חודש: אפריל 2017

מסתרי ים אוקינוס – 1873

800px-Mary_Celeste_as_Amazon_in_1861

"מרי סלסט". המקור: ויקישיתוף.

מסתרי ים אקינוס.

אניה א' מנויארק נמצאה תועה בלב ימים באין כל נפש חי עליה.

ביום הרביעי לחדש נאוומבר העבר, שלח ווינטשיסטיר את אניתו אנית תורן והיא היתה טעונה יין שרף, ומיועדה ללכת לעיר גינוא אשר בארץ איטליא צפונה, רב החובל אשר תחת פקודתו הלכה האניה ההיא ושמו בריגס הוא איש נודע לעושה מלאכה במים רבים מנעוריו ולו יתרון הכשר ודעת למצוא במים עזים נתיבותיו, וידיו רב לו לפלס לו  נתיב במשברי גלים ירד ביום ההוא אל ירכתי האניה ואת אשתו ובנו יחידו לקח עמו, בטרם עזבה האניה את החוף נבדקה ממבינים לדבר אשר חזקו את בדקיה, וימצאוה כשרה לעשות דרכה בלבב ימים.

ביום השלשה עשר לחדש דיצימבר שנת 1872 שעברה נמצאה האניה הנזכרה בלבב ימים מתחת 38 מעלות לרוחב צפונה ושבע עשרה מעלות לאורך מזרחה, רב החובל מאחרחוס מצאה במקום הזה על דרכו אשר הלך באניתו דיי גרטיס ללכת מנויארק לבא על עיר גברלטר אשר בקצה ארץ שפניא, רב החבל הזה יצא מעיר נויארק בשבעה עשר לחדש נווימבר, האניה היתה תמה ושלמה כאשר פגש בה רב החובל מהאניה דיי גרטיס, אבל כאשר קרא לאנשי האניה לא הושב אליו כל מענה, ולכן שלח אחת מסירותיו על האניה הנאלמה והדומיה בדומית מות הזאת לראות מה זה ועל מה זה חדלה ממנה כל מענה.

ויהי כאשר בדקו המלחים מאנית דיי גרטיס את האניה הנ"ל, וימצאו כי לא נפקד מאומה מכל המשא אשר טענו עליה בנויארק כביום צאתם משם, אבל אדם וכל נפש חיה לא היה בהאניה ההיא, אף כי כל סבה נראת לא ראו לדעת מה ראו על ככה אנשיה לעזוב את אניתם, ספר זכרונות דברי הימים נמצא פתוח בתא רב החובל, אבל מעשי היום האחרון אשר נרשמו בו לזכרון היו מיום העשרים ושנים לחדש נאוומבער, ולפי זה עזבוה אנשיה כשלשה שבועות ימים בטרם פגעה אנית רב החובל מרחוס.

בהתא נמצאו בגדי אשה ובגדי ילד קטן, גם כלים וחפצים רבים היו נפוצים על רצפת התא ועל ספון האניה ממעל, השערה היא כי המלחים ומשרתי האניה התפרצו מפני אדוניהם ויפשעו ברב החובל, ואותו ואת אשתו ובנו הרגו או הוליכו שבי, והפושעים עזבו את האניה כאשר היא להמלט על נפשם אל מקום שאין מכירים אותם, חרב אחת מגואלה בדם נמצאה על ספון האניה, גם אותות רבים המוכיחים כי דם נשפך על ספון האניה ההיא, עד היום לא נודע אף שמץ דבר לא מרב החובל, בריגס ומאשתו ובנו, ואף לא מהמלחים אשר הלכו עמו על אניתו יחד.

רב החובל מרהויס הפקיד אחדים מאנשיו על האניה הדומיה, ויוליכוה עמו אל עיר גברלטיר, והאניה תשאר בעיר ההיא תחת ידו, עד אשר כופר תהיה לה מידי בעליה יען מרהויס זכה בה בדין המציל מן הים שכל הקודם זכה.

הצופה.


"חבצלת", שנה שלישית, מס' 29, 23 במאי 1873, עמ' 151. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

שגיאות הדפוס במקור.

מודעות פרסומת

על דבר הכנעת „פוטומקין“ – 1905

הידיעות האחרונות ע"ד פאטומקין.

מקונסטיצא מודיעים, כי „פוטימקין“ לא הפליגה עוד בים, מפני שלא הספיקו להכין לה עוד די צידה ומכולת.

במשך יום 10 יולי התעמקה אנית „פוטימקין“ במים 40 סנטימטר יותר מהדרוש. המלחים המתקשים פתחו, לפני עזבם את האניה, את המרזב הפנימי עד כי התחילו המים לפרוץ אליה. אך הרומנים הספיקו בעוד מועד להריק את המים ולהכשיר את האניה להפליג בים.

– ממשלת רומניה שלחה מכתב-חוזר אל ציריה בחו"ל להודיעם כל פרטי הכנעת פוטימקין והחזרתה לממשלת רוסיא. הפרטים האלה צריכים להיות מוצעים לפני הממשלות.

– ה„נאוו. וור.“ מודיע, כי את הסך 750,000 רובל שנמצא בקופת האניה חלקו המלחים ביניהם לפני הכנעם בקונסטנציא.


ע"ד הכנעת „פוטומקין“.

מקונסטנציא מודיעים עוד את הדברים האלה ע"ד הכנעת „פוטומקין“:

בקסינה נערך אז משתה לכבוד נשיא המיניסטרים קטקוזין ששהה בעיר עפ"י מקרה, ופתאום באה השמועה, כחצות הלילה, כי „הנסיך פוטומקין“ הופיע על החוף. השמועה הזאת החרידה את כל תושבי העיר. המונים המונים מהרו אל הנמל. אנית-המרוץ הרומינית „אלישבע“ האירה בפנסים אלקטרים את מבוא הנמל. פוטומקין עמד בים במרחק ידוע מן החוף, ולא השתמש בפנסי-מאור, אך החליף אותות-מאור עם אנית-התחנה הרוסית.

ושם יש שרטון בוקע אל הים בארך קילומטר וחצי. בקצה השרטון הזה התיצב הגינירל הרומני אנגיליסקו בלוית פקיד הנמל ניגרו ועוד איזה מאפיצירי אנית המרוץ „אלישבע“. אנגיליסקו הודיע את אנשי אנית פוטומקין באתות, כי רוצה לקחת עמהם דברים. כעבור זמן-מה הורידו מפוטומקין סירה ושמנה מלחים באו אל קצה השרטון.

המלחים הודיעו את הגינירל, כי הם מבקשים את אנית-המרוץ „סינופי“, אשר נועדו להפגש עמה בקונסטנצה, כי יש להם די ספוקם בצידה ומכולת, אשר קבלו בתיאודוסיה, ובעת שוטם בים לא פגעו לרעה בשום אניה וגם לא המטירו כדורים על תיאודוסיה.

הגינירל הציע לפני המלחים להכנע, לפרוק אֲזֵנָם ולפָרֵק את התותחים, ויתן להם זמן שעות אחדות להתיעץ.

וישובו הצירים אל האניה ואחרי מועצה ארוכה שבו בשעה 1 בצהרים ותשובה בפיהם כי נכונים הם להכנע בתנאי, כי לא יסגירום לממשלת רוסיא, וכל מלח ישיג תעודה על שמו.

