ובין מקום המרגעה, אשר שאפנו אליה לשאוף רוח אחרי עמל ותלאה רבה, אולם השמים זכו, והחרט אשר בידי לתוס בו כל דבר יקר ונחמד הנראה לעיני לא נרפה ממלאכתו – הנה לפנינו נראה ג י ב ר א ל ט ע ר, לשון הים ישר הולכת, מעבר השמאלי ההר הנקרא הר הקופים, הוא הענק האפריקאני מראהו שחור כבני ארצו, מעבר השני צור חלמיש גבוה ותלול, פיותיו הפתוחים למרחב, יכילו בקרבם נהרי אש כי התותח, המוכנים בכל עת להקיא אבדון ומות על כל הבא לקראתם – שני העמודים האלה, ושברי ים האטלאנטי אשר בזעם ישטופו ומבדילים ביניהם, המה יציגו לעינינו את תאר להט החרב המתהפכת, הם העומדים על משמרתם על מבוא הממלכה הזאת, לעצור בעד כל זר מבוא שעריה; מעבר ספרד מזרחה, עיר חומה גבוהה דלתים ובריח, רבת חיל לעמוד נגד מחנות האויבים מכל אפסי ארץ, על ראשה יופיע דגל האנגליים. מקרוב לעיר הזאת עיר קייטא, מחוזר אשר נפש ענגלאנד נכספה מני אז ללכדה, ואין לאל ידם לקחת אותו מידי בני ספרד; לכל עמי הארצות כח לעשות חיל, אולם רק לעתים ידועים, בעת אשר אהבת ארץ מולדתם חזקה עליהם, הרוח הוסיף חיל ויגבר על שטף המים, ואנחנו תקענו יתד האניה, לרגל ההר אשר בו הערה הערקולוס את עמודיו הנוראים – כאשר כלינו מלאכתנו להחזיק מעוזי האניה, לעשותה בטוחה נגד כל רעש וסער, התרנו לבא אל היבשה, אחרי אשר קדמנו את פני נשיא הארץ במנחה ההולכת לפנינו, בהרעימנו מכלי הרעם אשר לנו אחד עשר פעמים, והוא גם הוא צוה לענות לנו על כל רעם ורעם.

לצרפת ציר שלוח בגיבראלטער, הוא הביט בנפש חפצה על דגל בני ארצו, אשר הופיע על ראש תורן אנית מלחמה אשר היינו בה, באמרו כי המחזה הזה יזכירנו נפלאות אשר עשה שר האניה לינאָאַס אשר במתי מספר הגביר חילים על האנגליים, ובמקום קרוב אל המקום אשר עלינו בו אל היבשה, לקח מהם שתי אניות, ועל כל אחת מהנה היה 74 כלי תותח.


1874_-_Sir_Whately_Eliot_-_From_Sea

גיברלטר, 1874. המקור: ויקישיתוף

[4]  סלע גיבראלטאר גובהו עד 1440 רגל ורחבו 6000; העיר אשר חופף עליה היה מצער ובלא סדרים, אך בתים מעטים בקרבה הבנוים בהוד ותפארת, ורובם עומדים ברחוב הפונה לאפריקה. שמה יגורו נכבדי האנגליים.

תושבי גיבראלטאר הם 122000 במספר, אם לא נחטא בשפתינו לקרוא בשם תושבים את ילידי ספרד הרקים והפוחזים, אשר בעד שנים או שלשה שקלי כסף יאסרו אל עבות העגלה כסוס ופרד, למשוך משא כבדה מן הבוקר עד הצהרים; שארית היום ישבו בצל המרגעה, יבלו עתותם בהרגם את התולעה והרמש אשר ישחיתו בבשרם.

בנשף בערב יום אם תאבה לשכור לך אנשים לעבודתך, יצחקו עליך ועל אודותיך, בקנה עשן בין שניהם ישתרעו על המרגעה או על ערמת עפר, שם ישנו בהשקט ובטח ולא ידאגו על יום המחרת. בטרם תצא השמש יעזבו את משכבם לבקש להם עבודה, ואם רכשו להם בפועל כפיהם די שכר למלאות נפשם, אז לא ישאו פני כל כופר לעזוב משכבם, או את מצבת האבן אשר ישבו שמה הוזים נרדמים, מגאות לב ושפלות ידים.

בעת מלחמה, חלוצי צבא אשר שם יספיקו לדבר את האויבים בשער, ובעת השלום ישנו את תפקידם ואת משמרתם לפי חפץ הנסיך ולפי צורך הממשלה. רוח הדרור אם יפעם בקרב יושבי קאדיקס לפרוק את עול העבדות מעל צוארם, ומאלאגא תעמוד מתרדמתה, ויושבי אלגאזיר ירוצו ברחובות ישתקשקון בנשקם ויאמרו "השמד", אז גם האנגליים ירימו נסם, אנשי חיל המתולעים יבואו במחילות עפר, והרם היוצא מקני רעמם יבשר כי הוכנו גם המה למלחמה.

אנשי גיבראלטאר יכינו מלבושיהם כדת בני ארצם, אך מעטים הם ילבשו מלבושי האנגליים, כי גם את נמוסיהם גם את תהלוכות אלה המושלים בהם, קבלו מאתם. בנות הארץ עושות מעילי שני מעל למדן, האף כי האדום הזה יתחר את שושני לחייהן, אפס יודעות הנה לכסות בו גויותיהם במהירות נפלא למען ישית נוספות ליפין.

כאשר הוגד לי, המסחר גדול ורב הוא בגיבראלטער, אולם לבבי לא כן יחשוב, כי מעטים הנה האניות החונות שמה, גם מצב האניות אף כי גדול הוא ממצב האניות אשר בטולאן אך איננו בטוח כמוהו. בגיבראלטאר אין נדיב נדיבות יועץ, אין חברה וריעות, אין מי אשר יחרד לקראת הבא מארץ נכריה, וכל איש יחיה רק למענהו.

האנגלים יסדו שמה בית עקד הספרים להלל מאוד, בעד שרי חיליהם אשר ישיאם חפצם ללמוד כל חכמה ודעת; בקרתי את הבית הזה פעמים רבות ולא מצאתי איש, בלעדי הסוכן אשר על הבית; פעם אחת מצאתי שמה אנגליי אחד, בהתבוננו בכל לבבו על הציורים אשר יציגו לנו את מומי התולדה וערות הבריאה (קאריקאטורען).

ציר האנגלים היושב שמה הגדיל תפארת ביתו עד מאוד. כאשר הגיד לי עברי אחד, הוציא לתפארת ארמונו זה, כשמונה מאות אלף פראנק, גם הגיד לי כי רכושו רב, עד כי בחפצו לא אזלה ידהו מלקנות את החוף ואת העיר ואת כל תושיבה גם יחד.

