סופר „הנייע פרייע פרעססע“ מוסר את שיחתו עם מנהלי הקשר באנית-השריון „הנסיך פוטומקין“.
המקרה באניה זו לא היה פתאומי. עוד זמן מה קודם לכן – מספר ראש המנהלים – התחלנו לעבור בין המלחים ואנו צריכים להודות, כי אנשי האניה „פוטומקין“ לא עלו בהתפתחותם בנוגע לדעות הסוציאליות על אנשי יתר האניות. להפך היו שתי אניות אחרות, שרצינו להתחיל מהן. המלחים-הסוציאליסטים היו ב„פוטומקין“ מעט מאד. אך במקרה התיצבה „פוטומקין“ בראש.
המצב באניה היה כזה: משמנה מאות המלחים היו שתי מאות על צדנו והיו נכונים להקריב את עצמם ואת הצי, שתי מאות פסחו על שתי השעיפים ויתרם התיחסו אל דבר באינדיפירנטיות גמורה. תכניתנו היתה: אחת האניות – לא „פוטומקין“ – היתה צריכה לתת אות להתקוממות כל הצי של הים השחור ואליה היו צריכות להלוות כל האניות; האופיצרים יתפשו ויאסרו ויגורשו מהאניות, זו היתה תכניתנו מהתחלה.
ופה אנה המקרה, שבאניה „פוטומקין“ נתעוררה תלונה בגלל המאכלים המקולקלים, וכפי שנודע לכם הביאה הנהגת זקן האופיצרים את המלחים לידי התמרמרות. הרצח הנורא של המלח אמעלצ'וק עורר את המאורעות הידועים, עי"ז נתקלקלה תכניתנו, שלא הצליחה ובטלה לגמרי על ידי הפוך הסדר.
כשנגשנו לאודיסה כבר היתה סערת-הרוחות בעיר גדולה. הפועלים, שאליהם פנינו במחאה נגד מעשי האופיצרים, הביאו לנו מכולת בכמות הגונה. אז הוצאנו אל החוף את גוית אמילצ'וק הנרצח ובזה עוד הגדלנו את המדורה הריבולוציונית.
כדי להרים יתר את רוח המרד לקחנו אל האניה את ק. ועוד אחד מחברי האורגניזציה של פועלי החוף.
כשהתחזקו הפרעות באודיסה ביום הרביעי בבקר ראינו על האופק את האסכדרה של האדמירל קריגר. אניתנו „פוטומקין“ התכוננה תכף למלחמה ויצאה נגד אניותיו של קריגר, שמהרו לסגת אחור כדי להנצל מהתנגשות אתנו. בעת הנסיגה שאל אותנו קריגר ע"י הטלגרף בלי חוטים:
– מה אתם חפצים לעשות, חסרי-דעה? הנהגתכם מפליאה אותי. מה אתם רוצים?
אז ענינו לו ע"י הטלגרף:
– האדמירל יכל להגיש תלונה על אניתנו.
כל תשובה לא נתקבלה על דברינו אלה.
לעת הצהרים הופיעה עוד הפעם האסכדרה, שבה היו חמש אניות שריון ואניות נגד מוקשים. „פוטומקין“ הוציאה את עוגנה והתכוננה למלחמה. אנחנו חכינו רק ליריה הראשונה מצד האסכדרה. זו האחרונה הסתדרה בשתי שורות ארוכות, שביניהן נמצאה אניתנו. השורות היו כ"כ קרובות זו לזה, עד כי המלחים ברכו איש את רעהו בהנפת הכובעים. הם צעקו: „עורה, פוטומקין“! אז הלכה האסכדרה לדרכה מבלי עשות דבר.
במה אפשר לבאר את מעשהו של קריגר? בודאי בזה, שקריגר צוה לדבר על לבנו, או לאיים עלינו ולהכריח אותנו להסגר אליו בשלום. כך הודיעו לנו מהאניה „גיאורגי פובודינוסיץ“ שנלותה אלינו.
אחרי צאת האסכדרה של קריגר ראינו והנה האניה „גיאורגי“ נשארה בנמל. נתנו לה אות וממנה השיבו לנו:
„שלחו לנו צירים כדי שנבוא לידי הסכמה.