בשקלא וטריא בנידון זה השתתף הפעם גם נשיא המיניסטרים קנטקוזין, ויגד לצירים, כי ממשלת רומניה רואה את מלחי „פוטומקין“ כראות בורחים (דֶזֶרְטֶרִים) ותתנהג עמהם כראוי.

בקבלם הבטחה, כי לא ימסרו אנשי האניה ליד ממשלת רוסיא, שבו הצירים אל אנית המגן. איזה מהם ברחו בשעת המשא והמתן, אך נתפשו ע"י משמרות רומניה.

בשעה 2 בצהרים היתה הכנעת אנית-המגן ואני המוקש הנלוה אליה. ממשלת רומניה קבלה את שתי האניות אל רשותה ותנף עליהן לע"ע דגלי רומניה וירשמו בספר את הנמצא בהן. מן התותחים לֻקחו המנעולים ויובאו העירה.

בקופת האניה נמצאו, כפי הנשמע, 800000 רובל ובנוסח אחר 22000 רובל. בתחלה דרשו המלחים, כי יתנו להם לקחת את הכסף, אך לזה לא נאותו פקידי רומניה.

המלחים, במספר שבע מאות איש, הובאו בספינות אל החוף ונשלחו תיכף אל חופי דונאי השונים, משם יוכלו לנסוע אל כל עבר שירצו. לאלה שיש להם כסף או שימצאו מקום להשתכר יותן רשיון להשאר במדינה.

אחרי ההכנעה הובאו שתי האניות אל הנמל, מפני שהתחילה רוח סערה. על החוף עמדו המוני-אדם.

מלחי אנית-המוקש מספר 267 שלוו בכל העת את אנית „פוטומקין“ הודיעו, כי לא יכנעו לממשלת רומניה, אך יסעו לאודיסה. הם התחברו אל הקשר רק מיראת מלחי „פוטומקין“ אשר הפילו עליהם אימים ובלהות, ועתה הם חפצים למסור את עצמם ביד ממשלת רוסיא.


ספור עד ראיה.

עוזר ה„אדעסקי ליסטוק“ בקר בביה"ח האודיסי את הכהן פאַרמען, בן ס"ד שנה, המשמש בכהונה באנית המגן „פוטומקין“, למען שמוע מפי עד ראיה את פרטי המאורע באניה. והננו להביא בזה את ספורו הנפלא של הכהן מלה במלה:

„התעתדנו לעבודת התרגלות של חיל הרכב, אמר הכהן פארמען. יצאנו באניה מסבסתופול ביום 25 יוני בהנהגת הקפיטן גוליקוב וביום המחרת באנו לטענדרא. שם אפס המזון באניה, וביחוד בשר, ונשלח לאודיסה אנית פחים, אשר שבה בכ"ז יוני בשעה 4 בבקר. על האניה שררה מנוחה, אם כי זעיר שם אפשר היה להקשיב בהתלחש עוד האומנים והפועלים אשר לקחנו עמנו מסבסתופול. הוכנה סעודת צהרים. למנהיג האניה, לזקן הרופאים ולזקן האפיצרים, גילארובסקי, נתנו מנות למבחן, וייטב המאכל בעיניהם ומלחי האניה ישבו אל השלחן. כמעט שהחלו לאכול ואחד מן המלחים מצא רמה בבשר, וימהרו ויגידו הדבר לזקן האפיצרים, ויקם שאון ומבוכה. חפצתי ללכת אל המשביר (АртельщнкЪ) ולשאול את פיו איך יכול להתליע בשר שהובא זה עתה, אך כמעט שהספקתי לרדת מעל מכסה האניה, ואחד מן המלחים התנפל עלי ויכני בכח גדול בקנה הרובה. הפצע שנפצעתי בפני התחיל שותת דם במדה מרובה. מהרתי אל תא האפיצרים, אך שם כבר היתה מהומה ומבוסה. המלחים בכידוניהם ואקדחיהם הרסו ויחריבו תאי האפיצרים, ואני וסגן המוכנאי מהרנו אל מקום משכן התותחנים ונסתר מאחורי אחד הצרורות. עד מהרה התחילה יריה תכופה באניה. שמענו רעש כלי התותח, והכדורים עברו גם אצל מקום מחבואנו. באחרונה מצאו אותנו המלחים ויאלצוני לעלות על מכסה האניה ואם לאו והרגונו. שם נודע לנו, כי נהרגו מנהיג האניה גוליקוב, זקן האפיצירים, זקן הרופאים ועוד כמה אפיצרים. נשארו בחיים רק חמשה או ששה אפיצרים. כל התאים וגם תא משכני נהרסו. השתמשתי בשעת כשר  ואסתתר בחדר המלבושים עד הבקר. השאון שארך כל הלילה שב לדממה. דלתות חדר סתרי הוצאו מציריהן ואחד המלחים התיצב לפני, ויאמר: „תוכל לצאת, אבי, הכל נגמר. יש לנו מנהיגים חדשים. לך והמציא מִשְחָה אחרונה לגריגור. הוא מת“. מהרתי אל חדר החולים, שם מצאתי בגסיסה את המלח הנפצע גריגור אמילטשוק. כדור קנה-רובה חלף ועבר דרך שכמו. הגוסס בקשני כי אמשחהו במשחה האחרונה ועד מהרה מת. אח"כ נקראתי אל זקן הרופאים, וגם הוא בקשני להמציא לו את המשחה האחרונה ולעמוד אצלו עד יציאת  נשמתו. הוא היה פצוע בצדו, וישכב רק בבגדי-לבן. כמעט שהספקתי למשחו והוא מת על כפי. את המנהל גוליקוב לא מצאתי עוד על האניה. אמרו לי, כי המלחים אחרי פצעם אותו באכזריות רצח, השליכוהו הימה. כן עשו עם כמה אפיצרים אחרים. לעיני קרעו קשור-הכתפות אשר לאיזה מהם.

ודמי – הוסיף לספר האב פארמען – שתת עוד. בראותי אחד מצעירי הרופאים אשר נמלט ממות, בקשתיו לחבוש לפצעי והוא מלא חיש את חפצי. עיף, מדוכא ורעב הסתתרתי בחדר הראשון אשר מצאתי, והחדר הזה היה במקרה חדר האדמירל. שם אלצו המלחים באיומים ובמוראים שונים את זקן המוכנאים ואפיצרים אחדים לחתום על אחד הגליונות. חיש אחרי כן הוצאו לחפשי ממשמר איזה אפיצרים והמלחים קיימו בידם את משרותיהם בכהונות שונות, ויבטיחו לשמוע בקולם ולעשות ככל אשר יצוום. אך למרות הבטחתם לא שמעו אל הפקודה הראשונה שנתן זקן האפיצרים להוריד כל הכדורים אל המרתף.

המלחים – גמר הכהן את ספורו – התעללו לעיני בגופת זקן האפיצרים אשר השליכוהו באחרונה הימה. בבקר הובא גוף המלח הנהרג אל החוף ויבקשוני לערוך תפלת אבל. רק הודות לדבר זה הצלחתי להגיע אל החוף.