עת היותינו בגיבראלטער באה השמועה כי מושל אלגיר הומת מידי עבדיו הנאמנים, וציר בארבאריא לא זע ולא חרד כל מאומה לקול השמועה הרעה הזאת; ערך את מכתביו לשלחם ליד המושל כאשר הסכין לעשות עד הנה, רק על עבר המכתב חוצה השאיר מקום לכתוב עליו שם מלכו ואדונו החדש, עת יודע לו מה שמו; אשרי ארץ אשר מות מלכה לקללה יחשב לכל העם!

רוח קדים החל לנשב בנו, רוח עז וחזק, אז קמנו יחד, אלה בשיר ורננה ואלה בקללות נמרצות, לאחוז במיתרי האניה להסיר את היתד התקועה בקרקע הים, ולהביאו אלינו, ובעזרת הרוח הבא מאחרינו באנו אל לשון הים, ועפעפינו יישירו נגד שן הסלע הזה הגדול והנורא אשר עזבנו; שמחנו כעל כל הון כי יכלנו להתבונן מקרוב על מקורו ותוצאותיו; האניה הלכה בראש בין אפריקא ובין ארופיא, אפריקא אשר עיננו יראוה מהרה מעל חוץ "מצר התקוה" וארופיא הנחמדה אשר רבים מאתנו לא יוסיפו לראותה עוד עד עולם. את פעץ ואת מאראקא ראינו רק מרחוק.

משברי הים החלו להניע אותנו בשטף מרוצתם כדרכם מאז, אולם שעות משעות חלפו והאניה שבתה מתנועתה, ותשא אותנו בהשקט על פני ים האטלאנטי _ מה רב ההבדל אשר בין העובר דרך מי התעלה לעובר ארחות ימים; פה חלד חדש, פה ירגיש לב האדם חדשות לא שערום אבותיו! אך רקיע ממעל ומים מתחת עיניו תראינה, אך המון הסערות ורעש הגלים אזנו תשמענה, רק בדברים כמו אלה תוכל לבלות עתך אשר תנהג בכבדות; אחר אשר עמלת ביום צח לצייר על הגליון את אשר מצאת נכון לפניך, בלכתך אחרי כן כעשרים או שלשים פרסאות, בהביטך על המרחב הנורא בלי חוק וגבול אשר לפניך, אז יפול לבבך ירפה רוחך מלדרוש אחר כל מדע והשכל, תנחם על אשר עזבת את ערץ מגוריך מיודעיך ומשפחתך, אשר עיניך כלות עליהם ואין לאל ידיך, _ אפס בכל זאת גם היגונים האלה יחלופו וימיהם לא ימשכו, גם ממשלת הים איננה ריקה היא מכל טוב, גם בקרבה ימצאו עתותי שמחה וששון, עתותי מרגוע ומנוחה שאננה, ובמשך ימים מעטים נשינו את כל עמלנו, ועפעפינו יארבו מרחוק אם לא יתראה ראש סלע, אי הים, חוף ויבשה, אשר נחפוץ בכל עוז להחיש אליהם למען נכירם ונדעם.

היבשה הולכת וגדולה לקראתנו בתמונות שונות ונפלאות, והנה אחת מאיי קאנאריען לנגדנו. טענעריפא היא זאת!  וקול ברעש נשמע "פתחו חרצובות הנס"! היתד נפלה בחזקת היד אל קרקע הים, והננו לפני העיר סאנט־קראא; אך רגעים אחדים חלפו והנה סירות דוגה רבות סבבונו. מביניהם נשמע קולות שונות, זה הביא אתו דגים קטנים, וזה פרי עץ הדר. מה רבו החמודות אשר תשחרנה את פני ההלך! תוגה וגילה, רעב ושובע, אחוזי יד מתהלכים כל הימים, זה הולך וזה בא.

אנחנו בלא דעת עברנו מאויר קר לאויר הממוצע ואין אתנו יודע עד מה, אמנם גם פה רעה השיגתנו, ותחת אשר בגיבראלטאר לא התמהמהנו כרגע מלבוא אל העיר, פה מטעם הממשלה לא נתנונו לבוא אל היבשה, לחצונו לשמור את האניה ארבעים יום, בטרם דרכה רגל אחד מאתנו היבשה, כה משפטם כל הימים; האורחים הבאים שמה יניחו במשמר (קאראנטענא) ארבעים יום בטרם יבואו העירה, ודברים הנחוצים להם להחיות את נפשם, יתנן למו על עצים ארוכים מן החוף; הן גם זאת אחת החלאות היא אשר ינוגעו בהן עוברי ים.

הלילה שוקע ונחמד, נפש כל איש מאתנו נכספה לראות את אור הבוקר, שכבנו כלנו על המכסה ועיננו צופיות אל מזרח אפריקא לראות איך השמים יאדמו עצם;  ראשי המגדלים וראשי הגבעות אשר שם צפרים יקננו האדימו כתולע, ואנחנו בכל אוות נפשנו יכלנו להשביע את עינינו במחזה הנחמד הזה תאוה לעינים.

חוף הים אשר שמה מלא נקיקי סלעים וצורים חדים, רק במקומות מעטים נתיב צר יעבור ביניהם, עת גלי הים יסערו עליהם בשצף קצף קול כחולה ישמע מתוכם, והד הרים יענה עליו עשרת מונים; ערמות עפר ואפר אשר תראה בכל אשר תפנה, הם יעידו על הרעם המרעים בקרב המצולה בלי חשך; חלקת אדמה שטוחה כמטפחת על צדיי הסלעים, אחת על אחת עד אין מספר, ואין הצופה תוכל להבחין את העת, בה עמקי תהומות הקיאו את יריעות עפר האלה על ראשי הסלעים.

לשוא תעמול יד האדם לצייר בטוב טעם את המראה הגדול הזה על הגליון, אולם נקל הוא לו לשמרהו בקרב לבו; בכל שעל ושעל אשר השמש תגביה מעל הארץ, המחזה ישנה את מראהו. צללי ערמות העפר וגבעות האדמה, עתה יגיעו עד עבי שחקים, כרגע יקטינו כאמת איש; עתותיך תקצרנה מלהתבונן במראות האלה, כי חדשים המה לבקרים, והחדש ימחה את זכרון הישן מקרבך.


[5] איי קאנאריען נודעו מאז ומקדם בשם "איים המאושרים", המה יחלקו לשבעה איים; הגדולים אשר ביניהם המה: גאנאריא, פארטאווענטורא, וטענעריפא; האי האחרון הזה ישא אוכל למכביר, גם מספר יושביו עולה על כולמו. שם יאספו אל יקביהם מדי שנה בשנה, עד שמונת אלף חבית יין. הנה כאשר ידענו, בעיר פאריז לבדה ימכר יותר מעשרים אלף חבית לשנה, נדע על כן בטח כי לא דרך הים לבד, יובל היין לפאריז.

כותבי הקורות ממאה הי"ח יספרו מאי טענעריפא, את אשר שמעו מפי החובלים, כי על האי הזה ועל האיים הקרובים אליו, נמצאו עצים גבוהים, אשר יגיחו אל קרבם האדים הצחים העולים מן הארץ, ובהניע איש בהעצים, יתנו מקרבם מים זכים וטהורים. הנה בכל דבר שקר, גם שמץ דבר אמת ימצא; וגם אנכי מדבר על העצים האלה באשר יבוא, והסופרים אשר ירבו לספר בדברים אשר למעלה מן הטבע, אל נא יהיו לשחוק בעיניכם בטרם יבחנו דבריהם.

