חודש: מרץ 2017

החוטפים – 1898

"נחותי ימא קוראים להם קאַפער (והוא הוא אשר יאָמר בשפה יהודית-מדוברת חאַפער), לאמר: חוטפי האניות, התקיפים, בעלי הזרוע, הלסטים שבים – כל אלה היו מחלה מהלכת במשך מאות בשנים. כמעט לא יאָמן כי יסֻפר. שודדי-הים לא היו חשובים כלסטים מזוין אך כעין מנהג וכמעשים בכל יום. גם בעת שלום קרו לפנים מקרים רבים, כי מלאו הממשלות ידי בעלי האניות להתנפל על האניות אשר לממשלות אחרות, וכל בעל אניה כזאת קבל כתב-רשיון מאת ממשלתו – קאפערבריעף – לגזור ולחטוף ולחמוס ולהוליך את אנשי האניות שבי ולקחת לו חלק מן השלל. בעלי האניות האלה לא עבדו את עבודת הצבא ובין פקידי הים לא נחשבו. הם היו רבי חובלים, סַפָנים פרטיים, איש אל בצעו פונה, מוליכי משא ומובילי אנשים, וכאשר פרצה מלחמה היו לוקחים הרמנא ורשות מאת ממשלותיהם לעטות אל השלל ולצוד ציד. הם נחשבו מאז לבעלי אניות שלא מן המחנה, לרבי חובלים שחצים שודדים וחצים עוזרים לממשלותיהם, והמשטר הזה עמד על כנו במשך כל ימי הבינים ובמשך דורות רבים בעת החדשה, עד שקמו הממשלות ויעשו חוזה בפאריז בשנת 1856 ויכָּתב ויחָתם שם ספר-ברית אשר בו נאמר במפורש, כי אין הצדקה לממשלות לשלוח חוטפים כאלה. מלחמה כי תפרוץ בים, ושלחה כל ממשלה את אניות הצבא אשר לה, אניות חמושות עם אנשי חיל כחק וכדת, אך לא לאניות פרטיות להתערב במלחמה, ולא לסַפָּנים פרטיים לארוב כחתף ולהתנפל על אניות האויב. כן גם תקנו, כי אניותיהן של שתי ממשלות נלחמות זו בזו רשאות להתנפל אך זו על זו, ולא על אניות אשר נֵס ממשלה אחרת על גבן. אניות ממשלות אחרות רשאות הן להוביל גם סחורתה של אחת הממשלות הנלחמות, ואין רשות לאויבתה להתנפל עליה, כי נס ממשלה אחרת אשר על האניה הוא לא לסתרה וכל מה שהאניה נושאת, ולוא גם יהי משאה סחורת הממלכה הנלחמת – אין לנגוע בה. ועוד תקנו, כי אניה צוררת, אם נושאת היא סחורה של ממלכה שלישית, והיא נופלת ביד האויב, יש הרשות לאויב לשלול את שללה, אך לא את הסחורה אשר בעד המלכות האחרת. ולפי זה, הנה, למשל, במקרה אשר לפנינו, לוא היו אמריקא וספרד מושבעות ועומדות לשמור את אפני הברית הפאריזית, אזי לא היתה להן הרשות לשלוח אניות-חוטפות שלא מן המנין, לא היתה להן הרשות להתנפל על אניה צרפתית או אנגלית או אשכנזית וכו', רק אנית צבא אמריקאנית היתה רשאית לתפוש אנית צבא או אנית סוחר ספרדית, וכן גם להפך, ולא אניה אשר דגל ממלכה אחרת מרחף עליה, וכן גם לוא נתפשה אניה אמריקאנית ביד הספרדים, או להפך, ונמצאה באניה ההיא סחורה שהיא קנין עם אחר, אזי היו התופשים מחויבים להשיב את הסחורה לבעליה. כן מדת הדין נותנת עפ"י ספר הברית הפאריזי משנת 1856, אבל דא עקא, כי אמריקא ספרד לא חתמו ידן על ספר הברית ההוא, ואם כן פטורות הן מכל המצוות והאיסורים והלאוין והעונשים, והרצועה הותרה להן, ולכן הרגיזה השמועה ע"ד המלחמה לבות עמים רבים, באמרם: עתה יהיה המסחר לשממה ולאבדון, כי להט החרב המתהפכת יפיל אימה על הסוחרים ועל רבי החובלים בהיות הדרכים בחזקת סכנה, אין יוצא ואין בא, ואמנם כבר ראינו כי אמות הספים אשר עליהן נשענים בתי הבירזא רגזו, ושער השטרות ירד מטה, ומחיר התבואות עלה מעלה מעלה.

עתה הרגיעו הספרדים מעט קט את לב העמים, בהודיעם, כי גם אם לא קימו עליהם את חובות ספר הברית הפאריזי, הם מקבלים עליהם את קצות החובות האלה עתה ברצונם הטוב. הם לא נטו שכמם לסבול את עול החובה לבלתי שלוח חוטפים, ולהפך, אומרים הם בדברים ברורים, כי אניות רבות שהיו שטות בים לשם מסחר ומשא ומתן הסתפחו עתה על אניות הצבא לעזור להן, ולכל בעל-אניה כזאת יהיה כתב-תעודה כי מלאה ממשלתו את  ידו לעזור לה, ואם כן לא בטלו החוטפים, אך בדבר יתר התנאים קימה עליה ספרד לבלתי נגוע אל האניות אשר נס ממשלה אחרת עליהן, וגם לא לשלול סחורתה של מלכות אחרת אם תמָצא באניה אמריקאנית, ויוצאת מן הכלל הזה – וכן הוא גם עפ"י החקים משנת 1856 – סחורה שהיא לצרך המלחמה. ההחלטה הזאת יצאה גם מאת אמריקא, ואמנם השקיטה מעט את סערת רוח הסוחרים, אבל הסערה לא קמה לדממה. הכל יודעים מה הם חקים בעת מלחמה גם ביבשה, ומה גם בים. מי ידון עם רבי החובלים ומי יבדוק את תעודות הרשיון, ומה גם אחרי אשר כל ההחלטה הזאת היא נדבה ורשות ולא חובה! אין לך דבר מדכא את המסחר כהפחד, ואותו לא יפיגו הדברים הטובים שנמנו וגמרו המחוקקים במדריד ובוואשינגטון."