"הצפירה", שנה עשרים ושתיים, מס' 32, 12 ביולי 1905, עמ' 3-1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

המחרפים נפשם למות למען באקשיש – 1863

ביום ב' לחדש הזה לעת בא השמש בא אל החוף אנית הקיטור עסטרייכשע מאלכסנדריא וירד רב החובל באניה קטנה בלוית שלשה מלחים להביא אמתחת המכתבים הנשלחים יפו וירושלימה – לא התמהמה כרגע בבית הפאסט. והים התגעש נתן בקולו עד כי האנית הקיטור חשבה להשבר. ויראו המלחים ויקראו מהאניה אל היבשה כי ימהר רב החובל לעלות. והוא בחפזו לא התכונן כי בחוף יפו הנהו, לא זכר את כל הקורות אשר מצאו ליורדי הים שמה. וימהר לעלות באניתו ולקח עמו המכתבים הבאים מירושלם ומיפו וגם שני כוהנים מעדת הקאטיליקען באו עמו. לא הרחיקה האניה כשלשים אמות מהחוף וגלי הים הפכוה. והאנשים עם המכתבים נפלו בתחתית הים. אנשי יפו (ולאד אל באחיריע) בני הים, בראותם המקרה הזאת אשר רבות כאלה חזו עיניהם לקחו סירות דוגה וימהרו ויבאו אל המקום אשר החיים והמות נלחמים. והצליחו לעלות אליהם את רב החובל עם הכוהנים והמלחים גם צללו במעמקי מים והעלו אמתחת המכתבים. והנה רב החובל נשאר בחיים ועודנו דורש ברופאים. הכוהנים עם אחד מהמלחים הובלו לחצר מות. ואלה האנשים אשר מלטו את רב החובל הראו אות נאמן על יקרתם רוחם. כי לא למען הראות כי יודעים עשות מלאכה במים עזים או כי יקר בעיניהם להציל נפש מני שחת הרהיבו עוז בנפשם עשות גדולות כאלה. אך למען מתת (באקשיש) חרפו נפשם למות. ויהי מדי הצילם הנעתדים למות בעוד אנשי בית הפאסט מבוהלים ודחופים בדבר הרופאים, באו אליהם לבקש המתת, אם כי ידעו כי נכון להם גם שם אות כבוד מאת הממשלה גם מתת יותר מאשר נתן להם.


"הלבנון", שנה ראשונה, מס' 1, 5 במרץ 1863, עמ' 7. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

שיחה עם אנשי „פוטומקין“ – 1905

Panteleimon,_1906

אניית הקרב "פנטליימון" (מקודם "הנסיך פוטיומקין"), 1906. המקור: ויקישיתוף

סופר „הנייע פרייע פרעססע“ מוסר את שיחתו עם מנהלי הקשר באנית-השריון „הנסיך פוטומקין“.

המקרה באניה זו לא היה פתאומי. עוד זמן מה קודם לכן – מספר ראש המנהלים – התחלנו לעבור בין המלחים ואנו צריכים להודות, כי אנשי האניה „פוטומקין“ לא עלו בהתפתחותם בנוגע לדעות הסוציאליות על אנשי יתר האניות. להפך היו שתי אניות אחרות, שרצינו להתחיל מהן. המלחים-הסוציאליסטים היו ב„פוטומקין“ מעט מאד. אך במקרה התיצבה „פוטומקין“ בראש.

המצב באניה היה כזה: משמנה מאות המלחים היו שתי מאות על צדנו והיו נכונים להקריב את עצמם ואת הצי, שתי מאות פסחו על שתי השעיפים ויתרם התיחסו אל דבר באינדיפירנטיות גמורה. תכניתנו היתה: אחת האניות – לא „פוטומקין“ – היתה צריכה לתת אות להתקוממות כל הצי של הים השחור ואליה היו צריכות להלוות כל האניות; האופיצרים יתפשו ויאסרו ויגורשו מהאניות, זו היתה תכניתנו מהתחלה.

ופה אנה המקרה, שבאניה „פוטומקין“ נתעוררה תלונה בגלל המאכלים המקולקלים, וכפי שנודע לכם הביאה הנהגת זקן האופיצרים את המלחים לידי התמרמרות. הרצח הנורא של המלח אמעלצ'וק עורר את המאורעות הידועים, עי"ז נתקלקלה תכניתנו, שלא הצליחה ובטלה לגמרי על ידי הפוך הסדר.

כשנגשנו לאודיסה כבר היתה סערת-הרוחות בעיר גדולה. הפועלים, שאליהם פנינו במחאה נגד מעשי האופיצרים, הביאו לנו מכולת בכמות הגונה. אז הוצאנו אל החוף את גוית אמילצ'וק הנרצח ובזה עוד הגדלנו את המדורה הריבולוציונית.

כדי להרים יתר את רוח המרד לקחנו אל האניה את ק. ועוד אחד מחברי האורגניזציה של פועלי החוף.

כשהתחזקו הפרעות באודיסה ביום הרביעי בבקר ראינו על האופק את האסכדרה של האדמירל קריגר. אניתנו „פוטומקין“ התכוננה תכף למלחמה ויצאה נגד אניותיו של קריגר, שמהרו לסגת אחור כדי להנצל מהתנגשות אתנו. בעת הנסיגה שאל אותנו קריגר ע"י הטלגרף בלי חוטים:

– מה אתם חפצים לעשות, חסרי-דעה? הנהגתכם מפליאה אותי. מה אתם רוצים?

אז ענינו לו ע"י הטלגרף:

– האדמירל יכל  להגיש תלונה על אניתנו.

כל תשובה לא נתקבלה על דברינו אלה.

לעת הצהרים הופיעה עוד הפעם האסכדרה, שבה היו חמש אניות שריון ואניות נגד מוקשים. „פוטומקין“ הוציאה את עוגנה והתכוננה למלחמה. אנחנו חכינו רק ליריה הראשונה מצד האסכדרה. זו האחרונה הסתדרה בשתי שורות ארוכות, שביניהן נמצאה אניתנו. השורות היו כ"כ קרובות זו לזה, עד כי המלחים ברכו איש את רעהו בהנפת  הכובעים. הם צעקו: „עורה, פוטומקין“! אז הלכה האסכדרה לדרכה מבלי עשות דבר.

במה אפשר לבאר את מעשהו של קריגר? בודאי בזה, שקריגר צוה לדבר על לבנו, או לאיים עלינו ולהכריח אותנו להסגר אליו בשלום. כך הודיעו לנו מהאניה „גיאורגי פובודינוסיץ“ שנלותה אלינו.

אחרי צאת האסכדרה של קריגר ראינו והנה האניה „גיאורגי“ נשארה בנמל. נתנו לה אות וממנה השיבו לנו:

„שלחו לנו צירים כדי שנבוא לידי הסכמה.

שנים מאתנו על על מכסה „גיאורגי“. שם מצאנו את האנשים במצב של פקפוק. אז פנה אליהם ק. בנאום ויוכיח לאנשי האניה, כי רוסיה החפשית מתחילה להתקומם וכי אנחנו מוכרחים להגן על ארץ המולדת החפשית. האופיצרים נסו לדבר נגדנו, אך איש לא שמע להם. האנשים הסכימו לדברי ק. והביעו את חפצם להצטרף אל „פוטומקין“. אחר פנה ק. אל האופיצירים והודיע להם, כי שלטונם פסק ומעתה חדלו להיות אדוני האניה. ל„פוטומקין“ נתנו כבוד צבא ורוח המלחים היה טוב עליהם מאד. הם צעקו: „עורה!“ הניפו את כובעיהם ועל החוף צעק ההמון קריאות של כבוד לשם השתחררות שתי אניות הצבא.