שנים מאתנו על על מכסה „גיאורגי“. שם מצאנו את האנשים במצב של פקפוק. אז פנה אליהם ק. בנאום ויוכיח לאנשי האניה, כי רוסיה החפשית מתחילה להתקומם וכי אנחנו מוכרחים להגן על ארץ המולדת החפשית. האופיצרים נסו לדבר נגדנו, אך איש לא שמע להם. האנשים הסכימו לדברי ק. והביעו את חפצם להצטרף אל „פוטומקין“. אחר פנה ק. אל האופיצירים והודיע להם, כי שלטונם פסק ומעתה חדלו להיות אדוני האניה. ל„פוטומקין“ נתנו כבוד צבא ורוח המלחים היה טוב עליהם מאד. הם צעקו: „עורה!“ הניפו את כובעיהם ועל החוף צעק ההמון קריאות של כבוד לשם השתחררות שתי אניות הצבא.
אחר שבו שני צירינו אל „פוטומקין“. אך שגיאה היה מצדנו להשאיר באניה את סגני האופיצרים ואת הבוצמנים. הם דברו אל אנשי האניה ואיימו עליהם באופן זה, עד כי למחרת היום לא יכלנו לעשות בהם דבר.
וב„פוטומקין“ נוצרו שתי כתות: האחת רצתה ללכת לסיבסטופול ולעורר את כל אנשי האסכדרה למרד והשנית רצתה לבגוד ולהסגר אל קריגר.
כשבאו הצירים ל„פוטומקין“ נתן אות מ„גיאורגי“, כי האניה יוצאת מהנמל, אנחנו לא שמנו לזה לב, כי נכונים היינו למלחמה. אולם זה השפיע על אנשי „גיאורגי“, ששבו אל הנמל.
בראותנו, כי תכניתנו לא עלתה בידינו עזבנו את אודיסה. החלטנו לבלי עזוב את שאיפתנו, אך הרי זקוקים היינו לפחמים, לצרכי אוכל ולידיעות, כי בין כה הודיעו לנו, שכל הצי בסיסבסטופול, עשה קשר, באנו לקונסטנצו. שם לא רצו לא רק להספיק את צרכינו, כי אם גם לתת לנו ידיעות. אכלנו לחם-עוגות וטיי. אז הלכנו לפיאודוסיה.
ביום הרביעי בבקר השכם באנו לפיאודוסיה ודגל אדום התנוסס על אניתנו ועליו כתבת: „חופש, אחוה, רעות! תחי הדימוקרטיה!“.
ק. יצא אל העיר, נאום נאומים ודבר על לב התושבים להספיק את צרכינו. הובאו אל האניה בסירות ארבעה שורים ולחם, אך הצבא התערב בדבר ולא נתנו להספיק לנו דבר. אז איימנו, כי נורה על העיר, אם לא יביאו לנו במשך ארבע שעות את כל צרכינו.
עד השעה השביעית בבקר לא קבלנו כל תשובה. כשקרבו מלחים אחדים אל החוף ירו בהם הקוזקים והרגו ששה מהם. ומה יכלנו לעשות? לירות על העיר – הרי זה היה עון פלילי. לא לתכלית זו הרימונו דגל אדום כדי להרוג אנשים נקיים. איננו פושעים, אך מעודדים תנועה פוליטית. אז שבנו לקונסטנצו, מפני שהוגד לנו, כי שם נמצאות עוד שתי אניות שהרימו את נס המרד. חפצנו לשוב ביחד עמהן ולהמשיך את המפעל הריבולוציוני. אולם לפי שלא מצאנו בקונסטנצו כל אניה ולשוא חכינו לעזרת ציר אנלגיה – היינו מוכרחים לסגור א"ע לרומיניה, באין לנו צרכי אוכל ופחמים.
– מה תעשו כעת? – שאלם הסופר.
– אנחנו לא נפסיק את המלחמה, עתה או לאחר זמן – אבל אנחנו נגמור את אשר החילונו. כשיהיה רוסיה לארץ חפשית, ואנו מקוים כי הדבר הזה בוא יבוא בקרוב, אז נשוב לארץ מולדתנו. ולעת עתה אנו מרגישים א"ע בארץ חפשית, שקבלה אותנו בסבר פנים יפות. אנו רואים אחים המושיטים לנו יד לאות ברית, אנו שומעים דברים המושכים את הלב!“ (סל.)
"הזמן", שנה שלישית, מס' 143, 19 ביולי 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באוסף עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
שְׂפַת הַיָּם - מילון מונחים ימיים 