כאשר יגיעו הסופרים הקדמונים, נגלה לנו האי פאלמא על ידי איש ואהובתו, אשר הגלו שניהם מקאדיקס עיר מולדתם; ויקנו להם אניה קטנה וירדו בה הימה, לכל אשר הוליכם הרוח, וישבעו שבועה לבל יפרדו בחייהם ובמותם, והאחד לא יחיה במות השני; המה תעו בין נבכי הים ימים כבירים, עד בואם אל העי הזה, שמה בעמל ותלאה רבה עלו אל היבשה, ויקראו למקום ההוא פאלמא (אי התמרים) על שם התמרים הגדלים שמה למכביר. הן כבר ידענו עד כמה לנו להאמין בספורי אהבים כאלה, אולם לו החדלנו מאת הקורא את מתק ספורים כאלה אשר יצודו הנפשות, הלא קטן ודל היו ספורי קורות החלד הנותרים.

האיים האלה מוריקים אש כככל יתר האיים האחרים על הים הזה; מספר תושביהם מאה וארבעים אלף, ומאלה ארבעים וששה אלף על האי טענעריפא. נשיא הארץ יושב בסאנט־קראא, עיר הממלכה באיי קאנאריען.

סאַנט־קראָאַ היא עיר קטנה ודלה, מקצת רחובותיה מרוצפים באבנים, אנשי ספרד היושבים בה יחזיקו במנהגיהם אשר להם מימי קדם. צלעי הבתים צבועים שחור ברוחב איזור, כדמות השמלה אשר ילבש גבר בימי אבל אבותיו, ומרחוק יראו כמתים אשר לקבר יובלו. חוף הים שמה הוא חפשי לכל רוחות השמים, למען בעזרתם יעתקו את האניות האלה ממקום מצבם, כי הרוח מפאת הים לא יבא שמה רק אחד מאלף; יסודותיו הם רפי כח על כן המצב הוא מסוכן מאד, שם מצאתי איזו אניות מסחר מצרפת ומאנגליא הבאות שמה לקחת להם מים; מאחריהן עמדו שש סירות דוגה מספרד, אשר אנשיהן הפיחו בה רוח על דרך נפלא ויעתיקו אותנה מן המקום ההוא.

חשוב לך בנפשך תבנית אניה קטנה אשר עלה רקב בעצמותיה, שתי קורות עץ תומכות את יתר הפלטה מן התורן אשר השאיר שן העת; על התורן הרצוף הזה נאחזה שמלה בלה ומטולאה מצבעים שונים, והיא רפת כח לעצור בעד הרוח העובר בין בתריה; קרעי כתונת אדומה או זנב רעקין אחוז בראש התורן למלאות מקום הדגל, על האניה הזאת כארבעים אנשים חשופי שת, מראיהם כנחשת, אלה קופצים ודוהרים, אלה מקללים, וכולם יחישו ימהרו בכל עוז לעבור את המים לבוא אל חוף הלבן, לצוד דגים וללכת אתם אל טענעריפא למכרם. מאכלם הוא ירק השדה או לחם דוחן. ותקטן עוד זאת בעיניך דעת אל נכון תכונת האנשים האלה ארחם ורבעם, נמוסי ארצות אחרות מוזרים הם למו, לא ישמעו רק אל החוקים אשר יחוקקו להם המה; קול צוחה הוא אות אהבת איש לרעהו, בריבם ירב יהמו ירעשו, שכניהם הם כלי נשקם ונקמתם אך דם _ על אניה כזאת, הנעשה מן האספסוף הנאסף משרידי עשרים אניות ישנות ונרקבות, תמצא בין אנשיה גם שתים ושלש נשים, מראיהן ירוק דלות בשר ועטויות סחבות, הנשים האלה בל תדענה הכלם, תשכבנה בין האנשים שואפות קני עשן מקללות כמוהם; בעת הסער הן הנה הראשונות אשר יודעות לעמוד על נפשיהן, ולהציל גם את נפש בעליהן מרדת שחת. פעמים רבות יקרה מקרה כי כל מחנה הנוסעים חיבו תת תודה להן על פדיון נפשיהם. על ערמות יתרים דקים המשוחים בשמן, שוכבים הילדים אשר עוד לא עצרו כח, לישא משא החיים המרים האלה; את כל אחד מהחובלים יקראו בשם אב. בעת האניה תנוע בחזקת הרוח, יטולטלו גם המה טלטלה רבה ויתגוללו בין כלי עץ המלחים המלאים דגים, משם ימשכו פעמים רבות מידי אמותיהם ידי נשים לא רחמניות מוכים ופגועים מתבוססים בדמיהם, ולב הא לא יחרד לדבר הזה.

את אחת האניות האלה בקרתי, ידעתי כי זכרוני לא יסוף מלבם ימים רבים, בחפצי להביא עזר מעט למרירי יום האלה, לקחתי אתי דברים אחדים, ואחרי אשר באתי בעמל רב ובסולם שבור ורצוץ אל האנשים האלה אשר ברזל וזפת מחצבתם, שאלתי בשלומם בשפת ספרד ובקול חמלה כאשר יכולתי, בקשתי את פני אחדים מהם לתתנו לחקות תמונתם על לוח, וכולם יחד נדרשו לשאלתי בכל לבם. עד הנה לא ראיתי תבנית קשה וחדל הרגשה כמראה אשר ראיתי שמה, האשה הזאת הנצבת עמי בזה אשר בחרתיה לי לחוק תמונתה להיות משמרת עמדי,עמדה לפני במצב נפלא, פניה מלאו זעם ושחוק על שפתיה, עדי לשוא עמלתי להתאפק משחוק. אחרי כלות מלאכתי, קראתי לאחד החובלים אשר עמדי, אשר לו הרהיב בנפשו לנגוע באחד מאנשים האלה אשר תאכלמו התולעת, להביא לי את האגודה אשר נתתי על ידו לפקדון, השלכתי מטפחת אחת וכתונת קטנה לאחד הילדים, והוא הביט עלי בנפש חפצה ושפתיו רחשו תפלה; להנשים נתתי ארבעה מעילים, אשר תוכלנה להסכן בהם תחת בתי הנפש, שני מספרים, שלש או ארבע מסרקות לתקן בהן שער ראשן וראשי ילדיהן, ואת הנשאר באמתחתי חלקתי בין הנותרים. בהפנותי ללכת, אין אחד מהם מלאו לבו להושיט ידו לי, כי חשבוני למושל כל הארץ, אשר תמונתו מרחפת נגד פניהם כל הימים. בלכתי ברכוני בכרוע ברכיהם; ידעתי כי האומללים האלה ערכו בעדי תפלה ותחנה לאלהים להסיר ממני כל מחלה, כי אחרי אשר התמהמהתי ביניהם כרביעית היום, לא דבקה בין צרעת ולא הוכתי בשחין רע.