אחר שבו שני צירינו אל „פוטומקין“. אך שגיאה היה מצדנו להשאיר באניה את סגני האופיצרים ואת הבוצמנים. הם דברו אל אנשי האניה ואיימו עליהם באופן זה, עד כי למחרת היום לא יכלנו לעשות בהם דבר.

וב„פוטומקין“ נוצרו שתי כתות: האחת רצתה ללכת לסיבסטופול ולעורר את כל אנשי האסכדרה למרד והשנית רצתה לבגוד ולהסגר אל קריגר.

כשבאו הצירים ל„פוטומקין“ נתן אות מ„גיאורגי“, כי האניה יוצאת מהנמל, אנחנו לא שמנו לזה לב, כי נכונים היינו למלחמה. אולם זה השפיע על אנשי „גיאורגי“, ששבו אל הנמל.

בראותנו, כי תכניתנו לא עלתה בידינו עזבנו את אודיסה. החלטנו לבלי עזוב את שאיפתנו, אך הרי זקוקים היינו לפחמים, לצרכי אוכל ולידיעות, כי בין כה הודיעו לנו, שכל הצי בסיסבסטופול, עשה קשר, באנו לקונסטנצו. שם לא רצו לא רק להספיק את צרכינו, כי אם גם לתת לנו ידיעות. אכלנו לחם-עוגות וטיי. אז הלכנו לפיאודוסיה.

ביום הרביעי בבקר השכם באנו לפיאודוסיה ודגל אדום התנוסס על אניתנו ועליו כתבת: „חופש, אחוה, רעות! תחי הדימוקרטיה!“.

ק. יצא אל העיר, נאום נאומים ודבר על לב התושבים להספיק את צרכינו. הובאו אל האניה בסירות ארבעה שורים ולחם, אך הצבא התערב בדבר ולא נתנו להספיק לנו דבר. אז איימנו, כי נורה על העיר, אם לא יביאו לנו במשך ארבע שעות את כל צרכינו.

עד השעה השביעית בבקר לא קבלנו כל תשובה. כשקרבו מלחים אחדים אל החוף ירו בהם הקוזקים והרגו ששה מהם. ומה יכלנו לעשות? לירות על העיר – הרי זה היה עון פלילי. לא לתכלית זו הרימונו דגל אדום כדי להרוג אנשים נקיים. איננו פושעים, אך מעודדים תנועה פוליטית. אז שבנו לקונסטנצו, מפני שהוגד לנו, כי שם נמצאות עוד שתי אניות שהרימו את נס המרד. חפצנו לשוב ביחד עמהן ולהמשיך את המפעל הריבולוציוני. אולם לפי שלא מצאנו בקונסטנצו כל אניה ולשוא חכינו לעזרת ציר אנלגיה – היינו מוכרחים לסגור א"ע לרומיניה, באין לנו צרכי אוכל ופחמים.

– מה תעשו כעת? – שאלם הסופר.

– אנחנו לא נפסיק את המלחמה, עתה או לאחר זמן – אבל אנחנו נגמור את אשר החילונו. כשיהיה רוסיה לארץ חפשית, ואנו מקוים כי הדבר הזה בוא יבוא בקרוב, אז נשוב לארץ מולדתנו. ולעת עתה אנו מרגישים א"ע בארץ חפשית, שקבלה אותנו בסבר פנים יפות. אנו רואים אחים המושיטים לנו יד לאות ברית, אנו שומעים דברים המושכים את הלב!“ (סל.)


"הזמן", שנה שלישית, מס' 143, 19 ביולי 1905, עמ' 3-2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.


ראו גם: "אחרית „פוטומקין“ / 1905".

האסון האיום שארע לאניה "נארטהפלעט" – 1873

Northfleet

האניה "נורת'פליט" בתמזה, ימים ספורים קודם טביעתה. המקור: ויקישיתוף

בימים האלה קרה אסון איום לאניה אחת בחוף הים במרחק ב' פרסאות מעיר דונגענעס בענגלאנד. שם האניה הי' נארטהפלעט (Northfleet) ועליה היו ארבע מאות נוסעים, אנשים נשים וטף שנסעו לאמעריקא, מלבד רב החובל, פקידי האניה ומלחיה ארבעים איש. ביום כ"ב לירח זה (יאנואר) עמדה האניה על מקומה במקום הנזכר, יען כי רב החובל אמר כי יפרוץ סער גדול, ולזאת מצא מחויב עצמו לחכות עד יעבור זעם הסער. ויהי בליל יום ההוא וכל הנוסעים שכבו על מטותיהם, רק אחדים מהמלחים עמדו על המצפה כנהוג. בחצות הלילה ראה העומד על המצפה אנית קיטור אחת באה לקראת האניה ההיא בכל עוז מרוצתה. השומר נתן האות הידוע להעיר את רב החובל, ויצעק אל האניה הבאה לשנות את מהלכה. רב החובל של האניה שעמדה על מקומה, מיהר גם הוא אל מקומו. פתאום הגיחה האניה על אותה שעמדה ותקוב חור גדול בצדה, ותעבור הלאה לדרכה. הפגישה היתה בקול רעם נורא כקול קני רובה גדול (קאנאנע) בעת יריתו. מהומת מות שררה בתוך האניה. כל הנוסעים הקיצו ותעל שועם השמים ברותם כי חייהם תלואים מנגד. ילאה כל עט ויקצר כל דמיון לצייר את המבוכה האיומה שהיתה על האניה במשך העשרים הרגעים שעברו מרגע הפגישה עד אשר צללה במים אדירים. רב החובל עשה כל אשר ביכלתו להציל נפשות כל אשר הי' בידו להציל. טרם כל כל דבר השתדל לעצור בעד המבוכה האיומה. בראשונה צוה לשאוב המים אשר חדרו לתוך האניה, וחרשי עץ מיהרו לתקן הפרץ הרחב – אך עד מהרה נוכחו לדעת כי שוא יהיה כל עמלם. אז צוה רב החובל להכין את האניות הקטנות להורידן המימה. חיש נדחקו האומללים להכנס לתוכן בלי סדרים. רב החובל לקח קנה רובה בידו ויקרא: כל מי שירהב בנפשו לקפוץ להאניה בלי פקודתו ימיתהו כרגע. לדבריו אלה נסוגו האומללים אחור בידעם כי אך טובת כלם הוא דורש. אז הכניס רב החובל ראשונה לתוך אניה אחת את הנשים והילדים במספר אשר יכלה האניה לשאת. אח"כ הכניס עוד אנשים להאניה האחרת, ויורדת שתי האניות הימה. שני רגעים אחרי שהורידן המימה צללה האניה כעופרת במים אדירים ויותר משלש מאות נפש אדם אבדו חייהם במשברי הים ובתוכם גם רב החובל בעצמו אשר הי' ביכלתו לרדת לאחת האניות ולמלט את נפשו, אך בחר למות עם יתר האומללים. במשך העשרים הרגעים נתנו אות המורה על הסכנה למען ישמעו יורדי הים ויבואו לעזרתם. אחרי ששקעה האניה באה אניה אחת לעזרה והצילה עוד אחדים שהיו שוחים על פני המים. בס"ה נמלטו רק ס"ח אנשים, והנשארים כלם ירדו מצולה. עד היום לא נועד עוד שם רב החובל של האניה האחרת אשר הביאה האסון האיום על האומללים ויעזבם מבלי כל עזרה. ממשלת ענגלאנד הבטיחה לתת סך גדול לכל מי אשר יוכל להודיע שם רב החובל האכזר הנ"ל. כה"ע בענגלאנד אומרים כי אם יעמוד למשפט בענגלאנד אז אחת דתו תהי' להמית.