נ"ס. [נחום סוקולוב]


"הצפירה", מס' 87, 2 במאי 1898, עמ' 499. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

אנית מפץ השטה מתחת למים – 1897

USS_Plunger;0800206

הצוללת "פלאנג'ר" (USS Plunger)

אמריקה מפליאה תמיד את כל העולם בהמצאותיה הנפלאות. זה עתה מודיעים משם כי בראשית ימי החדש יוני נעשו נסיונות באנית-מפץ (Torpedo) חדשה השטה מתחת למים. הנסיונות עלו יפה. ובכן התעשרו תחבולות המלחמה בתחבולה נוראה ומסוכנת מאד, כי אנית-מפץ זו תוכל לעשות שמות איומות במלחמת הים, בעשותה דרכה מתחת למים מבלי אשר יוכלו האניות להשמר ממנה. ארך האניה הזאת נ"ה רגל, ודמות לה כדמות לויתן (וואַלפֿיש). על גב „החיה הרעה“ הזאת הוקם מגדל קטן, כתבנית קנה צופים, ודרך הקנה הצר הזה יבאו אל תוך האניה. בתוך האניה יש רק שתי מחלקות: המחלקה למכונות, וחדר צר אשר בו יוכל רק איש אחד (זה פקיד האניה) לעמוד שחוח. פרטי בנין האניה הזאת וכל מכניזמה נפלאים ומחוכמים מאד, ואע"פ שהאיש היושב בה מתחת למים לא יוכל לראות למרחוק בעד לוחות הזכוכית אשר במגדל, בכ"ז תלך האניה לבטח דרכה, בדרך ישרה, ואפשר לאיש להרימה ממעל למים (למען כוון את הרוחות) ולהשקיעה מתחת למים ככל חפצו. ואולם גם בהרומה ממעל למים לא יראה ממנה בלתי אם קצה המגדל, באופן ש„האויב“ לא יוכל לדעת את הסכנה הקרובה.


"המליץ", שנה שלושים ושבע, מס' 142, 26 ביוני 1897, עמ' 5-4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

שודדי הים בלאבראדאָר – 1878

*) ממכה"ע „הקול“.

בברעטאניה הצרפתית, בימי הרעסטאוראציאן, נמצאה חברת שודדים, אשר בעת סופה היתה מראה אותות שוא להאניות השטות אז על פני המים, האניות אשר חתרו אל מקום האותות באו על סלעים וצורי מכשול הנמצאים תחת המים במקום ההוא וכרגע נשברו לרסיסים, והרשעים ההם בזזו את גופות האומללים הנשלכים על החוף, וגם המיתו את הנפצעים אשר עוד נשמה באפם. ע"י האמצעים הענערגיים אשר לקחה ממשלת צרפת, וביותר, בעזר, יושבי המקומות ההם, נלכדו הפושעים בפח טמנו להם, ותשקוט הארץ.

בגד כזה נגלה זה לא כביר בקאנאדא האנגלית, לא האמינו כמעט כל יושבי הארץ, כי בדורנו בארץ  נאורה כקאנאדא תמצא קן לה רשעה כזאת, אך פאקטים אמיתים הוכיחו כי אמת נכון הדבר הזה.

ביום 26 אויגוסט יצאה מנמל ניוא-יארק אניה נארוועגית בעלת שלשה תורנים הלוכדת תניני-המים (וואללפיש) "אלי-סעל" שמה. היא ירדה לסחור אל הים הגרענלאנדי.

אחרי אשר עברה בשלום את לשון הים, המפריד בין ארץ החדשה ולאבראדעאר, באה "אלי-סעל" אל תוך ים הצפוני; ברגע ההוא נולד רוח חזק, אשר ביום 13 סעפטעמבער נתהפך לסער מתחולל. רב החובל היה הקאפיטאן אדאנטא, המכיר בטוב את הים ההוא. הוא התאמץ בכל עוז, להרחיק את האניה מכיף טשארלז, אשר סביבו מלאה קרקע הים אבני נגף וסלעים המסוכנים מאד להאניה בעת סער. הסער נתחזק לרגעים, התורנים נשברו והאניה נשאה על כנפי הרוח אל הכיף טשארלז.

על הכיף הזה נקבצו אנשים ונשים, מלובשים בבגדי דיגים ועששיות בידיהם. הם שודדי הים, אשר מטרתם היתה, למהר אבדן האניה. באור העששיות חפצו להוליך שולל את רב החובל, אשר בחפצו להתקרב אל האור, תפגוש אניתו בהסלע הקרוב אל החוף ותשבר, והרוח ישא את המתים על החוף.

אולי, קרה כן, לו יכלו אנשי האניה להטות אותה כחפצם. אך גם זולת זאת נשא אותה הרוח אל הסלע ההוא. עברו רגעים אחדים והאניה נתפוצצה לרסיסים.

הראשון הנשלך על החוף היה המלח פעבריס, האחד הנותר חי מכל אנשי האניה. כעורבי נחל התנפלו השודדים עליו ויחלו להפשיט את בגדיו, אך פעבריס בהרגישו כי צרפנים ישרטו בבשרו התעורר מהתעלפותו ויצעק. חיל ורעדה אחזה את השודדים אשר חשבו אותו למ, ויברחו ממנו. אך בהתבוננם כי המת איננו יכול לצעוק, ורק חי הוא האיש, שלפו שכניהם ויקרבו אל האומלל להכותו נפש. פעבריס התנשא ויקם על רגליו, ואחרי הוציאו מחיקו קנה רובה אשר לאשרו נמצא אתו, הכין א"ע למלחמה. כראות השודדים זאת נשארו על מקומם.

– הניחוהו, אמר לפי הנראה, ראש האגודה. – ואתה, הוסיף לדבר, בשומו אל פעבריס פניו, – אל תירא, אנחנו לא נגע בך לרעה, רק גש הלאה ולא תפריענו ממעשנו.

מובן, כי דרך אחרת לא היתה לפני פעבריס, כי אם להתרצות לדבריו; ההיתה לאל ידו להתנגד לעשרים איש? ובכן עלה על ראש גבעה ויבט על מעשי השודדים. המתים נשלכו איש אחר רעהו על החוף והשודדים הפשיטו את בגדיהם מעליהם, וכאור בקר צברו את הגופות הערומים לרגלי הסלע.

כשעה עברה אחר עלות השמש, והשודדים אחרי אשר מלאו את סליהם שלל רב, חפצו לנסוע הביתה, והנה בא הצופה ויאמה כי מרחוק נראו לו אנשי חיל באים. החוק בלאברדאר כי העושק את הגופות הנשלכים, ע"י שבירת האניה על שפת הים, אחת דתו להתלות על עץ. למען הנצל ממוקשי מות היו צריכים השודדים להתראות בעיני אנשי הצבא כישרי דרך. חיש שטחו להדגים, אשר היו מוכנים אצלם לדבר הזה, שטוח על פני הסלים המלאים בזה, למען יחשבום אנשי הצבא לדיגים השבים מהציד. את הסלים עמסו על סוסיהם רעי המראה, אשר נהגום הנשים. גם את פעבריס הרכיבו על סוס וישימו לדרך פעמיהם.

את פעבריס הלבישו שמלה וכובע לפי טעם יושבי המקום ההוא, למען לא יבדל במאומה מההולכים אתו. על יד סוס פעבריס הלך ראש האגודה.

– שמע, אמר לפעבריס – אם חפץ בחיים אתה תשמור פתחי פיך. בדבריך תוכל להמית את כל הקהל הזה, רק דע כי ברגע ההוא, אשר תפשוק שפתיך, אתקע את המאכלת הזאת בצדך. –

פעבריס החריש ולא ענה דבר.

בעת אשר המחנה הכינה א"ע לרדת מההר אשר עלתה עלחיו פגשה בהעסקאדראן מגדוד דראגונים השביעי מקאנאדא.

– עמדו! קרא שר העסקאדראן. מי אתם? מאין תבואו?

– דיגים נחנו; עתה הוציאו עבדיך את המכמורת אשר פרשנו אתמול על פני המים, ענה בלב שקט ראש האגודה. – אולי ידרש לכם דגים; ה' הקרה לפנינו ציד טוב מאד.