הרוח אשר נשב מעבר הים היה בעזרי לשוט על מי הברכה, לצפון ולדרום העיר סאנט־קראא, והמסעות האלה היו בעזרי להפיק זממי, כי בחנתי וחקרתי על דברים הרבה, עליתי על היבשה, חפצתי לבוא אל העיר בלאט אשר לא כדת הפקודה הרובצת עלינו.


[6] על שפת הים שמה ראיתי חבל עלמות הולכות הנה והנה על יד אמותיהן השומרות לראשן, כשלשים במספר, מעיל קטן הנושאות על כתפיהן הוא פתוח מלפניו, ולא יכסה את זרועותיהן העגולות ושדיהן ששזפתן השמש, והוא קרוע לקרעים או מכוסה בטלאים השונים לצבעיהם, ידיהן חלקות ורכות, תנועותיהן נמהרות, ומה יפו פעמיהן – הלילה שוקע ונחמד, בעמל רב אספתי סביבי את החובלים, שבנו אל האניה.

שני ימים חלפו ואנחנו על מצב אחד, ורק מרחוק ראינו את ההר הגדול פיק, בעד ערפל; נפשי אותה עד מאוד לעלות על ההר הזה, אולם מרחק ארבע פרסאות הפריד בינינו, אף הדרך לבוא אליו נפלאה ממני, בכל זאת קוינו כי נשיא הארץ יושיט לנו עזר לבא שמה בלי טורח רב; ואחד מילידי ארצנו הממלא בזה מקום ציר צרפת, הגיד לנו כמצחק כי נשיא הארץ יתן לנו מענה על המכתב אשר שלחנו לידו מפקיד ארצנו; אך כאשר שמענו בגיבעראלטאר כי נשיא הארץ הוא שר החיל פאלאפאקס, קצר שכלי מהבין מדוע יחשה מלהשיב, אולם ציר צרפת הזה קרא שמו דאן פעדרא, אף הוסיף להגיד לנו כי ידי הנשיא כבדים מלכתוב. והסופר העומד עמו? שאלתי, לא ידע ספר, השיב, עתה אבינה דבריך; אמנם אנשים כאלה המה מאשרי העם הזה? – ונפשי השיבה לי אמרה: האם הנשיא אשר לנו בטענעריפא טוב הוא ממנו?

הלכתי לבקר את בית החפשית הרחק מן העיר כחצי פרסא, סוללה שפוכה מאבנים קטנים מפרידה בין החולים ובין יושבי העיר; חלוץ אחד מאנשי הצבא, ומטה עץ עב כדמות כלי נשק על זרועו, עומד על המשמר, בידו מחזיק פת לחם, הלוך ילך ואוכל; – מה זה תאכל גבר עמיתי? – פת לח! – הינעם לחכך? – עד מאוד; – הגם כסף תקחו במשכורתכם? – אין – ואמתחותיכם ריקה אין כסף?. במחיר עשרה רעאל שלחנו ואלכה דרך כל האי לארכו ולרחבו – התקח מידי חצי פיאסטער, קחנו ושתה כוס רויה בגלל שלומי – הה! רב ועלום הוא לאנוש כערכו.

אמרתי אני בלבי כי אחד מחלוצי צבא צרפת רק בעפעפי עיניו הלא יחריד כל המחנה הזאת הבאה להחליף את המשמרת.

כאשר התבוננתי על המגדלים הבנוים לנצור בעד כדורי האויב, את החומה הקטנה עם בתי נשק על ראש הגבעות סביבות העיר, בראותי כי מכל עבריה יש לאל יד האויב לעלות על החוף בעזר אניות קטנות בלי כל עמל ותלאה, נפלאתי עד מאוד; איכה היתה כזאת אשר שר האניות נעלזאן אבד כל אניותיו, כל דגליו ומבחר חילו במקום הזה, ולא עצר כח לכבוש את העיר סאנט קראא? יבא נא הנה אחד משרי אניות צרפת, ידעתי נאמנה כי לא יאבד כל מאומה והאי תהיה לצרפת.

ופקודה יצאה מאת הממשלה כי נשאר בבית משמרתנו שמונה ימים; הלילו עלי אחי ורעי! רע ומר גורלי, כי יאלצוני לשבת דומם ולבלות עתי בלי כל מלאכה. הטבע אשר לפני היא שמה ושאיה, לראות את הר השלג פיק המוריק אש. רב המרחק ביננו; לעבור בין בתרי נמוסי תושבי האי הזה אשר מחציתם ספרדים ומחציתם גוואנכען, ולאספם באמתחתי, לא יתננו רוח המושל נשיא הארץ, האף הרחקתי ממני כל מורא ופחד הנוגע לבריאות התושבים אשר תחת שבטו יחסיון; ומה לעשות? – נשובה נא נחקורה את הקורות אשר הסבו לתת את האיים האלה ביד הספרדים ולאחדם אל גבולם.

יאן בעטענקורט, עז פנים ואיש מצליח, בעזר הנארמאנדען וגאסקאנען לכד בשנת 1402 את לאצעראט פארטע ווענטורא, ואת גאמארע, אפס את האיים אשר בקרבתם לא צלחה ידו לקחת, קאנאריע וטענעריפא לא פתחו שעריהם לכל צר ואויב עד שמונים שנה, כי הגוואנכען תושבי האיים האלה בעת ההיא, בידם החזקה עצרו בעד כל אויב מלבא בגבולם, ומלך צרפת אשר  נלחם בעת ההיא באנגליא קצרה ידו מלהחיש עזר לפקוד חילו הלוחם שמה, אף כי נשכח מלבו בחשבו כי זה כבר בא שאולה (את האי טענעריפא קראו בעת ההיא בשם שאול על דבר ההרים המוריקים אשר בקרבה), אך היינריך השלישי מלך קאסטיליען הושיט לו עזרה, ואבי הכהנים אשר ברומי שלח אתו סגן אחד מאנשי עדתו, ובידו מכתב תעודה כי נסיך המלך הזה ימלוך על האי והכתר נתן בראשו.

פה מבלי חפץ, דבר יגנוב לכל איש אשר לב רגש בקרבו, כי כל אנשי השם אשר היו מני שים אדם על הארץ עד היום הזה, לא מצאו עזר וסעד בארץ מולדתם, וכל הנסתרות אשר נגלו בתחבולות אנשים חזקי לב ואמיצי רוח, פרי עזרת עם נכרי המה, וזמורת זר סעדתם, איש הגדול כי ימות, אז עצמותיו ישובו למקומו וארצו.

בארי דע סאנט ווינצענט, בספרו הנכבד "תכונת האיים המאושרים" ידבר גדולות ונפלאות מתולדות ההר פיק, יאסוף בחפניו את כל אשר דובר בו עד הנה, והוא האציל מרוחו עליהם להודיע לנו מכל הנמצא בו מן החי  ומן הצומח ומן הדומם.


[7]  נשובה נא אל בית משמרתנו.