"המגיד", שנה שבע עשרה, מס' 6, 5 בפברואר 1873, עמ' 3. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

מעשה שקרה לאשה מבנות היהודים ביפו – 1873

800px-Jaffa_(before_1899)

נמל יפו (לפני 1899). המקור: ויקישיתוף

יפו

רוח סוער וסער אשר התחולל בימים האלה עשה שמות בעוברי ארחות ימים, אניות רבות הוכתו לרסיסים, ואשר בתוכם ירדו מצולות. גם אניות קטור רבות סבלו מצוקות שונות לרגלי הרוח הנורא הנושף בזעף אף, רבות נאלצו להשליך אל הים בהמה רבה אשר היו בתוכן, אנשים רבים מיורדי הים בעת ההיא לא האמינו עוד בחייהם, וכמתיאשים מן החיים, התנודדו כה וכה, ובעינים מפיקות יאוש מתקוה לאור באור החיים, הביטו אל הים מקום שם יחצבו למו קבר, דגי הים כמלאכי משחית בעיניהם, אשר באו לבלעם חיים ולהורידם שאולה, – מה רבו התלאות המשתרגות על הנוסעים ארחות ימים בימים האלה!

בימים האלה באה הנה אשה אחת מבנות היהודים לעלות ירושלימה, ויהי בבואה עם אנית הקיטור הרוססית בלילה, ותשכר לה אחת מהאניות הקטנות לבא העירה. היא באה בלב הים, ובעל האניה אמר לה תני לי כספך, ואם לא אשליכך הימה, – האשה בראותה כי אין עוזר לה ולשוא תצעק כי קולה לא ישמע, הריקה צרור כספה ותתנהו אל הבליעל. אך חכמתה עמדה לה, לתת אות בהאיש הזה ובאניתו למען תכירהו להביאו בפלילים, ותקשור חוט שני בירכתי האניה, וחתיכת חוט בבגד הבליעל הזה, והוא לא ידע. ויהי למחר, ותביא את משפטה לפני שופטי העיר, ותראם את החוט אשר מאתו נחתכו החתיכות אשר קשרה בהבליעל. שופטי העיר שלחו את א' השוטרים עם האשה הזאת להביא את שודדה, – האשה הכירה את האניה ותרא להשוטר את החוט, השוטר דרש על בעל האניה הזאת, ויגידו לו, כי לפני שעות אחדות עלה אל אנית הקיטור ללכת בירוטה. השוטרים הביאוהו מהאניה אל בית המשפט. הבליעל הזה כחד לכל דברי האשה ויאמר כי שקר המה, והאשה חכמת הלב הראתה לפני השופטים את החוט אשר עודנו קשור בבגדו, ויאמנו דבריה, וישימוהו בבית הסוהר, ויחפשו בביתו וימצאו את הכסף, משפטו לא נחרץ עודנה אך בלי תפונה ענש יענש, וכגמולו ישולם לו.


"חבצלת", שנה שלישית, מס' 11, 3 בינואר 1873, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ממערכות המלחמה – 3 במרץ 1904

דברי הימים

ממערכות המלחמה.

כח הצי תלוי במדה גדולה במספר מבואות הים בכמות-ההכנות למלחמה ובטיבן, ובערך מבואי הים, אשר יוכל להשען עליהם. כמו כן תופסת מקום חשוב מאד מערכת החופים האלה והמרחק אשר בין כל אחד ואחד, ובין הנמלים אשר לאויב ובין מקומות מפעלי-הקרב הכי כבירים. מלבד ההכרח להכין פחם רב ומכשירי המלחמה, מלאות האניות כעת מוכניות מרכבת מחלקים רבים ושונים, אשר בכל עת הן עלולות להזקק לתקון גדול. מלבד זה דורשות המכונות החדשות חדוש וחלוף מי-המעין המתוקים, המתקלקלים לרגלי מי הים המלוחים. לסוף, בקיעי-האניות, אשר אין מפלט מהם בשעת חירום והקלקולים היתרים לא לבד שקשה לתקנם מחוץ לנמל, כי לפעמים פשוט מסוכן הוא להשאר עמהם בים. והנה בנוגע למבואי-הים נמצא הצי היאפוני במצב יותר קל מצי רוסיא. לצי רוסיא רק שני נמלים – פורט-ארטור וּוולאדיוואַסטוק. ביניהם משתרע שטח גדול של אלף וארבעים פרסאות, ולמען הגיע מחוף אחד אל משנהו נחוץ לעבור דרך לשון-הים הקוריאית אשר יהמה תמיד אם גם לא תהיו בו אסכדרה יאפונית מאניות-המוקש הנסמכות על מבוא הים הטוב ומועיל מאד ומסוגר היטב – טאַקעסיקי על איי טוּסימאַ, הנמצאות באמצע לשון-הים וכמו כן על סימאָנאָמעקי ועל פֿוזן, אשר היו גם עד עת המלחמה כמעט ברשות היאפונים. באופן כזה יכולים חלקי הצי הרוסים הנמצאים בפורט-ארטור וּוולאדיוואסטוק להתחבר איש עם אחיו רק כאשר תשבר ותנפץ פלגת-האניות היאפונית, הלוקחת עמדה מרכזית.

וולאדיוואסטוק כשהוא לעצמו נוח ומועיל הרבה יותר מפוארט-ארטור. ראשית כל לו שני מוצאים, הרחוקים איש מרעהו מרחק חשוב, ועל כן נחוצים למצער כחות כפולים נגד אלו הנמצאים במבוא-הים, למען לכוד אותו. מלבד זה המוצאים האלה עמוקים ונוחים כל כך לשחות בהם, שאניה איזו שתהיה גדולה או קטנה יכולה להכנס ולצאת על נקלה בכל זמן. לסוף, נראים עתים לא רחוקות אצל וולאדיוואסטוק חזיונות ערפל חזקים העושים את מחסום החוף הזה למסוכן מאד ולעמוד הכן בים בשעת ערפל אצל החופים המלאים שרטונים ואבנים וגם ביחס הסכנה מצד התנפלות מוקשי המות.

מלבד כל אלה שליטים בוודאדיוואסטוק זה זמן כביר ועל כן הספיקה להם העת לערוך ולכונן אותה באופן טוב מפורט-ארטור. בוואלדיוואסטוק יש מקום-חזוק בדקי אניות (דוק) גדול ורחב ידים עד להביא בו אניות שריון אסכדרניות ואניות-מצפה עוטות-צנה גדולות, ובפורט-ארטור נפקד מקום תקון אניות כזה. מובן מאליו, כי בקיעי-אניות אחדים הנעשים תחת המים, גם של מוקשי-מות, הנמצאים עמוק הרבה תחת אופק המים, מהבקיעים והבדקים הנעשים ע"י כלי-המלחמה של האערטיללריא. הבקיאים האלה יכולים להרפא מהריסותם גם בלי בית התקון, אך הדבר הזה דורש הרבה יותר זמן מרובה. בשעת חירום כידוע תיקר העת פי שבע מהכסף, אשר עולה היא בשויה עליו גם בימי שלום.