– לא, לא נבקש מידכם מאומה. אולי תובילו סחורה-אסורה (קאנטערבאנד)? שאל האפיצער.

– חלילה לנו! בדברים כאלה לא נתעסק. וגם אתה בעצמך הלא ידעת כי אל החוף הזה לא תקרב מדעתה שום אניה; רק בעת סופה תתקע אניה הנה, וגם אז רק נשברה.

– אם כן איפוא, לכו לדרככם, חרץ משפטו האפיצער.

ברגע ההוא, אשר השודדים עברו לפני אנשי הצבא, הכה פעבריס בחזקה את סוסו והסוס קפץ לצד אנשי החיל.

– הצילוני מידי השודדים האלה! קרא פעבריס. – הם שבים מעושק. –

– שד משחת! צעק בחמתו ראש השודדים, בראותו, כי לא הועילה להמלח משמרתו. – מהרו לברוח אחי! קרא בקפצו על סוס נושא סבל.

הנשאים חפצו לעשות גם הם כמעשי אדונם, אך סוסיהם הרעבים, אשר לבד  הרוכבים, נשאו גם משא על שכמם, לא עצרו כח לרוץ ארח למען מלט את בעליהם מרעה. לעמוד על נפשם, זאת לא עלתה גם על דעתם: מה יכלו עשות השודדים עם שכיניהם נגד אנשי החיל המזוינים בכל מיני כלי נשק. לא נותרה להם עצה אחרת, כי אם לעזוב את כל הכבודה ולברוח ברגליהם. השודדים עשו כן. אך גם אנשי הצבא לא חבקו ידיהם. הם רדפו אחרי הנמלטים ויתפשו רובם.

הנשים התחננו כי ישלחון לחפשי, באשר רק בעל כרחן הלכו אחרי בעליהן, אך דמעותיהן לא פעלו מאומה על לב שר העסקאדראן, הוא ענה כי לבד המשפט, אין רשות לשום אדם לשאת פניהן לדבר הזה, אנשי הצבא הובילו את השבויים אל בית האסורים הקרוב, במהרה נשפטו, את ראשי האגודה תלו; ומשפט הנותרים, במספר הזה יתחשבו גם הנשים, נחרץ לעבוד עבודת פרך.

יהודה ליב צירלסאהן.


"חבצלת", שנה תשיעית, מס' 11, 27 בדצמבר 1878, עמ' 84-82. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ענינים מפליאים: צידת הספוגים – 1865

Sponge_fishers_-_1844

 ציידי ספוגים, 1844. המקור: ויקישיתוף

"הספוג גדל במים וחכמי הטבע מחולקים בזה אם למנותו בין הצמחים הגדלים במים או למיני החיים הגרועים, וע"כ יחשבום בין הממוצעים בין הצמח והחיה. כי אף שאין בהם רוח חיים ועומדים במקום אחד וצמחים כנטועים, בכל זאת יש כהרכבתם הכעמית התקרבות יותר לבעלי חיים. יש ויש מיני ספוג רבים ושונים, אך ביותר נודעים בתבל אלה אשר בהם ישתמשו בני האדם לכבס בשרם ולמלאכות רבות, וגם לרפואות.

בים האדריאטי נודעו מינים שונים בשם שפאָגניא אדריאטיקה ושפאָגניא כוארנגערענזיס, אשר יצודו דייגי דאלמאציען מקצה פֿיומע (Fiume) בקראָאציען עד חוף אלבאניען. למינים האלה יתרון על אחרים, באשר נקל לכבותם מחלאתם לנקותם מן חתולתם השחורה. הספוג הדלמטיני נמצא בכוארנערא (Quarnera) בין אוסטריען ודאלמאציען, עד איי יאניען, בעומק המים מן 2 עד 20 חבלים (פֿאַדען, סאזשיען). הספוג יאהב יותר את האיים הקטנים מחופים נגדרים.

ביחוד יעסקו בצידת הספוגים הזכרים יושבי האי הקטן קראפאנאָ על יד העיר סעבעניקאָ. שנים שנים יצאו בימי האביב בסירות דוגה חזקו לצוד ציד הספוגים הכבד מאד. האחד מהם יחזיק משוט להניע את הדוגית לאט לאט, והשני יעמוד רק ברגלו האחת בספינה והשנית ינוע ברוח להחזיק כמעוז שווי משקל גיוו הכפוף על שפת הדוגה אל פני המים, ובעינים חדות וחודרות אשר יקרב ככל האפשר אל המים, יביט אל תוכם עד קרקע הים. אם ינוע רוח קל את המים, אז ישפכו עליו מעט שמן לו להשיב מטהרו. הדיגי יחזיק בידו קלשון ארבעת השינים עם נצב ארוך וכאשר יראה את הספוג נוכח עיניו בצמצום, אזי יקטפהו בקלשון אשר בידו. אם יקצר הקלשון האחד להגיע עד הספוג, אז יפשוט את ידו מאחוריו ויקח לו שני, ובמהירות נפלאה יחברהו אל הראשון. תיכף אחר קיפתם ימעכום וישחטום.

צידת הספוגים בדלמציען יביא לשנה עד עשרת אלפים זהו' אוסטריא. חכמי הטבע חקרו ומצאו כי נקל לטעת הספוג ולהרבותו במקומות אחרים, וע"כ החליטה לשכת המסחר בטריעסט לנסות באביב הבא לזרוע ספוגים בחופי דלמציען.

הספוגים היותר טובים באים מחופי אמעריקא."

ארז


"המליץ", שנה חמישית, מס' 5, 9 בפברואר 1865, עמ' 8. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית

אנית קיטור הגדולה מכל הנודעות עד כה – 1857

Great_Eastern-Stapellauf

"גרייט איסטרן". המקור: ויקישיתוף

"בריטניא. לונדון. אנית-קטור הגדולה מכל הנודעות עד כה על פני תבל, היא הנקראת בשם הבריטני The Great Eastern, "המזרחי הגדול" או "הלויתן" (עי' גליון 48 עמ' 101 בתרגומו של החכם הררצ"ה פיל פאיוסק) תקבץ לתוכה 500 נוסעים בקינים הראשונים (ערשטא קלאססע) 1800 בשניים (צווייטע קלאססע), 100 בשלישים, חוץ מעשרת אלפים אנשי חיל עם חובלים ומלחים. צִלְצלת כְנָפַים זאת תכיל בקרבה משא משקל 2000 טון (המה 440,000 אלף ככר) ותוכל להצטיד עם 10000 טון גחלים. ממכוניתיה (מאשינערייען) ילמדנו החכם דינגלערס (דינגלערס פוליטעכנישער זורנאל) לאמור: המכונות אל אופני-המשוט הוכנו באופן זה, כי יוכלו לפעול כולמו יחד בפעם אחת או גם אחד אחד נפרדים לפי צורך המשא ולפי חפץ רב החובל למהר או לאחר הליכתו. להעשרה יורות (קעסעל) אשר להמכונות נעשו חמשה ארובות-עשן. וכל אחת מהיורות תוכל להבדל מרעותה ע'י סֶכֶר (אבשפערונג) ולהחם לבדה. לכל אחת מהיורות האלה – הנמצאות באמצע האניה – עשרה תנורים, ולפי זה מאה תנורים או כבשונים להנה. עומק האניה במים יהיה עם כובד משאה שלשים רגל-בריטניות ובלעדו עשרים. מכסָה הוא שטוח (פלאך) חוץ ממקום הביאה להקינים (קאיוטען) ובשערי מקומות הנדרשים כאלה. הנוסעים יוכלו לטייל על המכסה הזה מהלך רבע פרסה בריטנית. לפי דברי החכם ברונעל תהיה מהירות הליכתה חמשה עשר קנאטען בשעה לכל מצב הרוח אם יהיה סוער או שוקט. עד כה (זה נכתב לפני איזה ירחים) בלע לויתן זה בתוכו 7000 טון, הוא 140000 ככר, ברזל. הכסף המתוכן מיד בעליה לצרכה עד כה הוא 1200000 ליטרא שטערלינג, אבל עוד עומד הכן מהחברה בשם "אנית-קטור-המזרחי" עד 2000000 ליטרא שטערלינג. כפי מבשרי חדשות היתר חדשים עלו המסות וההכנות להוריד את הלויתן על פני המים עד 70000 אלף, ועוד לא עזב רבצו."