נשיא הארץ לא יכול עוד להתאפק להשיב ריקם את כל בקשתינו, נשא את פנינו לשלחנו לחפשי, ויתן לנו רשיום לראות את כל החי לשים עין כל הנמצא בו; מלאי גיל ותודה על כל הטובה הזאת, הסרנו את היתד ונצא על פני המים, ורעם אחד מקנה הרובה בשר את לכתנו – נעזבה נא את מחנה העלמות, את דיגי ספרד, וכל פורשי מכמורת אשר קול מנגינתם ישמע עד למרחוק –

ההר פיק ירים את ראשו הלבן מבעד עבי השחקים אשר כסוהו מעינינו עד הנה, ויראה לנו עתה בכל הודו האדיר והנורא, גם ביום המחרת אחרי אשר הרחקנו ממנו כעשרים פרסאות תמונתו עודנה מרחפת נגד עינינו, שפת הים חלפה מעינינו שנית, שטנו על המים ההולכים לאט, כי במקום הזה לא נראו הסערות האלה המפרקים את הנס, המשברים את התורן, ומנפצים את ירכתי האניה. פה שבת המון הגלים המכבידים אכפם על עוברי ים, ולא יוסיפו לדאבה עוד, האניה לא תחוג כשכור למוג לב הנוסעים, פה השקטה שוררת, כל איש יכתוב יתאר בשרד על הגליון כאות נפשו, לא יארכו לנו עוד הימים לבוא אל בראזיליען. ומרחוק שמה נראה עב קטנה כזרע גד לבן ההולכת וגדלה מעת אל עת, תפרוש כנפים לתימן, תגיח אליה את האדים הסובבים אותה, השמים לבשו קדרות, מראה הבזק רצוא ושוב, יניח אחריו ריח גפרית חזק מאוד; מי הים אשר עד הנה בשקט הלכו, עתה ירימו מצח, יעלו קצף כמים אשר תבעה אש; חום עב וכבד בוער באש, כנפי הרוח שבתו מעבודתם, ולא יוסיפו לנפוח נשמת חיים בנס האחוז בראש התורן, האניה תסוב על מצבה, כי אזלת כל יד להניע אותה ממקומה – פתאום וגלי הים החלו לסאון ברעש, "הסירו הנס"! קול קורא מסביב והאניה מהרה לעוף כבני רשף, רעם נורא יתן קול, ברקים ירוצצו, הגלים יהמו ירעשו, התורן יכוף כאגמון ראשו, התהום יפתח לועו לבלענו חיים, נצבו כמו נד נוזלים, ולהשמיד בלבבם, גשם שוטף, הברד יכה בלי חמלה ובקול המולה; המלח אשר כל פחד ומורא מוזרים לו, יושב בראש חבל ולא ידע אם נבכי הים מתחתיו, או מטרות עוז המה אלה אשר ירטיבוהו ישטופו באין מרחם –

לילה חושך נען וערפל על פני תבל.

עתה מלחמת ילידי הטבע שבתה, דומיה שלטת, האניה הולכת לתומה כמקדם ולא תסלף דרכה, ענן וערפל הלכו למו, ועינינו תראינה לנכון את כל הבא לקראתנו; השמש זורחת מבין אויר זך ונקי כעין הבדולח. ומה האותות האלה? הרוח סועה היא זאת, או סער קטב? המלח ענה בשחוק: אך מטר סוחף הוא!

בארצות אלה אשר מקומם תחת קו המשוה (עקוואטאר) וקרני השמש יורידם ביושר על הארץ לא בנטיה, שמה גשם ומטר לא ימשכו עת כביר, והעבים המוריקים חשרת מים כאשר באו כן ילכו, והשמים ישארו אחריהם זכים וטהורים.

הסער חלף ועבר, העוף המבשר (פעטראל) נדד כנפיו סביבות התורן, לאמור: ענן וערפל לא יבואו הנה. התנן הגדול (רעקין" הלך לאטו בתפארת עזו, שהק לפחד ולא חת, לפעמים הראה לנו את גויתו הגדולה מרחוק, פתאום כחץ יעוף שטט הנה והנה לטרוף טרף ובשטף מרוצתו הרעים את מי הים, אשר בשאון דכים הניעו את האניה פנים ואחור, עד לריק יגעו ידי רב החובל להתיצב נגדם.

רעקין! רעקין! קרא אחד המלחים, רעקין מאחרינו! ומלח אחד רדף אחר בקיעי עץ או סחבות המושלכים מעל מכסה האניה אל המים; וזאת היתה סיבת התנועה ושטף המים ביום צח ובהיר אשר לא ידענו שקרה, ואשר הסבה את לב המלחים לקלל קללה נמרצת כדרכם בכל מקרה, רע או טוב. – כרגע החזיקו בידם את החכה המוכנה להם בכל עת, את ראשה החד ושנון תחבו בנתח בשר מלוח, ואת ראשו השני קשרו בקשר אמיץ בחבל עב וחזק אל ירכתי האניה, וישליכוה אל שבולת המים; ודג אחד קטן, המאשר ומתעה את התנין הזה ומדריכו בדרך ילך, הודיע את אדונו זה בתנועותיו הנמהרות כי שלל לא יחסר. ובטרם חלפו שני רגעים, וזאב המים הזה בנפשו הצמאה לטרוף טרף, סב אחור ויבלע את המטעמים האלה עם חץ השנון הטמון בקרבם, וראשו החד מגואל בדם נשקף בעד לחיו העליון; לויתן זה לשוא כלה כחו להציל נפשו וכל חכמתו תתבלע; מנת חלקנו הוא! כלנו יחד שלחנו ידנו בבזה, סחבנו אותו מביתו ונחלתו ונשליכנו על קרקע האניה,  ודג הקטן המאשרו נאמן בבריתו לאדונו לא עזבו גם במותו, וימת אתו יחד; רבים מהחובלים עליזי ההצלחה הזאת בקול רנה וצהלה באו על החלל בקרדומות, המה לא פללו ולא חלם להם כי בארוחת הצהרים הזאת יערב לחכם דגים.