מלבד שחסרה פורט-ארטור בית תקון לפרצי אניות גדולות, לו רק מוצא אחד, ועל כן נקל הוא עד מאד לסגור את חופו ואפשר להוציא את הדבר הזה לפעלות בכחות מצערים. אך המגרעת הכי גדולה של פורט-ארטור הוא הדבר הזה: להמוצא היחידי והצר, מלבד זה, עד מאד, אשר לפורט-ארטור, עומק כל כך קטן ובלתי חשוב, עד שהאניות הגדולות יכולות לבוא ולצאת בו רק בשעת גובה-המים. גאות-המים באה פעמים ביום, ובכל פעם רק במשך שעה או שעה וחצי נעשה עומק המים של התעלה מספיק, זאת אומרת התעלה מכשרת רק בהמשך שתים שלוש שעות במעת לעת. לרגלי הסבה הזאת לא רק בהמשך עשרים ואחת שעה במעל"ע לא תוכלנה האניות הגדולות לצאת ולבוא, כי אם גם כל פלגת-האניות, בכל מתכנתה לא תוכל לבוא או לצאת בבת אחת, ואנוסה היא לעשות את זאת בכמה פעמים. הדבר הזה שולל ראשונה עת רבה ובעיות השונה באותו מעמד אפר לבוא גם לידי סכנה, גם  חרף תמיכת המצודות שעל החוף.

מאליה תוָלד השאלה: מדוע זה אפוא לא תכונן פלגת-האניות הרוסית בוולאדיווסטאק, המחונן בתועליות ובכשרונות מעשה המלחמה הרבה יותר מפורט-ארטור?

ראשונה, וולאדיוואסטוק תקפא בקרח לירחים אחדים בשנה. אך הדבר הזה עודנו חצי-אסון, כי הנסיון הראה לדעת, כי גוזרי הקרח יכולים להחזיק במשך כל החרף את המסלה שבין מחוז-האניות ובין מלא-הים. דעת לנבון נקל כי קשה לחיות בקביעות על האניות וביחוד לשחות בים בהתגבר הקור ובעת סערת-שלג, אך הדבר הזה בלבדו עוד איננו מטיל אימה יתרה על יורדי-הים הרוסים.

בנוגע ליאפאן, שלטת היא בשלשת מבואי הים ממדרגה הראשונה: קורע, סאַסעבאָ ויאָקאָסוקאָ (אצל יואהאמא) ובמבואים אחדים ממדרגה השניה. אל בנין מחוזי-האניות שמו היאפונים את לבם זה כבר באופן בלתי מצוי ויוציאו להערכתם ולבניתם כסף תועפות. על כן יש להם מקומות אחדים לחזק בדק האניות, אשר יכולות לבוא בהם האניות היותר גדולות, שורה שלמה של משקעי-מים לצורך אניות-המוקש, בתי מלאכה מהודרים ומחסונים גדולים לפחמים וצרכי המלחמה. מלבד מקומות תקון לאניות המלחמה של הצבא יש גם מקומות, אשר בעליהם אנשים פרטיים המה. כל הדברים האלה נותנים ליאפאנים את היכולת לרפא את הריסותיהם בהקדם-זמן הרבה.

נקל אפוא להבין, כמה קשה הדבר על הרוסים להגן על ערי החוף, ואם עד היום הצליחו להגן, אך בגבורתם הגדולה הצליחו, כי הכח הרוסי העיקרי איננו על הים, אך על היבשה.


"הצפירה", שנה שלושים ואחת, מס' 42, 3 במרץ 1904, עמ' 1. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אחרית „פוטומקין“ – 1905

1280px-Knyaz'Potemkin-Tavricheskiy1905Constanta

"פוטיומקין" עוגנת בנמל קונסטנצה, יולי 1905

אחרית „פוטומקין“.

האניה התועה בלב ים נגשה בעלות השחר ביום 23 יוני לנמל פיאודוסיה, ואתה אנית-המוקשים נו' 267, ובאותות של הנפת דגלים רמזה לתושבי העיר, שיביאו לה מכולת ופחמים, ואם לא, תורה על העיר. תושבי העיר נבהלו מאד. תושבים אחדים הביאו צרכי אוכל להסירה, ששלחה האניה „פוטומקין“, בלוית אנית-מוקשים, אל חוף העיר. כשנודע הדבר לפקידי הצבא המקומיים אסרו על התושבים לתת דבר להאניה. אז נגשה הסירה אל האניות הפרטיות שעמדו בחוף, וחפצה לקחתן ולהביאן ל„פוטומקין“. גדודי הצבא שעמדו שם ירו על הסירה, וכפי הנשמע נהרגו שבעה מלחים וארבעה נפצעו ונתפשו. הסירה נמלטה. באותו היום נמלט אחד המלחים מהאניה והסגיר א"ע אל פקידי החוף. בעת עמדה האניה בנמל פיאודוסיה התראהה לפרקים הנפת דגל לבן ותכף הוסר הדגל ובמקומו בא אחר. מזה הבינו רבים, כי באניה שורר פירוד וחלוק-דעות. חלק מאנשי האניה רוצים להמסר אל הפקידים וחלק מתנגדים לזה.

„פוטומקין“ עמד בנמל פיאודוסיה עד השעה הראשונה אחר חצות ואחר הלכה לקונסטנצו.

תכף אחרי צאת האניה מפיאודוסיה באה האניה נגד מוקשים „סטרמיטילני“, שיצאה לרדוף אחר האניה המורדת.

ביום 25 יוני באה אנית-השריון „פוטומקין“ לקונסטנצו. האנשים הביאו את חפצם להסגיר א"ע לממשלת רומיניה אחרי שלא יכלו להשיג מכולת ופחמים בחופי רוסיה. אנשי האניה הובאו בסירות לאנאדאלקיאר והושמו לזמן מה באהלים, אחר יתפזרו בערים שונות ברומיניה וחופש גמור ינתן להם. הם רצו לבוא לרומיניה ולפוצץ תחלה את האניה, אך פקידי רומיניה התנגדו לחפצם זה: הם התמסרו אחרי שקבלו ערובה בטוחה, כי חופש ינתן להם. אנשי אנית-המוקשים לא חפצו להסגר לרומניה, באמרם,כי בחזקה נמשכו אחרי „פוטומקין“ נגד חפצם ורצונם ולכן בכרו לשוב לסבסטופול.