"המגיד", שנה ראשונה, מס' 53, 23 בדצמבר 1857, עמ' 209. באתר עיתונות יהודית היסטורית.

ציד הפנינים על האי ציילאָן – 1862

Perlenfischerei

ציד פנינים בציילון. המקור: ויקישיתוף

*)  מספר מסעי פערציוואל.

אין חזיון נחמד ונעים לעיני בן אייראפא כמראה חוף לשון הים אשר אצל קאנדאטחי בימי ציד הפנינים (פערלענ-פישערייא), הככר השמם והעיף הלזה, ששם דומיה שוררת בכל ימי שנה, לפתע פתאום יהפך והיה לגיא חזיון מלא תשואות והמולה גדולה, המוני אנשים רבים לאין מספר, משונים בצבע עור פניהם, בעלי אמונות שונות, וילידי ארצות שונות, נחפזים רצים הנה והנה, הסכות והאהלים הרבים הנטועים למלוא ארך החוף, סירות הדוגה הרבות העומסות אוצרות וסגולות, השבות לעת הצהרים מסלעי הפנינים (פערלענבאנקא), שאון הקול „הידד“ אשר ישמע מפי בעליהן, בראותם את סירות הדוגה קרובות אל החוף, כל אלה חברו יחד לחזיון פלא, הפועל בחזקת ידו על נפש הרואה. בהגיע תור ציד הפנינים, אז יבדקו בראשונה את הסלעים בים אשר שם מקום קליפות הפנינים (פערלענמושעל) לדעת את כמותם, ואת מעמדם, אם כבר הבשילו את קצירם, וכאשר יודע להממשלה כל הפרטים האלה, אז תמכור את הרשיון לאנשים המרבים במחירו, ימי ציד הפנינים ימשכו מחדש פעברואר עד חדש אפריל, אך ההפסקות והמעצורים הרבים ימעיטו את ימי הציד עד שלשים יום, ההפסקות הגדולות הנה ימי החגים והמועדים הרבים אשר יחוגו הצוללים בים בני אמונות וכתות שונות.

ביום הראשון יאספו הצוללים בסירות דוגה על לשון הים, בשעה העשירית בערב, ירה יירה מכלי התותח הרחק מן החוף, קול הרעם הזה קול מבשר הוא לצוללים, כי ימהרו יחישו לרדת הים בסירותיהם. כעלות השחר יגיעו על סלעי הפנינים הרחוקים דרך עשרים פרסאות אנגליות מן החוף, ומן עלות השמש עד הצהרים יעלו את קליפות הפנינים מקרקע הים, אז ישובו יעופו על כנפי רוח ים, באניותיהם אל החוף. כבואם ימהרו בעליהם להוציא את אוצרותיהם מן האניות, הרק יריקון למען תוכלנה לשוב הימה טרם בוא השמש. ואם גם יחסר שללם ביום אחד, בכל זאת אור פני בעליהם לא יפילו, כי הברא מינים או הקוסמים הנמצאים אתם, ואשר בהם בטח לב אנשי הציד האלה מבטח עז, גם למרות איני הנסיון אשר יכזבם על פניהם כפעם בפעם, הקוסמים האלה הם בחלקות ישיתו למו, ויתנו עז לתקות אנוש השואף להרבות הון, ונקל למו להבטיחם על שלל יתר מאד ביום מחר.

כל סירת דוגה כזאת תכיל בקרבה עשרים אנשים מלבד האלוף אשר לראשם (קאפיטאן) חצים הם מלחים ותופשי משוט, ועוזרים להצוללים לעלות מן המים, וחצים הם היורדים מצולה להעלות את הפנינים, חמשה, חמשה, ירדו חליפות,  אלה עולים ואלה יורדים תחתיהם, למען תת רוח לכל איש ואיש, להחליף כח בין צלילה, אחת לחברתה, ולהגדיל ולהאדיר את מהירות רדתם הימה יקחו הצוללים אבנים גדולות הנמצאות על כל אחת מהאניות במספר חמשה, האבנים האלה הם ממין סלע אדמדם בתבנית פיראמידית, ובקציהן האחד נמצא  נקב גדול, אשר בו יתנו חבל ארוך, וכל אחד מהצוללים בהיותו נכון לדלג הימה, יחזיק באצבעות רגלו הימנית את החבל הקשור באחת האבנים האלה, וברגלו השמאלית יאחז בשק הארוג במעשה הרשת, (כי ההודיים יוכלו לשרת באצבעות רגליהם כאשר ישרתו האיירופיים באצבעות ידיהם) ואחרי תפשו בידו הימנית בחבל אחר הקשור אל האניה,  ואחרי סתמו בידו השמאלית את נחירי אפיו יקפוץ אל המים, שמה ישים את השק על צוארו, ובמהירות עז יקבוץ אל תוכו את קליפות הפנינים כאשר תשיג ידו לאסוף בזמן הקצר אשר יוכל להתמהמה במצולות ים, משך הזמן הזה על פי הרוב הוא בערך שני רגעים, אח"כ ישוב אל מצבו כבתחלה, ובמשכו בחבל יתן אות אל רעיו אשר באניה, והמה ימהרו ימשכוהו אל על, בחבל אשר הוא מחזיק בימינו, ואז תשאר האבן על מקומה בקרקע הים עד כי ימשה אותה הצולל בשובו אל האניה, כל הפעולות האלה הנה דורשות כח אמיץ מאד, הן מלבד המים אשר יזובו מאזני הצולל ומנחירי אפו בשובו אל האניה, יזוב גם דם רב ממוצאי האיברים האלה, ובכל זאת לא ימנע הצולל מצלול שנית במים בהגיע תור רדתו תהומה.

על פי רוב ירדו הצוללים ארבעים עד חמשים פעמים ביום, ובכל פעם ופעם יעלו אתם בערך מאה קליפות (מושעלן), ויש אשר יסוכו את בשרם בשמן, ואת אזניהם סתום יסתמו, ויש אשר ירדו הימה מבלי הכין להם מאומה, לרוב יתמהמהו במים כשני רגעים אך יש גם המפליאים לעשות ויעצרו במים ארבעה וחמשה רגעים, צולל כזה ראו גם עיני ויהי לנס.