אחד המלחים בשתי מכות הגרזן הפריד את הזנב מן הגויה, הדג הזה במותו כתת בחרבות שניו את המשוט העב אשר תקעו בגרונו עד אשר דק לעפר; האיש הקרב אליו חרף למות נפשו, כי גם המיתר החזק לא עצר כח בעד נדודיו העצומים. שני המלחים המהירים במלאכתם זאת נתחוהו לשנים לארכו, הטבחים האלה אכזרי לב שחקו על משבתו, ועל כל רגש כאבו ענו מהתלות אשר מצאו פי שחוק כל שומעיהם; את לבו ומעיו הסירו מקרבו, והגויה נשארה שלימה, ועין כל אדם צופה לבחר לו בלבו נתח טוב ושמן לאמר "זה יהיה מנת חלקי". אולם גם אחרי אשר גזרוהו לשנים עדן נשאר בו רוח חיים; ולבו, אחרי אשר הוסר ממקומו כשתי שעות התנועע בידנו עדי בתרוהו לבתרים, את הבתרים הטמינו במים למען לא יבאשו, וביום המחרת עוד נראה בהם אות חיים – אורך התנין הזה היה שתים עשרה רגל, והוא היה במספר הגדולים אשר במין הזה; המכות האכזריות אשר נתנו לו מיד המלחים הרבו את כאבו וכעסו, ותנועותיו ורגשותיו היו בחוזק יד למוג לב כל העומדים סביבו, אולם אשר סיפר ממנו אחד המלחים כי ראה בעיניו פעם אחת תנין כמוהו אשר בהכותו בזנבו הרס בעברתו את היציע אשר שכב עליו, שקר ענה האיש הזה, כן דרך המתהללים, בחפצם להפליא את לב שומעיהם יגדילו בפיהם את כל דבר, יסובבוהו בכחש כי בנסעם לארצות רחוקות ראו נפלאות אשר לא תשורם עין רואי, והמה מעולם לא הרחיקו ללכת מקיר ביתם וחוצה, אמת הוא כי התנין הזה גם בעת מותו ידיו רב לו להפיל איש ארצה, או ליתן מום באדם אשר לא נשמר ממנו, אמנים לאיש העומד מרחוק אין מורא ואין פחד.

שעות מעטות חלפו, וכאשר הגידו הצופים בכלי מחזיהם על פני השמים, באנו אל תחת קו המשוה, נשינו את כל הקורות אשר עברו עלינו ביום אתמול, כולנו יחד מוכנים לחוג את יום המועד בשמחה כאשר מאז הסכינו לעשות כל עוברי ים בעברם את קו המשוה, וגם אלה אשר מטרת מסעם היתה רק לאסוף ידיעות חדשות, אינם נקיים מנימוס הישן ונושן הזה.

אין דבר רודה בארץ בשבט ברזל, כמנהג הישן המושרש מאז ומקדם בלב העם! יקרה היא העת בעיני המשוטטים אשר בה יעברו את קו המשוה, חצי כדור הארץ ישנה את טעמו, ככבים חדשים מאירים את פני הרקיע לא שזפתם עין המשוטט עד הנה, ככבי העיש הגדול ירדו מצולה מתחת האופק ותהומות יכסוהו, והצלב (תמונה הנודעה בצורות השמים הדרומים) ירים ראש יתהלך קוממיות בגאון עזו ממעל לאניה.


800px-Passage_de_l'équateur

טקס חציית קו המשווה. המקור: ויקישיתוף

[8] במאה הי"ד היה היום הזה להעוברים יום התקדש חג, יום מורא ופחד מקרא קדש, באחרית הימים נהפך להם היום הזה למטרת צחוק, מלאכת המשוט הוסיפה חיל הרחיבה גבולה על ידי אנשים תוכנים, ידיעה ברה וצחה המיוסדת על נסיונות רבים, למדתנו למוד במתג האמה את הנפלאות ואת המחזות אשר ראו עינינו במקום הזה, מורא ופחד חמק עבר, וכל האותות והמופתים חלפו הלכו למו, ומעת הרהיבו בנפשם להאמין כי כל האותות האלה אפס ותוהו המה, תפלה ותחנה שבתו מפיהם, אולם עוד נשארו דברים רבים לשטן להם, ומלחמות חדשות קמו בדרך הזה לעצרם בלכתם, אמנם לקץ הימים כאשר נצחו גם את אלה, אז הנצחון הזה מסך בקרבם רוח עועים, וכבא העת ההיא יפצחו רנה וצהלה בקול המון חוגג כשמחת בקציר, יסלח לי הקורא כי אתמהמה מעט פה תחת קו המשוה כי דבר יקר היא בעיני בין הקורות אשר אספתי, במסעי הארוך הזה.

ביום האחרון לפני החג, ההמון והרעש הנשמע בבית אסיפת החובלים, יענה, כי הראשים אשר נבחרו לחוג את היום על פיהם, יודעים היטב את המנהגים הישנים; קני הרובה ברעם נתנו קולם, כקול היוצא מתחת הולם פעם אשר יהלמו בו מלאכי שאול את רקועי הפחים, לעשות מהם כתר ושבט מושל למלך בלהות – המשוררים אשר בין החובלים, הכינו להם שירי צחוק והתולים וזמירות האלה אשר לא  נצרפו מכל סיג ושיח, או אלה אשר באו בם כל משל ומלצה, נמחו מספר; את שם אלקים וצירי שאול נשאו יחד על שפתם, וכבוד שניהם בקלון המירו. דבר יקר הלא היה לאסוף את כל שיריהם בספר.

באה העת, חדר המלחים נשאר שמה, כלם יחד באו על המכסה, והכרת פניהם ענתה על שמחת לבבם; קול חליל ומצלתים נשמע, ומראש החִבֵּל, מקום בו קננה החסידה, מלח אחד נשמט ארצה ועקרבים (שפארן) בעקבותיו, ויגש אל שומר הפתח ויאמר; דבר לי אל שר האניה, יבא לפני כרגע ! השר בא בבגדיו החמודות, – הנני למצותך, מה מני תחפצה? – אובה לדבר אתך – שומע אנכי – אדוני, מלך קו המשוה שלחני אליך לאמר: מה לך פה כי באת בגבול ארצו? – באתי הנה לקבץ ידיעות תכונות השמים – אִוֶלֶת היא זאת וכלימה! לחשוב מחשבות, לידע ולהודיע שטח הארץ מכל עבריו – סכלות! –

לחקור נימוסי עמים ומנהגי לאומים – פתיות! ומה יועילו לך כל אלה? – יביאו לי שם טוב כבוד ויקר – היטיפו לך יין ושכר? – לא כל הימים – ולמה זה לך לכלות שארך ובשרך בגללם? יהי לך אשר לך! הן זה דרכיהם מני אז אתם ראשי העדה, בנים סכלים אשר תחבאו אל הכלים עת אשר בגדינו נרטבו מגשם ומטר, אך לא עת עתה לדברי רוח כאלה, ואתה דע לך, מאטהעיוס פאקוע מלך קו המשוה שלח לך מכתב על ידי, הנהו לפניך, הידעת לקרות? – מעט – קחנו מידי והשיבני דבר –

וזה דבר האגרת: פקיד המחנה! אנכי לא אהיה לך לשטן, כלי גומא אשר לך ילכו בלי פגע, אם אתה וכל מחנה האוילים אשר לרגליך תכניעו את ערפכם לעשות חוקותי, ואם אין, שוב לך אל המקום אשר באת משם. פי המדבר, פאקוע מלך קו המשוה, — ידעתי את חובתי השיב השר, ומעת הזאת והלאה הנני עבד לאדוניך – טוב הדבר, אפס התוכל ללכת ראשך בשפל ורגליך רומה? – אלמד לדעת – אך דבר נקל הוא לאלה אשר לא ילבשו שמלת אשה… אולם האכלת היום בשר ודגים וכל מטעמים?  לא אכלתי עודנה – אכל תאכל, שנן כעת חרבות שניך; עתה שמע נא דברי, אם הרוח לא יהיה לך לשטן, צחיח סלע אם לא יעצרך בדרך, אם אניתך לא תרד מצולה, ואתה אם לא תמות בדרך, ידוע תדע, כי תראה עוד את ארץ מולדתך,  וזכור, כי פי הוא המדבר אליך – תודות לך על החזיון הנחמד הזה אשר חזית לי – אמנם היום חם מאד – צדקת, מהרו הביאו צפחת מים טהורים בגלל ציר הנכבד הזה! – התאבה לצחק בי? – ומה אתן לך? הדם ענבים תחפוץ? – לא אדוני – עתה ידעתיך בשם, קח לך בקבוק יין שרף – אמנם לא אחפוץ היות פסח רגל אחת – גם את השנית תקח לך – עתה מצאתי את לבבך נאמן כאשר יאתה לאיש כמונו, ידע תדע כי בא תבא בטח אל מטרת חפצך, היה בטוב עד למחר…