ביום 26 יוני באה לקונסטנצו האסכדרה הרוסית, שבה היו: שתי אניות שריון, אניה נגד מוקשים וארבע אניות מוקשים. אנית-השריון הרומינית „יליסבטט“ ענתה על ירית האסכדרה. אחר בקר מפקד הצי הרומני קוזלינסקי את האדמירל הרוסי, שהודיע כי בא לחפש את „פוטומקין“. קוזלינסקי באר להאדמירל, כי „פוטומקין“ נגש שתי פעמים לקונסטנצו, אך מפני המצב הבלתי ברור שנמצא בו הציעו לפניו פקידי רומניה שיתפרק, או שילך מרומיניה. בפעם האחרונה קבל „פוטומקין“ את הצעת רומיניה, האנשים ירדו אל החוף והאניה נשמרת ע"י פקידי רומיניה. קוזלינסקי הוסיף, כי קרל מלך רומיניה צוה למסור את האניה להוד הקיסר. השומרים הרומינים ירדו אל החוף והאניה תמסר להאדמירל הרוסי.

Leader_of_Potemkin_revolt

מנהיג המרד מטושנקו (שני משמאל) בנמל קונסטנצה

כפי שמודיעים העתונים הרוסים בשל ה„ברל. טאג.“ התכונן המרד ב„פוטומקין“ זמן רב. בסיבסטופול עבד עוד בימי פליוה „הועד הריבולוציוני של דרום רוסיה.“ חברי הועד הושמו אז במאסר ונשלחו לסיביר. בימי סויטיפולק-מירסקי התחדשה עבודת הועד. הדבר הגיע לידי כך, עד שאופיצרי הים הפיצו ספרים אסורים בין המלחים. המיניסטר שעל הים קבל הרצאות מפורטות על אדות זאת, אך הוא לא שם לב לזה. על „פוטומקין“ היו שני מנהלי מכונות וטכניק אחד, שנמצאו תחת השגחתה של הפוליציה. הם באו במו"מ תמידי עם הועד הריבולוציוני וחברי זה האחרוון היה באים בלילה אל האניה ובאו בדברים עם האנשים. בעת הקשר באודיסה נמצאו באניה חברי הועד הריבולוציוני. ב„גיאורגי“ ג"כ נמצאו חברי הועד ועוד באניה אחת, שלא עלה בידם להסיתה ולצרפה אל „פוטומקין“.

האניה „פוטומקין“ יצאה עתה לרוסיה.


"הזמן", שנה שלישית, מס' 137, 12 ביולי 1905, עמ' 2. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.


ראו גם: "שיחה עם אנשי „פוטומקין“ / 1905".

נמל אלכסנדריה – 1877

800px-Egyptian_and_Turkish_Fleet_at_Alexandria._(1841)_-_TIMEA

נמל אלכסנדריא, 1841. המקור: ויקישיתוף.

ידיעות העולם והטבע

אלכסנדריא של מצרים

(סוף מגליון 18)

לפני העיר פתוחים לרוחה שערי הנהרות. ושני חופים יביאו את האניות אל מקום מגמתן. הסוללה תפריד ביניהם, ותאחד את האי פהארוס העומד בכברת ארץ הלאה, עם היבשה; על מקום מגדל-עוז מגדל המאור אשר בנו בימי תלמי ואשר עתה התעתד לגלים ואבד זכרו, עומד עתה מגדל חדש כליל יופי, אשר יופיע נהרה לעושי מלאכה במים רבים, ולעוברי הים באניות. על החוף לפאת קדמה מזרחה, שם אניות ינוחו מעבודתן, יחזקו בדקיהן וירפאו שבריהן, או כי תבואנה במסה (tenir la quarantaine) ועל החוף אשר לפאת ימה, שם ישתקשקו וידגו לרוב אניות רבות ושונות אשר יכסו את כל פני המים; רכסי סלעי מגור אשר יתנשאו על פני החוף כחצי אגן הסהר, אשר הטבע ירה אבן פינתם, יסוכו בדלתים בעד גלי הים וישימו להם בריח ודלתים, המה יהיו למבטח עוז להאניות אשר תחסינה בצלם מרוח סועה וסער מתחולל, וגם מפחד אויב ישמרו את העיר, כי אך דרך קצרה תוביל בין הסלעים האלה עד היבשה, והאניה אשר תאחז דרכה בתוך התעלה הזאת תעבור לפני חצר המטרה אשר שם גדודי החיל נחתים עם מחי קבלם, והמצודה הטבעית הזאת אשר לא חלו בה ידי אדם, תוסיף עצמה להמבצרים הרבים והחזקים אשר בנה משנה המלך למבטח ומגן מפני עקת אויב, מלבד כל אלה סגורה העיר הזאת מבוא, כי חתחתים רבים בדרך העולה אל העיר, ואניה אשר מבלי דעת איך לפלס נתיב לה תבוא בתוך התעלה הזאת, עד מהרה תנופץ אל הסלעים אשר תחסום בעדה, ואשר כמוקשים ואבני נגף הושתו ליד מעגל, אשר על כן מטעם המלך והממשלה הושם לחק ומשפט, כי לכל אניה אשר תבוא העירה, סירת דוגה ואיש עתי יצאו לקראתה, אשר יובילוה בדרך הישר לבלי תתנגף על הרי נשף, ובעד זאת ישלם אדוני האניה משכורתו שלמה, לבעל סירת הדוגה כי בנפשו הוא, כי אם תאונה רעה להאניה אשר הפקדה על ידו, אז דמו בראש ועל במת מטבח יומת בעבור עשותו המזמתה.

כל החוף הומה מרב אדם, ישוקק כמשק גבים, כשלש מאות ציים אדירים מכל גויי הארץ אשר המסחר אבן פנתם, ישכנו על מפרצו, ולאנגליה וצרפת משפט הבכורה. הבית הראשון אשר חן חן יאמר לו הנוסע, הוא ארמון בית המלכות אשר למשנה המלך, העומד ביפה נוף על חבל הים, אולם לא ביפי תארו ימשך איתן מושבו אבירים בכחו, כי לא מראה לו כלארמנות מלכי אייראפא ונחמדהו, כי כבית  חרושת המעשה או כבית מעון הצבא כן מראהו, אך בגדלו ורום מעשהו יקח לב, כי גדול הוא ורחב ידים עד למאד, עדי כי יש שם מקום רחב לא מוצק לחביון עוז המון נשיו ופילגשיו אשר יאסף אל תוך הרמונו; על יד הארמון נשענים בתי המלאכה, אשר בעת הזאת כאשר תרועת מלחמה תעבור בארץ, ישמע שם כל היום וכל הלילה קול מקבות וקול גרזן קול פטיש והולם פעם, באשר שם יבנו ציים אדירים לפחת מצרים, לצאת גם הוא לקראת אויב כי תקראנה מלחמה, ועל יד הבתים האלה ישתרע הפרדס או אוצר העצים.