הסכנה הגדולה המרחפת על ראש כל צולל בהיותו מתחת למים, היא קרבת התנין האי (האי פיש). התנין הזה נמצא לרוב בכל הימים ומשנים קדמוניות היה יהי' לאבן נגף לההודיים החרוצים בכל מעשיהם, ואם אמנם יש צוללים רבים אשר ידם רב להם להמלט מיד המשחית הזה אף בהיותם מתחת למים, אך פחדו הגדול אשר יפול עליהם, הוא יתן מכשול לרגלם, וירפה אתת ידיהם במלאכתם, והעם הסכל והנבער מדעת הלזה מרוב פחד ומגור יחיש מפלט לו אל עזר נשגב ממערכות הטבע, וטרם יקפצו המימה, ישאלו עצה מהכהנים או הקוסמים העומדים עליהם, וכל היוצא מפיהם לא יאחרו לעשותו, כי מאמינים המה בהם אמונה שלמה, לרוב יצוו עליהם קוסמיהם להתפלל תפלות שונות, ולעשות מעשים זרים, ואמונת האנשים האלה בקוסמיהם חזקה עד מאד, עד כי לא תירף ולא תמוט גם אם יכחיש המקרה את אמרתם, והבטחתם תשאר מעל. הממשלה היודעת להלוך לרוח האנשים האלה, למען ילוו על הצוללים וארחו עמם לחברה באניות, כי גם הצוללים המהירים מאד במלאכתם, לא יקפצו המימה בטרם יתפלל הקוסם בעדם וטרם יברכם. בשפת מאלאבאר יכונו הקוסמים בשם פולאל-קאראס או אוסרי ההאי (האי-בינדער) מהקוסמים האלה אף כי נבלים ונוכלים המה, וכל מזמתם היא רק לגנוב פנינים ככל אשר תמצא ידם, בכל זאת מרוב בטוח לב הצוללים בם, יכבדו על פני בעלי האניות למרות עיניהם. הקוסמים האלה ישימו ערמה מבטחם, ובשקר יסתרו והצל יצילו את כבודם מקלון, אם יקרה אסון לאחד הצוללים. מאז באה ממשל האי ציילאן לענגלאנד, קרה פעם אחת, כי השחית התנין האי את אחד הצוללים, אז דרוש נדרש ראש הקוסמים לתת דין וחשבון על האסון הזה, והקוסם הזה לא נפל לבו עליו וישב אותם כדברים האלה לאמר: הנה קוסם זקן אחד, איש ריבי מתמול שלשום בטל את השבעותי  אשר השבעתי את התנין, ולדאבון לבי לא נודע לי הדבר עד היום הזה, אך עוד אוכל לתקן את המעות, וגם ידי רב לי להבטיח נאמנה כי במשך ימי ציד הפנינים הזה לא יקרה עוד כל אסון ופגע, והצלחת הקוסם עמדה לו בעת הזאת, כי מן הוא והלאה לא הרעו עוד התנינים בכל ימי השנה ההיא, והצוללים האמינו כי יד הקוסם הצילתם משני ההאי, ומני אז העריצוהו ומשנה כבוד הנחילוהו.

שכר פעולת הצוללים הוא כפי החוזה אשר יעשו עם בעלי האניות אשר קבלו את הרשיון מהממשלה, או כי יתנו להם כסף חלף עבודתם או יתנו להם את חלקם מן הציד אשר יביאו, גם שחוק ישחקו אז ויטילו גורלות, במכרם קליפות סתומות, מבלי אשר ידע הקונה או המוכר, הנמצאו בקרבם פנינים ואם לא.

ברדיטשוב.

דוד הירשבערג


"הכרמל", מס' 16 שנה שלישית,  28 בנובמבר 1862, עמ' 128-127. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הדאָק הגדול אשר לממשלת ארצות אשכנז – 1875

dock

הדאק הגדול אשר לממשלת ארצות אשכנז על ים הבאלטי. המקור: עיתון "הצפירה"

"בימים הקדמונים אצל הפרסיים והרומיים הראשונים היו ידועים מיני ספינות גדולות אשר חז"ל קראו אותן בשם בורני גדולה, „וצי אדיר לא יעברנו“ אמרו חז"ל שזהו בורני גדולה *). מין מעשה הספינות ההן והמלאכה הגדולה אשר תקנו בהן, הפליגו חז"ל לספר כי התעסקו בהן שיתא אלפי גברי בתריסר ירחי שתא או תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא וכו', ועיקר המלאכה הזאת ותכליתה היה לשרש עצי אלמוגים (קאראללן) מקרקע הים הגדלים במקומות בלתי עמוקים סמוך לשפת הים, והיו טוענים הספינות הגדולות ההן במשאות כבדות מאוד עד ששקעו לעמוד על הקרקע, ואז קשרו האלמוגים ע"י חבלים אל הספינה, וכאשר הפריקו אחרי כן המשאות מן הספינה, חזרה הספינה לעלות למעלה, ועי"ז הוציאה בכח את עצי האלמוגים מן הים.

התחבולה הפשוטה הזאת לפי עיקר יסודתה, היא נהוגה עד היום אצל חכמי החרשים במלאכת בנין הספינות, אפס כי ישתמשו בה לא להעלות משאות מן קרקע הים, אשר לזה ימצאו ידם ע"י מכונות אחרות יותר נכונות ונקלות, אבל לענין אחר יותר נכבד ונעלה במלאכת הים, והוא להרים אניות גם היותר גדולות מעל פני המים, ולהעמידן בתוך אניה אחרת תלויה באויר מכל צד, למען יוכלו לתקן אותה ולחזק בדקיה בכל מקום אשר ימצאו בה חסרון, ואחרי כן ישובו להורידה על פני הים ללכת באשר תלך. אניה גדולה כזאת המקבלת בחיקה אניות אחרות לרפא את שבריהן ולתקן אותן למען יוכלו ללכת בדרכן, היא נקראת כיום בשם Dock או דאק המשוטט, ובכדי להראות אל הקורא יתרון הדורות האחרונים על הראשונים בכל מלאכת מעשה חרש וחושב, וכי מה שהשיגו בימים הראשונים רק ע"י ידי אלפי בני אדם במשך זמן ירחים, יעשו כיום אנשים מתי מספר בזמן איזו שעות, ויוציאו פעולות גדולות ונפלאות אשר לא שערון הראשונים, הננו לבאר פה לפניו תכונת הדאעק ההוא ואופן  פעולתו, להיותו באמת בנין נפלא המעורר פלא ותמהון בעין כל הרואה אותו על פני הים.