השופרות הריעו מחדש, הציר שב למקומו אל קן החסידה, שמה המושל עם בחורי החובלים חכו בואו, וכאשר כל העם התאספו על המכסה לראות את כל הנעשה, המושל פאקוע המטיר עליהם מי הים אשר הכין לו, כגשם שוטף, ואותנו העומדים בירכתי הספינה, הכה ברד עדשים וכוסמת עדי נסנו איש לאוהליו.

ביום המחרת, ומבית אסיפת החובלים יצאו המון אנשים מתנכרים במלבושים שונים, על פניהם מסוות מוראים וכגואלים אשר תִּקַע נפש האדם מהם, זה שרוע וקלוט, זה גבן ופסח לא ראיתי כמוהם לרוע; המעיל אשר לבש בו המושל נעשה משני עורות כבשים הנשחטים ביום אתמול, גליון כדמות נזר על ראשו; שני חרוזים תפוחי אדמה המנותחים כתבנית כל אבן יקרה, עטרו את צוארו הארוך; מלח אחד הנתעב והנאלח בין כלם, לבוש מלבושי אשה, עומד כשגל לימינו, וסדין מכסה אותו ממתנים עד ירכים הנצמדו מעשר מטפחות שונות לצבעיהן. שעיר בעל הקרנים דמות לוציפער, יסחוב נחושתים כבדים ברגליו, ואחד ממלאכי זעם הולך מאחריו ומכהו הכה ופצוע במקל חובלים עב וארוך; לוצפער המוכה יערים להמלט, ובחפזו לנוס אחזהו רעד מן המים אשר זרק עליו אחד הכמרים, והוא מר צורח ובחרון אפו נושך בשניו את נחשתו וכמו בלי צדיה יגוף ברגלו את העלמה בת המושל, העלמה נזעקת שבר תפול בחיק אמה הרחמניה, וגם היא תענה אחריה בקול ייליל.

ההמון והרעם הזה נמשך עד פנה היום.

הלילה, בא, ורוח צח שפים הוליכנו לברעזיליען.


[9] אניתנו מהרה ללכת על פני ים האטלאנטי ממזרח למערב, אין שטן ואין פגע רע, אך לפעמים עצרו את דרכנו קורות המעותדים לכל עוברי ארחות ימים הרחוקים, כמו, מטרות עוז. סופה, דומיה, רוח זלעפות היוצאת מבין הרים גבנונים, המון הגלים הנרעשים מרגש התנינים הגדולים הממהרים לרוץ אורח בים הגדול הזה, שם עוף המבשר יום צח יפה הנוצה בהדר גחונו יגביה עוף על ראשיי הנוסעים ועיניהם נכחו יביטו. שם (גלפטאק) יושב על ראש התורן וכמואם בחיים הנלאה לנשאא משאם בנפש חפצה יתן חייו לממיתים; שם (זאגלאשטשיג) אשר המשוררים במשפט יקבוהו בשם צפור הסער, ישחה עתה במים מקרוב לך, פתאום כחץ יעוף ימהר יפרוש כנפיו למרחק, או מכה בכנפיו את הגלים הניצים בעבור הרעימם לאמר, הלא מצחק אני לזעפכם – כרגע יגביה שחקים במקום ישכון הרעם לשמוע קולו המרגיז ארץ אשר יערב לאזנו, פה (מעווע) השוחה המהיר, יעוף אתה השמים, עתה ירד בשפל לחתף טרפו, פה מחנה (דעלפֿהינען) יניסו לפניהם המון דגים המעופפים; שם לחומי רשף מהירים למרחב; שם אניות נחמדות מתהלכות לרגל רוח חרישית; שם חיות קטנות מתנכלות נגדך בכל עת, כנמלים עפות תחשבנה לך עתה, כרגע תדמה בנפשך כי אשכל ענבים זאת או אגודת שושנים; כל מחמדי הטבע תשתפכנה בראש כל חוצות, חכמות ברחובות תתן קולה: שלח ידך ואספני אל ביתך; לאיש אשר עט סופר או חרט אנוש בידו לא יארכו לו שם הימים – אפס, על כל אלה ביאת השמש במקום הזה תעורר לבך ביתר שאת; ביאת השמש אחרי חום היום באקלים המאושר הזה, תציג לפני מחזה שדי, תשכילך בינה להבין מציאות מושל כל הארץ, תגרש מהסתפח מלבך כל מזמות רשע האומרות אין אלקים – עת יישירו עפעפיך נגד השמש בהפנותה לבא, תכרע על ברכיך, ברגש קדש, נפשך תמלא אהבה הודות והלל, רוחך תשיב אל אל המסתתר וכל קרביך יתנו תהלה לאלהי מרום.

אם תשפיל לראות אל מי הים, תראה אש מתלקחת; וכי תשא עיניך השמימה, גם שמה להבי אש מתנוצצים נגדך ולנגה ברק חניתיהם כמראה הקשת תראה בענן; ההרים המוריקים נחלי עפר ואבנים מתנוססים כאש פלדות, פתאום יחצו לעיניך לשתי מחנות, וכעורכי מלחמה נצבו אלה נכח אלה ומגרונם יקיאו שביבים לרבבות – אם עיניך לנכח יביטו, תדמה לראות לפניך כר נרחב בלי גבול ומצר, שדי תנובות, ערים גדולות ובצורות בשנים, ביניהן ארמנות מגדלים ומצודות, וסביבותם יקד יקוד אש, ובכל אשר תפנה תראה שמים ממעל ושאול מתחת עדי תחשוב בלבבך, כי גם האניה אשר תרד בה עד מהרה תטבע גם היא בנחלי גפרית האלה.

כן כן הוא, ביאת השמש במקום הזה הוא היפה והנחמד בין כל המחזות אשר תראינה עיני בני תמותה. סופה, דומיה, שער קטב ורוח זלעפות, כל דבר אשר ישמח או יכאיב לבב אנוש, אחרי אשר יעבורו, ימחו מלב, לא יזכרו ולא יפקדו; לא כן הוא הדבר הזה, אין איש בארץ אשר ישכח את ביאת השמש באקלימים החמים האלה כל הימים אשר הוא חי על האדמה; סבת הדבר הזה היא, כי כל סופות וכל סערות, אשר היו ואשר תהיינה, דמות אחד להנה, ביאת השמש אמנם, כאשר תראה אותה היום לא ראית גם תמול גם שלשום ולא תוסיף לראותה ככה גם מחר ולמחרתו עד עולם.