מבעד וממעל להבנינים האלה יופיעו מגדלים רבים ועצומים למבנה האניות, ושם יתראו כפעם בפעם עצמות תנין הים הזה, אנית המלחמה אשר עוד לא עלה עליה בשר ולא קרם עליה עורה מלמעלה, או גוית אניה אשר שתותיה מדכאים, אשר ירפו שבריה ישימו לה חתול ותחבשת להשיבה לאיתנה. מעבר לבתי האור, מלאים תשואות בתי המסכנות, אשר שם יאצרו ויחסנו כל הסחורות הבאות באניות סוחר רצוא ושוב; מעבר מזה בנוים בתי המסכנות, אשר בעד מחיר מצער ינוחו שם בשלום על משכבותם, כל הסחורות הבאות מכל ארצות תבל, ומעבר השני בנוים לתלפיות בתים רבים ועצומים תחתיים שניים ושלישים, אשר שמה יובאו הסחורות הבאות מנבכי ארץ מצרים, ויתעתדו ללכת כמוצא גולה ולעבור ארחות ימים רחוקים; כל המקום ההוא הומה מרוב אדם והמון לאומים; שם אלפי תופשי משוט, מלחים, חובלים ונושאי סבל ידיהם מלאות עבודה לטעון ולפרוק את הסחורות הרבות ולהביא כל עבודת משא אל מחוז חפצה, לקול פרש ורכב והמון גלגלים אשר כרעם בגלגל ירעימו בקול גאונם בכל חוצות אלכסנדריא, תרעישנה אזנים; קולות אדירים, לאלפים ולרבבות יום ולילה לא ישבותו, קול פטיש ומקבות בבתי המלאכות, קול מחצצים במגרות, קול שאון המכונות, קול האניות אשר במעי הדגה (דאָק) יעמדו לבקש מזור ותרופה; כחלילים יהמו, קול משחק חרבות וקול צלצלי שמע, קול תפים וכלי שיר, אשר ישמיעו הוד קולם לאנשי הצבא אשר ילמדו אצבעותיהם לקרב; זעקת המלחים והחובלים אשר יהמו בעיר, קול אדם רב אשר ירוץ איש לבצעו מקצהו, קול רעם כלי תותח אשר מעל גבעת המצפה יענו ויקראו לשלום להאניות הבאות בים, לרבבות קולי קולות האלה יעמוד האדם משמים ומשתאה, ובעיניו יפלא איזה דרך עבר רוח החיה להחיות את העיר הזאת אשר במתים נחשבה זה רבות בשנים, ולהקימה מנקרת בור קברה לראות חיי בתענוגים? אולם גם בזה ישגה ברואה ויוציא משפט מעוקל, כי אף אמנם חזות הכל תראינה עינינו בעיר הזאת, אשר מחמד עלי הפשיט בגדי אלמנותה וילבישה רקמה, אם כי גם בתוך העיר פנימה, כל חיתו גוי ואדם יחד, ברואים שונים ומשונים מכל קצות הארץ יהמו וישוקו, שם בירדונאים ששזפתם השמש וחשך משחור תארם, ועיניהם מורות זיקים וחוצבות להבות אש, פֿעללאססים בשלל צבעי רקמתם ומצנפותיהם האדומות, טורקים רמי עינים עם מכסה עורות השער אשר יכס עליהם מלמעלה, אביססינים שחורים וחשופי שת עם קווצות תלתליהם הארוכות; כושים מארץ שנער וקארדאפֿאן; נשים ערומות אשר בגד פשתן דק הוא שמלתן לעורן ופניהן חמוש בטמוון; גדודי חיל הכושים לבושי מכלול תכלת וארגמן, וחיל הים ההולכים יחפים עד המפשעה, ערבים רוכבים על סוסים דוהרים, פרשי אייראפא אשר בני כוש ומצרים ירוצו לפניהם, שואבי מים כתף עירים ועל דבשת גמלים. אם אמנם פי מחמד עלי הוא יצרם ורוחו הוא קבצם, בכל זאת לא הצליח בידו להעלות את עם מצרים משפל המדרגה אשר ירדה שמה בימי עניה ומרודיה, כאשר ידיו לא עשו תושיה לשום את אלכסנדריא לעיר אשר כבוד יאמר לה, או לבער מקרבה את המון בני האספסוף, אשר השאיר להם הזמן ירושת פלטה מהמכות אשר חלה ה' בארץ מצרים ומכל תחלואיה, ואשר שחין פורח אבעבועות יכס עליהם בצלמות, לגועל נפש כל רואה בם אם בעל נפש הוא.

[…]

אברהם אבא ראקאווסקי


"הצפירה", שנה רביעית, מס' 19, 23 במאי 1877, עמ' 5. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ממערכות המלחמה בדנובה – 23 במאי 1877

800px-1877_-_On_the_Danube_near_Braila

נהר הדנובה, לא הרחק מבראילה. המקור: ויקישיתוף

(ממערכות המלחמה). על שדה הקרב לא נעשו חדשות נכבדות גם בשבוע העבר. מחשבי קצין יאמרו כי בעוד ימים אחדים תחל המלחמה על חוף הדאנוי, במצאם יסוד נאמן לנבואתם בימים עברו, כי גם בשנת 1828 עברו הרוססים מן הפרוט עד הדאנוי בחדש ימים. לפי שעה הנה כל מעשי המלחמה הוא רק בין המבצרים העומדים על חוף הדאנוי מזה ומזה, כי לפעמים פותחים כלי התותח את פיהם משני הצדדים לירות באש וזיקי מות. לפי הנשמע כבר עברו גדודים אחדים מחיל רוסיא את נהר דאנוי; אבל רוב החיל עודנו עומד מעבר הנהר, כי לא נקל הוא בימים האלה, אשר מי הנהר גאו מאד, לכונן גשרים על נהר רחב ידים כהדאנוי, ולהעביר בהם מאות אלפים איש וכלי נשקיהם וצידם וכל הכבודה אשר ברגליהם. אניות המלחמה אשר להטורקים עומדים על הנהר, אמנם לאשר חזקו הרוססים ויבצרו את ערי החוף, על כן לא תעשינה אניות הטורקים תושיה. קוראינו כבר יודעים, כי כאשר הקריבו אניות אחדות עד החוף לירות על מבצרי הרוסים אצל בראילא, באו כדורים גדולים מכלי התותח אשר להרוססים ויגעו באחת האניות ויפוצצוה לרסיסים. ע"ד המקרה הזה כותבים מיום 12 מאי כדברים האלה: „שלשת אניות תוגרמיות אשר על אחת מזרועות הנהר דאנוי, עזבו כפעם בפעם את מקומן ותשוטנה במורד הנהר עד געטשעט, לירות בכדורי אש על סוללות הרוססים בראילא. אתמול בשעה הרביעית בלילה באו האניות עוד הפעם, והגדולה, בהן, המצופה ברזל מסביב ועליה תשעה כלי תותח ושתי מאות איש, עברה לאט עד געטשעט. הסוללות אשר להרוססים החלו חיש מהר לירות עליה, והאניה לא ענתה להם באש. אחרי אשר ירו הרוססים פעמים אחדות מכלי המשחית הגדולים אשר להם, נראה פתאום על המים עשן כבד עולה מן האניה, ואחרי כן נראו גם להבות אשר פורצות מקרבה. אחרי ארבעים רגעים נשמע קול רעם ורעש נורא מאד, כקול הרעם בגלגל, עד כי נשמע קול הרעש עד גאלאץ. זמן כביר עלה עוד עשן נורא מאד מלב הנהר, ואחרי כן כאשר נתפזר העשן, לא ראו עוד מן האניה, כי אם דגלה אשר עמד מעל המים, ושבריה צפים על פני המים. כל האנשים אשר היו על האניה, מלבד שני אנשים, אשר מצאום האכרים אחרי כן על החוף, טבעו בנהר. בערב יום ההוא עברו הקאזעאעקין מעיר בראילא ויאספו אליהם את דגל האניה ואת שני הנפצעים אשר מצאום על חוף הנהר.


"הצפירה", שנה רביעית, מס' 19, 23 במאי 1877, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.