עיקר בנין הדאק הוא תיבה ארוכה וגדולה מאוד עשויה מן פחי ברזל עב ומוצק. אורך התיבה הוא 240 רגל, רחבה 80, וקומתה 8 רגל, והיא סגורה וסתומה מכל צד מהודקת היטב לבל יכנסו לתוכה המים מבחוץ, ועי"ז היא צפה כולה על פני המים מלמעלה. משני צדי התיבה עומדים שני דפנות מחוברים לאורכה אשר גם המה רק תיבות חלולות וסגורות, אורך הדפנות האלו כאורך התבה וגבהם 36 רגל ועבים 10 רגל, באופן שכל הבנין הזה נראה כמו אניה ישרה ארוכה ורחבה, המפולשת ופתוחה מלפניה ומלאחריה, כי אין לה רק שני דפנות על צדיה ושולים למטה אשר עליהם עומדים הדפנות, וכולם חלולים ופתוחים מבפנים מזל"ו. ספינה כזאת בהיותה על המים היא צפה כולה למעלה ודפנותיה עומדים נצבים עליה, ורק מעט מן עובי השולים הוא שקוע בתוך המים. ואולם בשולים ודפנות נמצאו במקומות מיוחדים מגופות, אשר בתחבולות מתוקנות לזה תוכלנה להפתח לחוץ בעת הצורך ולהסגר כאשר ירצו. כאשר יפתחו המגופות למטה יכנסו המים מבחוץ לתוך חלל השולים והדאק ישקע למטה כל אשר ירבו ויגברו המים בתוכו, וכאשר יפתחו גם המגופות שבדפנות ישקע עוד יותר, באופן שע"י פתיחת וסגירת המגופות נוכל להשקיע את הדאק עד איזה עומק שנרצה, וכאשר נרצה להביא בתוכו איזה אניה, יפתחו המגופות בשולים ודפנות בכדי שישקע הדאק בעומק המים עד כדי חציו ויותר, באופן שהמים יעמדו בתוכו עד כדי 25 או 30 רגל בגובה הדפנות, ואז תוכל גם אניה היותר גדולה לבוא מן הים ולעבור בין דפנות הדאק באין מעצור, ובהיותה צפה על פני המים בתוכו יעמידו מתחת האניה עמודים חזקים מכל צד עד אשר תוכל להשען ולעמוד עליהם, ואחרי כן יריקו כל המים מתוך חלל השולים והדפנות ע"י כח מכונות הקיטור הנכונות ומתוקנות לזה, ועי"ז ישוב הדאק להתנשא ויעלה למעלה מתוך המים, והאניה שבתוכו תשאר עומדת למעלה על העמודים אשר היא נשענת עליהם בתוך הדאק כעל מקום יבשה.

בתמונה שלפנינו הצגנו תמונת הדאק הגדול אשר לממשלת ארצות אשכנז העומד אצל החוף שווינע-מינדא אשר על ים הבאלטי. – הבנין הגדול הזה הוא כמו מבצר חזק כולו ברזל מוצק הצף על פני המים, שני דפנותיו העומדים מזה ומזה הם בלתי שוים בעבים מלמטה כמלמעלה רק מתחתם הם הולכים ומתרחבים בשפוע לצד פנים, באופן שמדת הרוחב באמצע למטה הוא רק 10 רגל, לפי שכל האניות הן רחבות למעלה וצרות למטה, וע"כ תוכל גם אניה היותר גדולה לעמוד בתוך הדאק למטה ולהשען על העמודים התומכים אותו מכל צד, ועוד ישאר מקום פנוי ורחב ידים מכל צד עבור העושים במלאכה עם כליהם הנחוצים להם, והשפוע הנמצא למטה בדפנות גם הוא עשוי על תבנית מעלות ומדרגות  אשר עליהם ילכו לאורך מן הקצה אל הקצה, גם יעלו וירדו עליהם מן גובה הדפנות למעלה. על פני רוחב הדפנות למעלה נמצאו עליות מרווחים וסורג מסביב להם אשר עליהם ילכו ויסובבו העושים במלאכה לכל ארכם, בתוך הדפנות מבפנים עומדות מכונות הקיטור, אשר בצורה שלפנינו נראו רק ארובות העשן היוצא מהן, ובכח המכונות ההן יעשו כל המלאכות הכבדות בתקון האניות, ועל ידיהן יריקו את כל המים מן חלל הדאק, יפתחו ויסגרו המגופות, ולזה נמצא תחבולות נכונות אשר כל המגופות יפתחו ויסגרו בבת אחת, בכדי שהמים הבאים לתוך החלל בפנים יהיו במדה אחת שוה, כי זולת זה אם  יקרה שבצד דופן אחד יתמלאו המים קודם לדופן השני, הלא יכביד הצד ההוא על שכנגדו והדאק יטה לנפול. וכן החלל שבתוך הדפנות והשולים אינם רקים ומפולשים בכל אורכם, רק עשוים חדרים ותאים קטנים נפרדים זה מזה ע"י קירות ודפנות, שכאשר תקרה לפעמים איזה סבה שיולד חור או נקב באיזה מקום מן הדאק, אז לא יכנסו המים רק בתא הקטן ההוא אשר שם החור לא יותר, וזולת זה יוכל כל הדאק לשקוע בתהום הים באין מציל, מבלי יוכלו לדעת באיזה מקום נעשה החור ואיך לתקנו. ובכלל כל פרטי המלאכות הנחוצות למעשה הדאק ופעולותיו הם עשוים ומתוקנים ע"י תחבולות חרוצות  ומדויקות, עד כי בכדי להשקיעו בתוך המים ולהכניס איזה אניה גדולה מן הים, לא יצטרכו רק לזמן שעה אחת לא יותר, וכן להוריק שוב כל המים מקרבו ולהגביה כל האניה ההיא שתהיה תלויה ועומדת בתוכו כעל היבשה כל זה נגמר ונעשה במשך ד' שעות לערך! –– נפלאים מעשה אנוש ותחבולותיו בימינו היום!"

*) והוא ענין מבאר מן ויבן ביהודה ברניות

[חיים זעליג סלאנימסקי]


"הצפירה", שנה שניה, גיליון מס' 12, 24 במרץ 1875, עמ' 93-92. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

הצולל – 1874

Divers_-_Illustrated_London_News_Feb_6_1873-2

הצולל.

"בין החברות הנכבדות אשר בלאנדאן, ואשר מטרתן לעבוד בשדי החכמה והמדע, תתנוסס כאבן נזר החברה לחכמת חרושת-המעשה. מטרת החברה הנכבדה הזאת היא: לעזור בידי העובדים בכל מלאכת מחשבת חרש וחושב (פאליטעכנישעס אינסטיטוט). להחברה הזאת בתים רבים אשר במו יאספו וישמרו כלים מכלים שונים, מכונות רבות ושונות, כל אחת ואחת למטרה מיוחדת, וכולן להרבות החכמה והמדע. באחד הבתים  האלה ימצא מזרק-בדיל אחד מלא מים צלולים, ובאמצע הוא יורד והיה לבאר עמוק; ועל אחד עמודי הברזל הרבים אשר באולם רחב ידים הזה, תלוי בשרשרת ארוכה כלי אחד אשר יכונה בשם „פעמון-הצוללים“ (טויכער-גלאקקע), והוא כלי גדול אשר בעזרתו יוכל כל איש לרדת הימה עד התהום וללכת שמה ככל אות נפשו. תבנית הכלי הוא כתבנית כוורת דבורים; משקלו לערך ששים ככר. בעזר שני הכלים הנ"ל, ינסה האדם לרדת הימה ולהשאר שם כאשר תאוה נפשו. גם החכם Alphons Esquiros אוה לרדת עמקי מצולה, וירד גם הוא בעזרת כלי כזה. ואנחנו נעתיק בזה את דברי החכם ההוא, ככל אשר יספר לנו:

"חפצי היה לצלול במים אדירים, ולמען הוציא את מחשבתי זאת לפועל ידים גמרתי אומר ללכת לעיר פלימוט (Plymout) אשר בארץ בריטניה, בין הנהרים פלים וטאמאר אשר במקום הזה ישתפכו אל התעלה, והמים עמוקים שם מאוד, אשר לזאת יקל על הצולל לרדת עד קרקע הים. דמיתי אף עשיתי, ואשא את רגלי ללכת אל העיר ההיא. בבואי מצאתי חמשה אנשים אשר עבודתם לרדת בכל יום עמקי תהום רבה, ולחפש כל דבר הנמצא על קרקע הים, ובפעם הזאת אמרו לחפש אחרי אניה אשר טבעה בחול ימים אחדים לפני בואי. בגדי האנשים המה מצמר, ואם המים עמוקים ביותר, אז יחגרו חגורת ערבי-נחל (וויידען רוטהען) המכוסה כמו כן בצמר. הבגדים האלה יהי' למו למחסה מקרירת המים, לבל יקררו את גופם. פניהם בריאים וטובים, יאכלו הרבה; אך שכרם מעט הוא, אף כי משליכים המה נפשם מנגדללחום עם מים אדירים. לפי דבריהם יש בכח האויר העב הנאסף בתוך הפעמון ההוא לחסות על האדם, ולשמרו מחליים ידועים. בימי הקיץ ישארו מתחת למים משעה השביעית בבקר ועד הצהרים ומשעה הראשונה ועד הששית בערב. הכלים הנצרכים לזה יעמדו על אניה גדולה, אשר עליה גם ינפשו המשוטטים אחרי עבודתם.

בקשתי את האנשים האלה למלאות את תאותי – לצלול במים אדירים, והמה נעתרו לבקשתי, וחיש הביאו לי את הבגד אשר יכונה בשם „מגן-הצוללים“ (טויכער-פאנצער). להבגד הזה גם מכנסים, וכמוהם כבתי היד עשוים המה מחתיכת גוממי אח אשר כל נטף מים לא יעבור בתוכם; את הבגד הזה לא ילבשו, כי אם ירדו לתוכו כאל תוך השק. בחלקו העליון סביב הצואר יחזיקו את פיו במטפחת העשויה כמו כן מגוממי, וגם את בתי הידים יחזיקו אל הידים בטבעות גוממי, לעצור בעד המים לבלתי נתון אותם לעבור אל הגוף; על הרגלים ישימו מנעלי עופרת, אשר משקל כל אחד הוא עשר ליטרות. על המתנים יחגרו חגור גוממי, ועליה יתלו סכין חד אשר בו ילחום הצולל את תניני הים אשר סביב ישיתו עליו לבלעו חיים. במצנפת צמר יצנפו את ראש הצולל, ועליו ישימו כובע נחושת אשר ירד עד הצואר, ובמקום הזה יחזיקוהו במסמרות ברזל אל טבעת ברזל ועופרת אשר ישימו סביב הצואר. להכובע הזה שתי עיני זכוכית, ופיו פתוח מעט, אך גם את זה יסגרו בזכוכית להגן מפני המים. בקצה הכובע ישנם שני נקבים גדולים אשר במו יחזיקו את קני-האויר; האחד הוא להוציא דרך בו את האויר המשחת החוצה, והשני יביא אויר חדש לתוך הכובע לחיות בו את נפש הצולל. גם אנכי ירדתי אל תוך הבגד הזה, שמתי את המנעלים על רגלי, ואת המצנפת עם הכובע על ראשי, והאנשים העודים עלי לשרתני הביאו כל דבר ודבר על מקומות. קני האויר הארוכים מאוד נחזקו בקציהם האחד אל הנקבים ממעל לכובע הנחושת, ויהמו כהמית החליל; ובקציהם השני אל האניה. אז נגש אלי אחד האנשים ויוכיחני לדעת, כי משקל הבגדים אשר לבשתי קטן הוא ולא יעצור כה לעמוד בפני המים אשר יגביהו את האדם למעלה, ולתכלית הזאת שמו שני מטילי ברזל ועופרת על שכמי, אשר משקל כל אחד ואחד עלה עד ארבעים  ליטרות.

Chambers_1908_Diving_Dress

לבישת הבגדים תמה, ומשרתי מצא נכון לפני להודיעני את כל פרטי הנהגותי בהיותי מתחת למים, הוכיח אותי לדעת, כי באם אחפוץ לעלות מן המים, אז עלי למשוך ארבע פעמים בחבל האחוז מתחת לזרועותי, ואז ימהרו האנשים העומדים על המשמר להעלני; –  כי שני אנשים יעמדו על המשמר כל העת אשר ישב הצולל מתחת למים. האנשים האלה לא ידברו את כל אדם במשך העת הזאת, אף לא ישיחו איש את רעהו; כי אם יביטו בעינים פקוחות על קני האויר והחבל, למען לא ינכרו את האותות אשר יתן למו הצולל. אך גם זאת אמר לי האיש, כי אם יהיה את נפשי לעלות מן המים, אז עלי להטיל את משא העופרת מעל שכמי, למען יקל על האנשים למשכני ולהעלני מן המים. וחוט משזר נתנו בידי, לקשור את קצהו האחד אל סלם החבלים הנקשר אל האניה, ברדתי מעליו, וא קצהו השני על בהן ידי. החוט הזה הוא חוט-התועים (איררע פאדען), כי אם יתעה הצולל בלכתו על קרקע הים, אז יורה לו החוט הזה את דרכו אל מקום הסלם.

המזהיר כלה את דבריו, ויסתום גם את פי כאמור. לשמוע ולראות לא יכלתי עוד, ואך בעיני הזכוכית ראיתי היטיב את כל הנעשה עמדו. כרגע רמז לי האיש ללכת אל המקום אשר שם אסור סלם החבלים; ורק ברוב אונים יכלתי למוש ממקומי, כי המנעלים אשר על רגלי, החזיקו אותי כבמסמרות אל רצפת האניה. ירדתי בסלם, הגלים המו וישוקו ממעל לראשי, גידי עורקי שורגו וראשי החל לכאב; חפצתי לשוב מדרכי ולעלות, אך חרפתי גברה על פחדי, וארד הלאה אל תחת למים. אחרי עבור רגעים אחדים עזבתי גם את הסלם, ואף אם אמנם לא מעט היה משא העופרת עלי, בכל אלה גברו המים וישאוני ויורידוני ויטלטלוני למטה ולמעלה; אך בכל אלה הלכתי הלך וקרב אל קרקע הים; מרגע לרגע חדל גם הכאב, והיה כלא היה. עיני שרצי המים עם אבני החצץ אשר על קרקע הים נוצצו כספירים לנגד עיני, ויאירו את דרכי. והנה אחרי אשר לא לטייל שמה היה מגמתי, חפשתי הנה והנה, אולי אמצא דבר חפץ;  אך למורת רוחי, לא צאתי מאומה, ולזאת שחותי לארץ וארים אבן אחת אשר שמתיה בחגורתי למזכרת עולם. אחרי עבור רגעים אחדים משכתי בחבל ארבע פעמים כמצוה עלי מפי האיש, והשומרים אשר עמדו על האניה מהרו ויעלוני עליהם. הסירו את כובעי מעל ראשי, ומנעלי מעל רגלי, אך את הבגד לא יכלו לפשוט מעלי, יען כי בתי הידים נתחזקו היטיב אל ידי, עד כי נאלצו להביא מכונה קטנה אשר בעזרתה הצליח למו לפשוט את בגדי מעלי; אז מששתי את בגדי, ואראה כי לא נרטבו אף מעט מזער, שקלתי על יד האנשים מחיר עבודתם אתי, ואשוב לביתי."