גיא החזיון הזה ילמדך להועיל כי יש אלהים אשר אין חקר לתבונתו.

המשוטטים הראשונים, כמו קאלאמבוס ורעיו אשר השליכו נפשם מנגד למען מצא עולם חדש, פעמים רבות עת ראו עיניהם מחזות נוראים כאלה אשר תכנע נפש האדם מפניהם ביראה ורעד, חשבו לראות מגדלים ויערים על כן האמיני כי באו למטרת חפצם; גם אנחנו לא אחת ולא שתים קראנו בשמחת לבב, ארץ! יבשה!. אולם עד מהרה לדאבון נפשנו ראינו כי שגינו ברואה, עת השמש נטתה ללון במצולה נפלה המסוה מעל פנינו, בתים ארמונות ומגדלים אשר דמינו לראות כרגע התחבאו, חמקו עברו, אז אבל כסה פנינו, ממעל לנו רקיע, תהום תחת רגלינו, מרחב גדול בלי קץ ותכלית נגדנו, וגם רוח אין לתמכנו ללכת מזה והלאה, ונהי כמתעתע.

בכל זאת, אם גלי הים לא דחפונו הרבה מדרך הישר, נוכל לראות בבקר יום המחרת את החוף, אשר נגלה לנו על יד קאבראל איש פארטוגאלי.

יבשה! יבשה! קרא הצופה, יבשה נגד עינינו! וכל העם מקצה עומדים על המכסה וקני הראות לנגד עיניהם התרים לראות אם אמת בפיו; כל עוד האניה הולכת וקרוב אל הנקודה אשר עיני העם בה תלויות, הנקודה הולכת וגדולה, עדי נראתה לנו בעצם תומה; ראינו הרים גבנונים, ראינו סלעים וכפים, הרגעים אשר התנהלו לאט עתה ימהרו ללכת, גילה ורנה משחקות לפנינו, חוף הקטן פריא הרים מצח והוא הורה לנו את הדרך לבא לריא יאניירא.

מאחרי החוף הקטן הזה חוף גדול, הלכנו לארכו בלי עזר הרוח רק בכח הסדינים אשר בראש התורן, החוף הזה הוא מישור, הדורים ורכסים לא נמצאו בו, הבקעה סביבו מלאה צמחים שונים ונוראים; סביב האניות עוף השמים ישכונו אשר כנפיהם רפי כח ולא יהינו לנטלם ולנשאם הרחק מן החוף; כאשר באו לשחר פנינו קבלנום בשמחת לב, כי נחש ינחשו בהם עוברי ימים כי בבואם יבשרו שלום ומרגעה.

בלילה רב החובל שנה דרכו מאשר היה רוחו ללכת בתחלה, פנינו ללכת נגד ריא יאניירא הנקרא בפי כל "הארמון המפואר" שמה פעם השלישית תקענו את יתד האניה.

על כל פנים שמחה, חפץ ורצון על כל עפעפים, ועיני כל אדם הנצבים בירכתי הספינה צמאות לראות חדשות ולחקור נצורות; אך שני מלחים פעטיט ומארכֿעזע ישבו יחד על ערמת בלויי סחבות במקצוע האניה, ענן העצב השוכן על מצחיהם העיד כי נכמרו רחמיהם על אודותינו ועל גילת נפשינו – מחנות יתושים כנפי זהב להם משחקים לפנינו על מיתרי האניה; את האורחים האלה יאהבו עוברי ימים כאשר יאהבו את העופות יפות הנוצה אשר באו תמול לשחר פנינו.

באנו לשלום אל חוף ברעזיליען, אשר בתוכו ים האטלאנטי סלל מסלה לזרם מימיו, כאלו חפץ בכל עוז לתת מחסה ומנוס לאניות הבאות שמה תחת אשר ענה אותם עד הנה ונתנם למשסה, עברנו את התעלה ובאנו אל הנתיב העולה היבשה, מה נעים מה נחמד גיא החזיון הזה! לשוא תתיפה גענוא המעטירה עם ארמנות שיש אשר בתוכה העומדים בני בנותיה התלוים על בלימה, נעאפעל לריק תעדה כליה, נהרותיה הטהורים, הרריה הנפלאים, עמקיה הנחמדים לא ישעשעו את עיני הרואים כמראה הזה; גם פֿעניציען בבניניה המפוארים, מגדליה ופסיליה, גם באספאר עם כל מחמדיה לא יערכו נגד המחזה ולא ישוו בו.

מימין ומשמאל, מפנים ומאחור הטבע היקרה תפשק נגדך תבואותיה אשר הולידה והצמיחה מראשית עד אחרית השנה; פה תראה עצים גבוהים, איים קטנים מלאי חמודות השוכבים בין אפיקי מים עלימו יתענגו רבבות יתושים ירוקים אדומים וצחורים; ממעל להם (פאפאגייען) מצפצפים ומהגים, (מעווען) לאלפים; מחנות צפרים קטנות אשר תחשבן לעדת דבורים לולא נוצותיהן הולכות רכיל מגלות סוד בצבעיהן המבריקים כזהב אודם ונפך; שמה תראה בתי תפלות בנוים לתפארת, בתי מושב מפיקי עדן העומדים בין צללי ענפי עץ הדר וענפי עץ עבות; כלי גומא המשוטטים הנה והנה רצוא ושוב בין האיים הקטנים מתנהלים לרגל המשוט אשר ביד עבד הכושי השר בשירים בלשון עמו לבלות עתותיו; מעבר מזה, תרני האניות הבאות מכל קצוי הארץ כיער גדול יראו לעיניך; פה תראה עיר נחמדה וגדולה לאלקים, מעין טהור ומפואר היוצא מבין הגבעות הנשאות העומדות כבריח ארמון לעצור בעד מי הים לבל יעברו גבולם לכסות ארץ, ושתולות במערכת כמלאכת ידי אדם וכמעשה אנוש ותחבולותיו.

סוף דבר, כל הדברים האלה המסולאים בפז, אך לשוא יעמול חרט אנוש לחקות על לוח, רק בעיניך תביט אם תאבה להתענג ביפים.


"הצפירה" , שנה ראשונה, מס' 3, 19 בפברואר 1862, עמ' 21-22; [2] מס' 4, 26 בפברואר 1862, עמ' 30-31; [3] מס' 5, 6 במרץ 1862, עמ' 37-38; [4] מס' 6, 13 במרץ 1862, עמ' 46-47; [5] מס' 8, 27 במרץ 1862, עמ' 63; [6] מס' 9, 3 באפריל 1862, עמ' 71-72; [7] מס' 10, 10 באפריל 1862, עמ' 76-77; [8] מס' 14, 8 במאי 1862, עמ' 106-107; [9] מס' 15, 15 במאי 1862, עמ' 118-119.העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s