כל מגור ופחד לא יעלה על לב האנשים האלה, ואם ירהיב איש עז בנפשו לדבר אתם בזה, אז יענוהו לאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא יזיד להניף את ידו ללחום את תהום רבה ואת רגלו לרדת עמקי מצולה."

                                       משה יחזקאל גוטפארב.


"הצפירה", שנה ראשונה, גיליון 24, 23 בדצמבר 1874, עמ' 193-192. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.

התנין הגדול אשר בים הגדול

"במכתב העתי [ילל. טימעס] נמצא מכתב מאת רב-החובל הנודע בשמו Taylor וז"ל: בחמשה ועשרים לירח אפריל העבר בהיותנו באורך י"ב מעלות ורוחב תשעים למזרח ואניתו מוט התמוטטה בתנועה חזקה מאד. מהרתי לשלוח את הסר למשמעתי לראות סבת הדבר. וישב האיש אלי ברעדה ויאמר לי ללכת בנפשי לחזות בעיני מעל לראש האניה. הלכתי, ומה ראו עיני? תנין גדול ונורא נושך בשניו את ירכתי האניה ומנועע אותה כאשר ינוע איש בכברה. באורך שלשים רגל התרומם התנין מעל פני המים, ויכולתי לראות את קץ זנבו אשר היה לפי דעתי שלש מאות רגל באורך, ועביו כעבי חביות גדולה. התנין הזה היה לו קרן חזות על מצחו, ועיניו הנוצצות כנחושת קלל יושבות לא רחוק מחוטמו, ואורך שניו לערך שמונה רגל. התנין לא ראני, ולא חדל מלהניע את האניה בכל כחו, והרתיח כסיר את המצולה מימינו ומשמאלו במרחק רב, עד אשר שבר חלק מצדי האניה. וככה יגדל כח התנין עד אשר צלחה לו להעמיד את האניה במרוצתה הנפלא [כי אנית-קטור היתה] התנין בלע את אשר שבר מהאניה עם כל מתריו וחבליו, ולא נודע כי בא אל קרבו. אח"כ שב אל האניה, וכפי אשר התבוננתי הכין א"ע לאחוז את האניה לאורכה באורך בכל גופו ולהפכה על פניה, ויעל עשנו מפיו כעשן ענן מוכנת הקיטור בהרתיחו המים. ברגע זו נתראה דג הוואלפיש ברוחק פרסה. פתאום עזב התנין את האניה, וכחץ מקשת מהר על טרפו אל המקום אשר שם הדג הנזכר. מעת ההיא והלאה לא ראיתיו עוד."


"המגיד", גליון 48, יום רביעי 12 בדצמבר 1860, עמ' 4. העתק דיגיטלי באתר עיתונות היסטורית יהודית.

סופה המר של אניית הקיטור "לונדון" – 1866

Dampfschiff_London_Untergang_1866_(IZ_46-125)

טביעת אניית הקיטור "לונדון", 1866. המקור: ויקישיתוף

ענגלאנד, לאנדאן.

בימים האלה נטבעו אניות הרבה בים הגדול מסיבת הסופות והסערות האיומות שהתרגשו בעולם, וכמה מאות, ואולי אלפים, מעוברי ארחות ימים מצאו קבריהם במצולות תחת. כן קרה האסון הנורא אל האניה הנקרא בשם: London שעזבה את החוף בלאנדאן ביום 28 לירח דעצעמבער בנסיעתה לאויסטראליען, ובראשית דרכה היה סער גדול בים, אך האניה היתה חזקה מאד ורב החובל היה איש חכם ואמיץ רוח וידע לשית מסלות בלב ים גם ביום סופה וסערה. אך שוא כל תחבולות גבר ביום חרון אף ד'. ביום העשירי לירח זה בבוא האניה ללשון הים הנקרא: 'ביסקאיא' היה הסער הולך וגדול, התורנים נשברו והרבה מהספינות הקטנות שבתוך האניה המוכנות לעת סכנה נשברו, וגלי  הים בשאון דכים פרצו פרצות גדולות בקרקע האניה והמים החלו לבקוע לתוכה. לשוא עמלו כל המלחים והנוסעים, (מספר הנוסעים בתוך האניה היה לערך שלש מאות נפש אדם) לשאוב המים מתוך האניה, כי גלי הים נצבו כמו הרים גבוהים ואניה חשבה להשבר. המשגיח על מוכנת הקיטור חדל מעבודתו כי באו המים עד כלי המכונה, ולא נשארה בתוך האניה רק ספינה אחת קטנה מכילה לערך עשרים איש, והאחרים כלם נתפוצצו לרסיסים, ביום י"ג לירח יאנואר צוה רב החובל לכל הנוסעים להקבץ לתוך חדר הגדול של הנוסעים, והוא בא אליהם ויאמר להם: "אחי! לא אוכל לכחד מכם כי אבדה כל תקוה להמלט מהסכנה העצומה הבאה עלינו, וע"כ הכינו עצמכם למות, כי בעוד שעות אחדות ומות נמות כלנו ונרד מצולה!" השומעים שמעו דבריו בדומיה דקה ויכינו עצמם למות. אח"כ אמר רב החובל להנאספים: מי מכם החפץ לרדת אל הספינה הקטנה הנשארת לנו אולי ימלטו היורדים בה. בראשונה לא חפץ איש לרדת אל הספינה הקטנה באמרם מה יושיענו זה, הלא חיש כאשר תגע הספינה בגלי הים תטבע במצולות כי הסער נורא ואיום. אך ששה עשר איש נרצו באחרונה וירדו אל הספינה. ויאמר רב החובל אל ממלא מקומו: "עליך מוטל החוב ללכת עם ששה עשר האנשים האלה ולהיות להם לראש, אולי יחנכם ד' ותצילו חייכם. לספינה הקטנה אולי יש תקוה להמלט, ולהאניה הגדולה אין כל תקוה עוד, ובכל זאת עלי מוטל החוב להשאר בתוכה עם כל הנוסעים עד אשר נמות כלנו. לך ידידי וד' יהי' עמך, ואם תנצל מהמות אתה ואנשיך, תודיעו בעולם האסון שקרנו ותגד כי אנכי את חובתי מלאתי עד הרגע האחרונה לימי חיי".

Houghton_Geog_4677.82_-_Wreck_of_the_Steamship_London


"המגיד", 31 בינואר 1866, עמ' 33. העתק דיגיטלי באתר עיתונות יהודית היסטורית.